|
אסיד האוס
אסיד האוס (באנגלית: Acid house), המכונה גם פשוט "אסיד", הוא תת-ז'אנר של מוזיקת האוס שהתפתח בסביבות אמצע שנות ה-80 על ידי תקליטנים משיקגו. הסגנון מוגדר בעיקר על ידי הצלילים והבסים ה"מצפצפים" של הסינתיסייזר-סיקוונסר האלקטרוני של Roland TB-303,[1] חידוש המיוחס למפיקי המוזיקה משיקגו דיג'יי פייר (אנ') מההרכב Phuture, ו-Sleezy D (אנ'). עד מהרה הפך אסיד האוס לפופולרי בבריטניה וביבשת אירופה, שם ניגנו אותו תקליטנים במסיבות האסיד ומאוחר יותר סצנת הרייב. עד סוף שנות ה-80 האסיד האוס עבר למיינסטרים הבריטי, שם הייתה לו השפעה מסוימת על סגנונות פופ ודאנס. אסיד האוס הביא את מוזיקת ההאוס לקהל עולמי.[2] ניתן לשמוע את ההשפעה של אסיד האוס על סגנונות מאוחרים יותר של מוזיקת דאנס כולל טראנס, ברייקביט הארדקור, דראם נ' בייס, ביג ביט, טכנו וטריפ הופ.[3][4] מאפיינים אסתטיקת ההפקה המינימליסטית של האסיד האוס שילבה את מקצב ה-4/4 "Four-on-the-floor" המתוכנת הנפוץ במוזיקת הדיסקו וההאוס, עם הצליל האלקטרוני המופק על ידי הסינתיסייזר האלקטרוני Roland TB-303 כשנעשית בו מודולציה של התדר והתהודה כדי ליצור הסאונד ה"מצפצף" האופייני. הסגנון מאופיין גם בדפוסי בס פשוטים, והעדפה של טקסטורת הסאונד על פני המלודיה. אלמנטים אחרים, כגון מיתרים או כלי נשיפה סינתטיים היו בדרך כלל מינימליים. לפעמים שירים היו אינסטרומנטליים כמו "Acid Tracks" של Phuture, לעיתים כללו חזרה על מילה אחת או יותר, בעוד אחרים הכילו ביצועים ווקאליים מלאים כמו "Fantasy Girl" של דיג'יי פייר (תחת השם Pierre's Pfantasy Club).[2] היסטוריהשורשיםלפני שהמונח "אסיד האוס" הופיע, המושג "Hi-NRG"[5] היה נפוץ לסוג של מוזיקה אלקטרונית עם בייסליין בולט, שהתחילה במוזיקת דיסקו שזנחה את אלמנט הפאנק (Funk) שלה, החל מההפקות של ג'ורג'יו מורודר עבור דונה סאמר. עם זאת, אין הסכמה לגבי הדוגמאות המתועדות המוקדמות ביותר של אסיד האוס. מקובל לראות את "Acid Trax" של Phuture כדוגמה המוקדמת ביותר של הז'אנר; לדברי דיג'יי פייר ייתכן שהוא הולחן כבר ב-1985,[6] אבל הוא לא יצא לאור עד 1987. אחרים מציינים את "I've Lost Control" של Sleezy D משנת 1986 כשיר הראשון שיצא על ויניל, אבל אי אפשר לדעת איזה נוצר ראשון.[6] במאה ה-21 התברר כי אלבומו של צ'רנג'יט סינג, טכנאי בתעשיית הפסקולים של בוליווד, "Synthesizing: Ten Ragas to a Disco Beat" משנת 1982, המשלב ראגות הודיות עם דיסקו[7][8] כבר כלל שימוש ב-TB-303 בצורה בולטת, וסינג היה אחד המוזיקאים המוקדמים ביותר שהשתמשו בו בצורה מסחרית.[8] התקליט היה בתחילה כישלון מסחרי בהודו ולבסוף נשכח.[9] לאחר הגילוי המחודש של האלבום והוצאתו מחדש בתחילת 2010, הוצע שזו עשויה להיות הדוגמה הראשונה של אסיד האוס.[7][8][10] בשיקגו (מאמצע שנות ה-80)תקליטי האסיד האוס הראשונים הופקו בשיקגו, אילינוי . Phuture – הרכב שהוקם על ידי דיג'יי פייר, ארל "ספאנקי" סמית' ג'וניור, והרברט "הרב ג'יי" ג'קסון – היו הראשונים להשתמש ב-TB-303 במוזיקת האוס (מלבד השימוש המוקדם יותר בתקליטי דיסקו וב-hi-nrg.[11] "Acid Tracks" שיר באורך 12 דקות הוקלט לקלטת והושמע במועדון ה-Music Box (לשעבר ה-Warehouse, מקום לידתו של סגנון ההאוס) על ידי דיג'יי הבית רון הארדי. הארדי ניגן את השיר ארבע פעמים במהלך הערב עד שהקהל הגיב בחיוב.[6] סצנת מוזיקת ההאוס של שיקגו סבלה מהמשטרה שפעלה נגד מסיבות ואירועים. המכירות של תקליטי האוס הצטמצמו, ובשנת 1988 הז'אנר מכר פחות מעשירית ממספר התקליטים בשיא הפופולריות של הסגנון.[12] עם זאת, האוס ובמיוחד האסיד האוס החלו לעלות בפופולריות בבריטניה.[13] סצנת ההאוס בבריטניה (סוף שנות ה-80)לונדוןמועדון ה-Shoom בלונדון נפתח בנובמבר 1987 על ידי דני רמפלינג ואשתו ג'ני והיה אחד המועדונים הראשונים שניגנו אסיד האוס לקהל המועדונים בבריטניה. בתקופה זו החל מה שכונה "הקיץ השני של האהבה", תקופה בה הייתה הפחתה של החוליגניות בכדורגל – במקום ריבים, אוהדי כדורגל האזינו למוזיקה, לקחו אקסטזי והצטרפו לבאי המועדון בתנועה שלווה שהושוותה לקיץ האהבה בסן פרנסיסקו בשנת 1967.[14] מועדון נוסף בשם Trip נפתח ביוני 1988 על ידי ניקי הולוויי בווסט אנד של לונדון.[15] טריפ היה מכוון ישירות לסצנת מוזיקת האסיד האוס. הוא היה נשאר פתוח עד 3 לפנות בוקר ומשתתפי המסיבות היו יוצאים לרחובות ומרעישים, דבר שהביא את המשטרה לעיתים קבועות. זה לא מנע מבאי המועדון להמשיך בריקודים לאחר שעות הפעילות. בעקבות מקרים כאלה, ויחד עם החוקים הקשוחים בבריטניה לגבי שעות הפתיחה של מועדונים, נהיה יותר ויותר קשה לקיים אירועים. המשטרה פשטה על המסיבות שהמשיכו לאחר שעות הפעילות, ולכן החלו הקבוצות להתאסף בסתר במחסנים מסחריים ומקומות לא בולטים אחרים, ובמקומות אלה התפתחו הרייבים הראשונים.[16] רייבים היו פופולריים מאוד בתקופה זו, בין אם אירועים בודדים או סדרות של מסיבות שנערכו על ידי חברות הפקה או מועדונים ללא רישיון. קבוצת סאנרייז ערכה מספר רייבים גדולים של אסיד האוס בבריטניה, שזכו לתשומת לב עיתונאית, וכללו מערכות סאונד ענקיות, מתקני שעשועים, תקליטנים זרים ואטרקציות אחרות. כתבות סנסציוניות שנכתבו על מסיבות אלה ותוצאותיהן, התמקדו במיוחד בשימוש בסמים ואווירת חוסר הגבולות וחוסר השליטה כפי שהיא נתפסה בתקשורת.[17] ברגע שהשימוש במונח אסיד האוס נעשה נרחב יותר, המשתתפים באירועי אסיד האוס בבריטניה ובאיביזה הפכו את הקונוטציות של הסמים הפסיכדליים למציאות, על ידי שימוש בסמי מועדונים כמו אקסטזי ו-LSD.[18] מנצ'סטר ו'מדצ'סטר'אסיד האוס היה פופולרי גם במנצ'סטר והוליד אמנים כמו A Guy Called Gerald וההרכב 808 State (אנ'). הז'אנר היה פופולרי מאוד בקרב חוליגני הכדורגל של העיר, ועל פי קולין בלייני, ממנהיגי מועדון החוליגנים אוהדי מנצ'סטר יונייטד, בספרו "Hotshot: The Story of a Little Red Devil", אירועי האסיד האוס היו המקום היחיד שבו חבורות חוליגנים של קבוצות יריבות היו מתערבבות, מבלי להסתכסך אחת עם השנייה.[19] בסצנה המוזיקלית המדצ'סטר נראו השפעות אסיד האוס זולגות לתוך סצנת הרוק המקומית. להקות מדצ'סטר הבולטות כוללות את הסטון רוזס, האפי מאנדייז, השרלטנס והאינספיירל קרפטס. דעיכהשכיחות השימוש בסמים במסיבות אסיד האוס הייתה מנוגדת לשמרנות התאצ'ריסטית באותה תקופה, ועוררה בהלה מוסרית. בשנת 1990 חוקק בפרלמנט חוק ("Entertainments (Increased Penalties) Act") שאיפשר להטיל קנס של 20,000 פאונד על ארגון רייב או מסיבה בלתי חוקית ומאסר לתקופה של שישה חודשים.[20] ב-1994 חוקק חוק נוסף "Criminal Justice and Public Order Act 1994" שנועד באופן ספציפי לאסור רייבים, ואסר על מסיבות בהם מושמעת מוזיקה שהוגדרה כ"מאופיינת לחלוטין או בעיקר ברצף של ביטים שחוזרים על עצמם". חוקים אלה, במקביל לחדירה של מוזיקת ההאוס והטכנו למיינסטרים שהובילה לעלייתם של המועדונים הגדולים והמסחריים שהיה להם אישור לפעול באופן חוקי, גרמו לדעיכה של מסיבות האסיד האוס. קישורים חיצונייםהערות שוליים
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||
