|
קלמנס האחד עשר
 האפיפיור קלמנס האחד עשר (בלטינית: Clemens XI; 23 ביולי 1649 – 19 במרץ 1721) נולד כג'ובאני פרנצ'סקו אלבני (באיטלקית: Giovanni Francesco Albani) היה אפיפיור מ-23 בנובמבר 1700 עד מותו. חייו עד מינויו לאפיפיוראלבני נולד בעיר אורבינו שבמחוז אומבריה (כיום באיטליה, אז חלק ממדינת האפיפיור) למשפחת אצילים שהיגרה לאיטליה מצפון אלבניה במאה ה-15, לאחר שבני המשפחה לחמו בצבא סקנדרבג כנגד האימפריה העות'מאנית. לאחר שנבחר כאפיפיור הזמין את כתיבת ההיסטוריה הנוצרית של חבל הארץ ממנו הגיעה משפחתו. סבו היה סנטור ברומא בזמנו של האפיפיור אורבנוס השמיני, ודודו היה אחראי על ספריית הוותיקן. בגיל 11 נשלח ג'ובאני אלבני ללימודים בקולג' הרומאי. הוא הצטיין בלימודיו, ובגיל 18 תרגם ספרים מיוונית ללטינית. אלבני למד תאולוגיה ומשפט קאנוני וקיבל תואר דוקטור במשפטים. הוא התקדם במהירות בהיררכיה הכנסייתית ובגיל 28 הוסמך כבישוף, ומונה תחילה למושל העיר ריאטי, ואחר כך למושל העיר סבינה ולבסוף למושל העיר אורבייטו. הוא הוחזר לרומא ומונה לכומר האחראי על בזיליקת פטרוס הקדוש. עם מותו של הקרדינל סלוזיו (Slusio), קיבל את תפקידו כאחראי על המסמכים האפיפיורים המכונים בריפים (brevis), אותו מילא במשך 13 שנים. ב-13 בפברואר 1690 הסמיך אותו האפיפיור אלכסנדר השמיני כקרדינל-דיאקון ואחר כך כקרדינל-כומר בתואר "סן סילבסטרו", וב-23 בנובמבר 1700 נבחר כאפיפיור במקומו. שלטונו כאפיפיורקלמנס האחד עשר היה אחד האפיפיורים הבודדים בתקופתו שנמנע מנפוטיזם כלומר שלא ניצל את מעמדו לחלוקת משרות לבני משפחתו. אומנם אחיינו אניבלה אלבני (Annibale Albani) נבחר כחשמן, אך היה זה על בסיס כישוריו בלבד. סמוך לעלייתו לכס הכהונה פרצה מלחמת הירושה הספרדית. ההחלטה של קלמנס לתמוך בפליפה החמישי, שהיה נכדו של לואי הארבעה עשר, מלך צרפת, כמלך ספרד הייתה הרת אסון. הוא נאלץ מאוחר יותר להכתיר את קרל, ארכידוכס אוסטריה כמלך ספרד, מכיוון שצבא האימפריה הרומית הקדושה כבש את רובה של צפון איטליה ואיים על רומא עצמה (ינואר 1709). עד לחתימת הסכם אוטרכט, שסיים את מלחמת הירושה הספרדית, איבדה מדינת האפיפיור את ריבונותה על דוכסות פארמה ופיאצ'נצה לטובת אוסטריה ואיבדה גם את קומצ'יו. ממהלומות אלו לא הצליחה היוקרה ההולכת ונחלשת של מדינת האפיפיור להתאושש. ב-1713 יצאה לאור הבולה Unigenitus. הבולה גרמה למהומה בכנסייה העצמאית למחצה של צרפת (המכונה הכנסייה הגליקנית). הבולה הוקיעה 101 הצעות מעבודותיו של פאסקייה קנל (Pasquier Quesnel) ככפירה וזהות להצעות שכבר הוקעו על ידי האפיפיור בכתביו של קורנליוס יאנסן. התנגדותם של רבים מאנשי הכמורה הצרפתיים וסירובם של ה"פרלמנטים" לאשרר את הבולה הובילו לחילוקי דעות שנמשכו לאורך המאה ה-18. כיוון שהממשלות המקומיות לא קיבלו את הבולה באופן רשמי, טכנית לא היה לבולה תוקף באזורים אלו. בתגובה על מחאתם של ארבעה בישופים צרפתיים כנגד הבולה, הודיע קלמנס על נידויים של הבישופים מהכנסייה. להחלטה זו לא הייתה משמעות מעשית, משום שהבישופים זכו לתמיכה עממית ותמיכה של מלך צרפת. פרשה זו היא דוגמה בולטת להתערבות המדינות בענייני הדת לפני המאה ה-20. החלטה חשובה נוספת של קלמנס האחד עשר הייתה בנוגע למחלוקת על הטקסים הסיניים. קלמנס תמך במסדרים הנוצריים (בייחוד הדומיניקני) שהתנגדו נמרצות לשילוב מסורות מקומיות בפולחן הדתי הקתולי בסין. ב-1704 הוציא קלמנס צו (decrees) בנושא. ב-1715 הוא פרסם את הבולה "אקס אילה דיאה" (Ex Illa Die – "החל מיום זה") שבה אסר על המיסיונרים הישועים לקחת חלק בטקסים בהם הופגן כבוד לקונפוציוס או לאבותיהם של קיסרי סין, נוהג שקלמנס האחד עשר הגדיר כ"עבודת אלים וברבריות". כמו כן קלמנס אסר לכלול במינוח הנוצרי רעיונות פגניים תחת המסווה של ריצוי עובדי האלילים. החלטה זו הייתה הרת אסון למיסיון בסין. בתגובה הורה קָאנְגשִׂי, קיסר סין, על גירוש כל המיסיונרים מסין, והקהילות של המתנצרים הסינים נרדפו. החלטה זו עמדה בעינה עד 1939, אז ביטל האפיפיור פיוס השנים עשר חלקית את ההחלטות בבולה. קלמנס האחד עשר מת ברומא ב-1721 ונקבר מתחת לרצפת בזיליקת פטרוס הקדוש. בנייה ותרבות יוזמות הבנייה של קלמנס האחד עשר כללו שעון שמש, אותו הוסיף לכנסייה סנטה מריה דגלי אנג'לי אי דאי מרטירי, אובליסק שהוקם בכיכר שלפני הפנתאון ברומא (פיאצה דל פנתאון), ונמל שנבנה על נהר הטיבר. הוא הקים ועדה בראשות האמנים החביבים עליו, קרלו מרטה וקרלו פונטנה, שתפקידה להזמין את פסלי השליחים על מנת להשלים את קישוט בזיליקת יוחנן הקדוש בלטראנו. הוא יסד אקדמיה לציור ופיסול בגבעה הקפיטולינית. הוא העשיר את ספריית הוותיקן בקודקסים, ונתן חסותו לחפירות הארכאלוגיות הראשונות בקטקומבות ברומא. באורבינו, עיר הולדתו, שיפץ מספר מבני ציבור וייסד ספרייה ציבורית. במהלך כהונתו כאפיפיור הוזמנה כתיבת ה"איליריקום סקרום" (Illyricum Sacrum), מחקר היסטורי מקיף בן 8 כרכים ו-5,000 עמודים על הנצרות באיליריה (החוף המזרחי של הים האדריאטי, כולל אלבניה). המחקר נכתב בעיקר על ידי דניאלה פרלטי (Daniele Farlati), וכיום הוא אחד המקורות הראשיים בחקר ההיסטוריה של אלבניה. קישורים חיצוניים
|
|||||||||||||||||||||||||||||||
.jpg)
