|
המפלגה הפרוגרסיבית
המפלגה הפרוגרסיבית הייתה מפלגת מרכז פרוגרסיבית, אשר פעלה בישראל בשנות ה-50. היסטוריה דיונים בעניין הקמת המפלגה הפרוגרסיבית כאיחוד של מפלגות המרכז ביישוב היהודי החלו בראשית שנת 1948, אך הניסיון לכלול את כל הציונים הכלליים באיחוד לא צלחו. זאת, לאחר שהציונים הכלליים צירפו אליהם את אנשי הימין של האיחוד האזרחי, שאנשי העובד הציוני ראו בהם אנשי ימין ולא מרכז[1]. המפלגה נוסדה באוקטובר 1948. חבריה היו אנשי הרוב הלא-פועלי בעלייה חדשה, בראשות פנחס רוזן; אנשי תנועת העובד הציוני, שהייתה מפלגת עובדים לא-סוציאליסטית, שהשתייכה להסתדרות; וסיעת הציונים הכלליים א', אשר פרשה מהציונים הכלליים באוגוסט 1948 בעקבות מה שכינו "המגמה להפוך את הציונות הכללית למפלגה של המעמד הבינוני"[2][3]. הניסיונות לצרף את יצחק גרינבוים למפלגה לא צלחו עקב חילוקי דעות בנושא דת ומדינה, גבולות המדינה והיחס לפורשים[4]. המפלגה התמודדה בבחירות לכנסות הראשונה עד הרביעית. הישגיה בבחירות לכנסת הראשונה אכזבו את ראשיה. כך גם הישגיה בבחירות לכנסת השנייה, שבהן זכתה המפלגה בארבעה מנדטים בלבד[5]. המפלגה הפרוגרסיבית הייתה חברה בכל הקואליציות שקמו בתקופת קיומה, פרט לתקופה של כשנה ורבע (8 באוקטובר 1951 - 24 בדצמבר 1952). בכל שנותיה המפלגה החזיקה בתיק אחד: תיק המשפטים, אשר נשמר לפנחס רוזן. בשנים 1953–1955 הוציאה המפלגה יומון בשם "זמנים". בשלהי כהונתה של הכנסת הרביעית התאחדה עם הציונים הכלליים ליצירת המפלגה הליברלית. לקראת סוף כהונתה של הכנסת החמישית, לאחר שהמפלגה הליברלית חברה ל"חירות" להקמת גח"ל, רוב חברי המפלגה הפרוגרסיבית לשעבר פרשו ממנה והקימו את "המפלגה הליברלית העצמאית לישראל", ובקיצור ל"ע (ליברלים עצמאיים). יוצאים מן הכלל היו מרדכי-חיים שטרן וברוך עוזיאל, שנותרו במפלגה הליברלית ובגח"ל. אידאולוגיההמפלגה הפרוגרסיבית הושפעה מהזרם הפרוגרסיבי שהחל להתגבש במערב המתועש כבר בשלהי המאה ה-19, ושבארצות הברית סימן את מה שידוע בשם 'העידן הפרוגרסיבי'. היה זה זרם אידאולוגי שחיפש דרך בין הליברליזם 'הימני' המובהק, שדגל ב'לסה-פר', לבין גרסאות שונות של סוציאליזם. בדור האחרון קיבל המושג 'פרוגרסיביזם' משמעות תרבותית, רעיונית ואידאולוגית, שונה ואף מנוגדת לדרך הביניים המתונה שאפיינה אותו בתקופה הנדונה כאן: המחצית הראשונה של המאה ה-20. בעת הקמתה הייתה המפלגה הפרוגרסיבית מפלגה יונית שהאמינה בחתירה להבנה עם הערבים ולנייטרליות בין מזרח למערב. המפלגה התנגדה בתחילה לסיפוח מערב ירושלים שנגד את תוכנית החלוקה[6][7]. מבחינה כלכלית, הייתה המפלגה במרכז בין ימין ושמאל[8]. המפלגה קבעה כי תגן על חירות הפרט ורכושו וכי היא מתנגדת למלחמת מעמדות[9]. מנגד, המפלגה התנגדה ל"משטר הרכושנות הרעבתנית", פרוטקציוניזם וקרטלים. עמדה זו ביטאה פשרה פנימית בין פלג העובד הציוני שנתמך בעיקר על ידי יוצאי רומניה בהתיישבות העובדת, לבין פלג "הצווארון הלבן" הליברלי שייצג את יוצאי גרמניה. מבחינה חברתית תמכה המפלגה בהפרדת הדת מהמדינה[10][11]. המפלגה הייתה ידועה כמפלגה ליברלית ישראלית[5] והייתה חברה באינטרנציונל הליברלי. למפלגה הפרוגרסיבית היה תפקיד חשוב בהנחת היסודות לדמוקרטיה הליברלית בישראל. המפלגה ייצגה את יוצאי גרמניה שביניהם היו עורכי דין רבים דאז, ולכן פעלה למיסוד עצמאות בית המשפט ושלטון החוק כעקרונות מכוננים של המשפט בישראל. [דרוש מקור] מוסדותבעת הקמתה נקבע למפלגה הנהלה של 12 חברים, ועד פועל ארצי של מעל 50 חברים ומועצה כללית של 120 חברים[12]. התפקידים חולקו בין המפלגות המרכיבות את האיחוד לפי מפתח של 45% לעלייה חדשה, 30% לעובד הציוני ו-25% לציונים הכלליים א'[13]. בשנת 1954 היו בהנהלה 9 חברים, ובועד הפועל 38 חברים. העובד הציוני הפך לגורם המשמעותי ביותר במפלגה. למפלגה היו כ-22,000 חברים, כמספר מצביעה בבחירות לכנסת השנייה[5]. חברי הכנסתראש המפלגה ברוב שנות קיומה היה פנחס רוזן. חברים בולטים נוספים במפלגה היו יזהר הררי, אברהם גרנות (יו"ר קרן קיימת לישראל), משה קול (חבר הנהלת הסוכנות היהודית ויו"ר עליית הנוער), גרשום שוקן (העורך והבעלים של עיתון הארץ), שמעון כנוביץ' (יוזם "חוק כנוביץ'" למניעת מִפגעים אקולוגיים), אידוב כהן (מראשוני המתריעים ביישוב היהודי אודות שואת יהודי אירופה), יהודה שערי (יו"ר המדור לפנסיה בהסתדרות ולאחר מכן ח"כ וסגן שר מטעם הליברלים העצמאיים) והלל זיידל. חברי כנסת
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
