|
רם פרומן
רם אריה פרומן (נולד ב-30 ביולי 1968) הוא פעיל חברתי, אינטלקטואל ציבורי ומשפטן ישראלי, מייסד עמותת הפורום החילוני. בעברו היה עורך דין ומנהל קרנות סיכון. פרומן טוען שלנוכח התעצמות היסודות הדתיים והלאומניים במדינת ישראל, על הציבור המחזיק בעמדות ליברליות-חילוניות לפתח תודעת מיעוט ולדרוש אוטונומיה כדי לשמור על קיומו. ביוגרפיהנולד בתל אביב. למד תואר ראשון במשפטים ובהיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, ולאחר מכן סיים דוקטורט להיסטוריה בבית הספר הגבוה למדעי החברה בפריז, בהדרכת ז'אן-קלוד שמיט (אנ'). פרומן העיד ש"היה בהלם" כשפגש בצרפת, לראשונה בחייו, אנשים ללא דת.[1] עבודת הדוקטורט שלו, שהוגשה ב-1996, עסקה בהפרשות גופניות בתלמוד.[2] בשנת 2011 ייסד פרומן את הפורום החילוני, עמותה רשומה ללא מטרות רווח שהוקמה כארגון ארצי לקידום תודעה חילונית ולמאבק בתופעת ההדתה. הפורום פועל נגד תהליכי הדתה בישראל ובפרט במערכת החינוך, בצבא ובמרחב הציבורי בכלל.[3] כמו כן הוא פעיל להרחקת שלוחי חב"ד משכונת מגוריו, וקורא לסילוקם מסביבת בתי-הספר בישראל. בשנת 2019 בחר מגזין "ליברל" בפרומן כאחד המשפיעים על החברה הישראלית.[4] בשנת 2019 התפרסם בהוצאת "ידיעות ספרים" ספרו "הדרך החילונית". בספר מתאר פרומן את ההדתה בישראל כתהליך מאורגן ומתוכנן, הנובע בעיקר מחולשתה ומבלבולה הערכי של החברה החילונית, וכיצד יש להיאבק בו. באפריל 2021 הגיש לרשם המפלגות בקשה להקמת מפלגה בראשותו בשם "חופש".[5] פרומן נשוי ואב לשניים. מתגורר ברמת אביב. הוא בעל טור קבוע בעיתון "הארץ" וב-"ynet". עמדותיופרומן הונע לרפלקציה אינטלקטואלית בשנות ה-2010, על רקע דעיכת מפלגות המרכז-שמאל וציבור מצביעיהן תחת שלטון נתניהו הממושך, והשפעתם הגוברת של הימין והדתיים. המניע המיידי שלו היה ההתערבות באורח חייה של סביבתו, כשהממשלה הגבירה את מינון התכנים היהודיים בתוכנית הלימודים. פרומן סבור כי הכשלון המתמשך להפריד דת ומדינה ולבלום את ההתערבות הדתית המסיבית בחיי האזרחים נובע בשורשו לא מיחסי כוחות פוליטיים או מלחצי האורתודוקסים, אלא מכך שהזהות היהודית היא דתית ולא ניתנת לניתוק מן הדת. דבר זה מציב את הכוחות החילוניים בישראל בעמדה פרדוקסלית ורוויית סתירות, ומעניק לאויביהם האורתודוקסיים יתרון מוחלט. הוא טען כי חילוניות יהודית היא בחזקת אוקסימורון ונשענת על "דיסוננס קוגניטיבי".[6] אף הציונות הרוחנית של אחד העם לא הצליחה אלא לחלן באופן שטחי את המסורת היהודית ולבנות על בסיסה תרבות עברית-ישראלית, שהתקיימה דורות ספורים בטרם קרסה, ועתה היא בשלבי היעלמות. חגים כמו חנוכה, אותו כינה פרומן "הנכבה של החילונים" בשל כך שהוא מציין את נצחון קנאי הדת, אומצו בשעתו תוך התעלמות ממימד העומק שלהם, העולה עתה לפני השטח.[7] לשיטת פרומן, המהלך שהוביל את ישראל ל"תמהיל הלאומני, הדתי והגזעני" בהווה קדם לכל ויתור שעשו הציונים הסוציאליסטים לאורתודוקסיה. הוא נעוץ במעבר מדרכו של הרצל המתבולל – שביקש פתרון לבעיית יהודי מזרח אירופה בכל מקום שהוא, ולא התעניין כמעט ביהדות, בשפה העברית או בארץ-ישראל – לחזונם של דוד בן-גוריון, ברל כצנלסון ושותפיהם, שהאדירו את הפרטיקולריזם היהודי, התנ"ך, הארץ והשפה. פרומן ראה קו ישיר המחבר את בן-גוריון לאיתמר בן-גביר.[8] בניגוד לדעתם של חוגים כמו הכנענים שהזהירו מכך וביקשו ניתוק מירבי, הזרם המרכזי בציונות בחר בחיבור עמוק לזהות היהודית, עוד לפני שהעניק לממסד הרבני כח במדינת ישראל. עקב כך הסתבכה המדינה עם מסורת פרימיטיבית, שונאת זרים וקנאית, שאין לה (שלא כנצרות) כל תקדים של הפרדה בין מרחבים חילוניים ודתיים, החותרת לשליטה גמורה בכל פרט ופרט בחיי הכפופים לה.[9] מלבד זאת, הרבנות הרשמית וחוקי הדת מתפקדים כחלק מהמנגנון שתפקידו להפריד ולהבדיל בין האזרחים היהודים והלא-יהודים, במסגרת הלאומנות האתנית המקובלת בישראל.[6] פרומן מתייחס בביטול לא רק לניסיון הציוני לכונן זהות יהודית חילונית בעבר, אלא גם להתחדשות היהודית העכשווית, ולשאיפתה לחלץ ערכים הומניסטיים מתוך המסורת. הוא רואה את התנועה כנגועה בחוסר כנות אינטלקטואלית ובנטייה לקיטש, וכפונה אל היהדות לא במושגיה שלה, אלא באמצעות סולם ערכים זר, ושדינה להינגף בפני הקריאה האותנטית של האורתודוקסיה במקורות. ההתחדשות לדעתו איננה רק עקרה, אלא גם מסוכנת, בגלל שהיא מגבירה את מינון היהדות. הוא השווה את אנשי ההתחדשות לקולונל ניקולסון בסרט "הגשר על הנהר קוואי", המפתח אובססיה למשימה שהוא מופקד עליה, ונעשה כלי-שרת בידי האויב.[10] באותם מושגים הוא הביע התנגדות למאמצים לחזק את הזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי הקטנים בישראל, בנימוק שמסריהם יכולים להיקלט בחו"ל, שם לחץ הסביבה מביא ממילא לחיפוש אחר ערכים הולמים במסורת, אך בישראל הם יחזקו עוד את המיקוד ביהדות כזירת הדיון היחידה.[11] אליבא דפרומן, תקנתם היחידה של המחזיקים בעמדות הומניסטיות וליברליות היא למזער ככל האפשר את מקומה של היהדות, ולהציב תחתיה את התרבות והערכים האוניברסליים-מערביים[12][6] (פרומן ביכה את הפיחות במעמדם של התחומים ההומניים לטובת הריאליים בבתי-הספר, ותלה בכך רבות מהרפיסות כלפי האורתודוקסיה, המבקשת לדעתו להיות המופקדת הבלעדית על דברים שברוח).[13] בנוסף, יש להתמקד לא בהיסטוריה היהודית בת אלפי השנים, אלא בהוויה ובתרבות הישראליות שראשיתן בהתיישבות הציונית בשלהי המאה ה-19, שבהן לציבור החילוני יש עמדה חזקה. כינון הזהות הלאומית על הישראליות מחד ועל הומניזם אוניברסלי מאידך יגלח באחת את מחלפות האורתודוקסים הלאומנים, ויאפשר שילוב מלא של האזרחים הערבים בישראל. לגבי היהדות, קרא פרומן לאימוץ דגם שכינה "הדודה הרחוקה": אין להתכחש בצורה מלאכותית לזהות היהודית, אך יש להסיטה לשוליים ולנהוג בה בנימוס מרוחק.[12][6] הוא קרא בין היתר לשינוי חוק השבות כך שקבלת אזרחות תותנה בתקופת השתקעות ארוכה ובמבחני שפה ותרבות, כדי לוודא שהזכאים הם לא רק ממוצא יהודי, אלא גם התערו בהוויה הישראלית; והביע התנגדות מוחלטת לגיור מסוג כלשהו (גם מקל או סוציולוגי) עבור המהגרים שאינם מוכרים כיהודים.[14] פרומן לא צופה היתכנות לנפילת שלטון הימין והדתיים בישראל בעתיד הנחזה, מטעמים דמוגרפיים. התפוצה הרחבה של הכינוי "חילונים" משלה בעיניו: לדעתו, הערכה שמרנית היא ששליש מכלל החילונים בישראל צריכים להיחשב למסורתיים (עקב דתיותם האישית ועמדותיהם לגבי מעמדה הציבורי של הדת),[15] והוא עצמו מייצג בערך שליש מן החילונים.[16] הוא סבור שחובה על החילונים המובהקים יותר להתנתק ככל האפשר מהמסורתיים, כדי לחדד את זהותם, ולאפשר למסורתיים בתורם לחדד את זהותם שלהם. עקב חוסר היכולת להגיע לשלטון, פרומן גורס שהציבור המזדהה עם דעותיו מחויב לסגל לעצמו תודעת מיעוט, ולארגן מעין אוטונומיה פנימית, מגזרית. זו נדרשת בראש ובראשונה בתחום החינוך, הפרוץ להשפעה דתית המאיימת על דור ההמשך. פרומן משוכנע שהמכשלה בפני זכויות כאלו, המוקנות כבר לקבוצות הדתיות בישראל, איננה בהתנגדות הממשלה אלא בציבור שלו. מחשבתם של בני המעמד האשכנזי הוותיק, ששלט במדינה עד עלות הליכוד ב-1977, מקובעת במושגי אידאולוגיית הממלכתיות של אותם ימים. הם ממשיכים להתנהל כאילו ההגמוניה עודנה בידם ואין כל הפרש בין עצמותם לדמות המדינה, שלה הם אחראים, ובני שאר הקבוצות עדיין נדרשים לחקותם כתנאי לניעות חברתית. בעוד שגישה מתנשאת כזו, המעוררת את חמת שאר הציבור, הייתה הגיונית בעבר, עתה היא איננה אלא בגדר אשליה עצמית (הוא כינה זאת "וירוס") המונעת מהם לראות את מצבם נכוחה. בעוד שהפוליטיקה הישראלית מתנהלת ביחסי גומלין בין המגזרים האחרים, המעמד הישן מנסה להתאים את המדינה כולה לטעמו, ונכשל שוב ושוב בעודו מצטמק והולך. פרומן ציין כי מסורתיים, חרדים ודתיים-לאומיים הביעו בפניו תמיכה בתוכנית האוטונומיה שלו, בעוד בני הציבור החילוני הוותיק דרשו לשמר את המסגרת הממלכתית. הוא מאמין כי קץ הממלכתיות הישנה, והבנה שהחברה הישראלית מורכבת מ"שבטים" (ברוח דברי הנשיא ראובן ריבלין בנאומו מ-2015), נדרשת לא רק כדי לשרת את האינטרסים של הציבור שלו, אלא כדי לאפשר זירה פוליטית עניינית ושוויונית יותר.[17][18] פרסומים בולטים
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
||||||||||||||||
