|
אבובכר טפאווה בלווה
חאג' סר אַבּוּבַּכַּר טָפָאוָה בָּלֵוָה (Abubakar Tafawa Balewa, דצמבר 1912–15 בינואר 1966) היה פוליטיקאי ומדינאי ניגרי, ראש הממשלה הראשון של ניגריה בין השנים 1957–1966, כאשר משנת 1960 של ניגריה העצמאית. היה מורה בהכשרתו, מנהיג של האוכלוסייה הצפונית של המדינה ואחד ממשכיליה המעטים בזמנו. בתחילת דרכו היה ספקן לגבי הסיכויים לקיומה של ניגריה מאוחדת, אך עם הזמן תמך ברעיון האחדות וגילה יחס כבוד לכל מרכיבי הפסיפס הלאומי והתרבותי של ארצו. בכל זאת העימותים הבין-אתניים ובין-דתיים הטילו צל גם על שנות שלטונו. היה נואם מוכשר והצטיין בפעילות במסגרת הארגון לאחדות אפריקה שבייסודו לקח חלק. רקע משפחתו, לימודיו וצעירותוטפאווה בלווה נולד בכפר טפאווה בלווה הסמוך לבאוצ'י (אנ') במחוז הצפוני לרה (כיום מדינת באוצ'י), בן יחיד למשפחה מוסלמית מהמעמד הנמוך. אביו, יאקובו דאן זאלה, היה ממוצא בגארי, עבד או צמית של ה"מדאקי" מבאוצ'י. האב קודם במהלך הזמן עד לתפקיד של ראש נפה. האם, פאטימה אינה, הייתה ממוצא האוסה-פולאני. שם הכפר בו נולד אומץ על ידיו כשם משפחה. סבורים שמקורו בשתי מילים בשפה האוסה-פולאני: "טפארי" ("סלע") ו"באלרי" ("שחור"). משום כך כונה טפאווה בלווה עצמו לפעמים "הסלע השחור".[1] טפאווה בלווה למד קודם בבית הספר הקוראני בבאוצ'י ואחר כך בבית הספר המחוזי בבאוצ'י. היה בדרך כלל ביישן וממושמע. רק פעם אחת נתפס מעשן סיגריות עם חברים מחוץ לשטח בית הספר ונענש בהצלפת שוט, כפי שהיה נהוג באותם הימים. בדומה לבני האליטה הניגרית הצפונית, המשיך במכללת קאצינה, שאותה סיים עם תעודת הוראה (1928–1933). בחזרתו לעיר הולדתו לימד בתיכון המקומי וניהל אותו. בשנת 1944, יחד עם עוד כמה מורים מצפון הארץ, נשלח להשתלם במשך שנה במכון הפדגוגי Institute of Education של אוניברסיטת לונדון. בסיום לימודיו שם קיבל תעודת מורה להיסטוריה. אחרי ששב לניגריה מונה על ידי המנהל הקולוניאלי הבריטי לתפקיד "קצין חינוך של רשות הילידים", המקביל למפקח. פעילותו הפוליטיתבאותן השנים נכנס לפוליטיקה. בשנת 1943 ניהל חוג לדיונים פוליטיים בבאוצ'י, ואחר כך ב-1948 נבחר לסגן יושב ראש הסתדרות המורים שהייתה האיגוד המקצועי הראשון שקם בניגריה. בשנת 1946 נבחר כחבר בבית הנבחרים הצפוני של המושבה, ואחר כך, יחד עם חאג' אמדו בלו, הסרדאונה מסוקוטו, הקים בשנת 1949 את "הקונגרס של אנשי הצפון" (NPC), קודם כארגון תרבותי, ואחר כך ב-1951 כמפלגה. מטעם מפלגה זו נבחר ב-1951 לבית הנבחרים של אזור הצפון ולבית הנבחרים של ניגריה כולה גם יחד. כמחוקק נעשה דובר לאינטרסים של האוכלוסייה המוסלמית מצפון ניגריה. . פעילותו כשר וכראש ממשלהבשנת 1952 נכנס בלווה לממשלה כשר העבודה ואחר כך כשר התחבורה. בשנת 1957 נבחר כראש הממשלה בראש קואליציה בין מפלגתו, NPC, ומפלגת המועצה הלאומית של ניגריה ושל הקמרונים (NCNC) שבהנהגת ד"ר ננמדי אזיקיווה. בשנת 1954 התקיימה בניגריה ועידה חוקתית שקבעה מסגרת פוליטית פדרלית למדינה בדרך, כאשר לכל האזורים ניתן חופש פוליטי ניכר. על בסיס עקרונות אלה חולקה בהמשך ניגריה לשלושה אזורים אוטונומיים גדולים: מזרח (1957), מערב (1957) וצפון (1959). אחרי שניגריה השיגה את עצמאותה בשנת 1960 המשיך בלווה בתפקידו כראש ממשלה ונבחר שוב בשנת 1964. בתקופתו ריכז בידיו את הנהגת המדינה בפועל. לנשיא הראשון, ד"ר אזיקיווה, המושל הכללי לשעבר ונציג האוכלוסייה מהדרום, שנבחר לפי נספח לחוקה בהצעתו של טפוואה בלווה, היה תפקיד יותר ייצוגי. מדיניות החוץכראש ממשלת ניגריה זכה להערכה רבה בקרב המנהיגים האפריקאים האחרים. היה לו חלק חשוב בגיבוש הארגון לאחדות אפריקה, והוא יצר שיתוף פעולה טוב עם המנהיגים של המושבות הצרפתיות לשעבר. כן תיווך בכמה מהסכסוכים העקובים בדם שפרצו ביבשת השחורה, בעת המשבר בקונגו (1960-1964), בין מואיז צ'ומבה לבין השלטונות של רפובליקת קונגו, לאופולדוויל דאז. בין השנים 1960–1961 מילא גם את תפקיד שר החוץ, תפקיד שעליו ויתר ב-1961 לטובת ג'אג'ה ווצ'וקו, שכיהן כשר החוץ והשר לעיניני הקהיליה הבריטית בין השנים 1961–1965. טפאווה בלווה מחה נמרצות נגד הטבח בשארפוויל בדרום אפריקה ב-1960 ויצר ברית עם אותן הארצות החברות בחבר העמים הבריטי שהביאו לסילוקו של משטר האפרטהייד מארגון זה בשנת 1961. כן התנגד נמרצות לתוכניות צרפת לניסויים בנשק גרעיני באלג'יריה. בתקופת כהונתו של טפאווה בלווה כראש ממשלה כוננו יחסים טובים עם ישראל. בשנת 1959 הוקמה הקונסוליה הכללית של ישראל בלאגוס, שהפכה ב-1960 לשגרירות. בהמשך נערכו ביקורים הדדיים של שרים משתי המדינות. כשמפלגתו שלו עצמו, CNP הצפונית, ובראשה מנהיגה ההיסטורי, סר אמדו בלו, ביקשו לחזור מההכרה במדינת ישראל ומהמשא ומתן על קבלת סיוע ממנה, לא הסכים לכך מתוך מחשבה על האינטרסים של ארצו בלבד, וב-16 ביוני 1959 הצהיר במסיבת עיתונאים כי ממשלת ניגריה איננה רואה עצמה חלק מהסכסוך בין ישראל ובין העולם הערבי ולא תתנגד לקבלת סיוע מאף מדינה בעולם.[2] מדיניות הפניםשלטונו של בלווה סבל מהאווירה העכורה שנגרמה מהרוח הפלגנית והשנאות הבין-דתיות והבין-שבטיות ששררו במדינה. אף שבשנת 1950 תמך ברפורמה שהייתה אמורה להגביל את הסמכויות הגדולות של המנהיגים הפאודלים המסורתיים בצפון המדינה, במשך השנים תפס בלווה רק את המקום השני בהנהגת מפלגת NPC ויישר את הקו עם המדיניות השמרנית מסורתית של ראש המפלגה, חאג' אמדו בלו. משערים כי מדיניות זו הייתה בעוכריו ותרמה גם להדחתו. בדצמבר 1964, לקראת הבחירות הפדרליות, ידעה המדינה עימותים קשים בין צפוניים מוסלמים ובין דרומיים מהאזורים מערב ומזרח, שרובם נוצרים ואנימיסטים. ביולי 1965, בדיכוי מרד בקרב אוכלוסיית ה"טיבים" ממרכז ניגריה, שמחתה נגד סילוף תוצאות הבחירות לטובת מועמדי הצפון המוסלמי, נהרגו כ-3,000 אנשים משבט זה. בלווה עורר תרעומת רבה בקרב חלק מתושבי אזור המערב כשבזמן שלטונו אחד המנהיגים הנערצים של מערב ניגריה, המנהיג משבט יורובה, אובפמי אווֹלוֹווֹ (Obafemi Awolowo) נשפט והורשע בעוון בגידה ויצירת קשר עם מנהיג גאנה, ד"ר קוואמה נקרומה.[3] אחרי הבחירות של 1965 פרצו באזור המערב פרעות קשות על רקע עימותים בין אוהדי אוולווו שהובסו בבחירות ובין אוהדיו של סמואל אקינטולה, בן בריתו המקומי של טפאווה באלווה. הדחתו ורציחתו בהפיכה הצבאית ב-15 בינואר 1966טפאווה בלווה נחטף ונרצח בלאגוס בהפיכה הצבאית ב-15 בינואר 1966, שאורגנה על ידי קבוצת קצינים דרומיים משבט איגבו שמרדו במה שראו כהגמוניה של העמים הצפוניים, האוסה ופולאני. בהפיכה נרצחו גם מנהיגים אחרים, בהם סר אמדו בלו, שר האוצר פסטוס אוקוטיה אֶבו וסמואל אקינטולה. בסופו של דבר, הקצינים שיזמו את ההפיכה לא הצליחו לתפוס בעצמם את השלטון, אבל הממשלה הפסיקה להתקיים. בהמשך נתפס השלטון על ידי הגנרל ג'ונסון אגוי-אירונסי, ממוצא איגבו. בעקבות ההפיכה תמה תקופת הרפובליקה הניגרית הראשונה, וניגריה נכנסה לעידן של דיקטטורות צבאיות כמעט רצופות. גופתו של בלווה נמצאה בשולי דרך סמוך ללאגוס, כשישה ימים אחרי שנחטף, ונקברה בבאוצ'י. טפאווה באלווה היה בן 54 במותו. הוא השאיר ארבע נשים – ג'ומאי, אומה, זיינב ולרבה – ותשעה-עשר ילדים. את אשתו הראשנה ג'ומאי, מסוקוטו, נשא כשהייתה בת 13. שבועיים אחרי מותו נולדה לו בת נוספת, זיינב. כל אלמנותיו התחתנו בשנית, אך נישואיהן לא עלו יפה, והן חזרו להתגורר ביחד בבית ראש הממשלה המנוח בבאוצ'י. אמו, חאג'ה פאטימה אינה, נפטרה שנה אחרי מותו.[4] אותות כבוד
הנצחה
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
||||||||||||||||||||||||
