|
נסיכות אנטיוכיה
נסיכות אנטיוכיה הייתה אחת המדינות הצלבניות שהוקמו במהלך מסע הצלב הראשון. המדינה, שבירתה הייתה העיר אנטיוכיה (אנטקיה של ימינו) התקיימה במאות ה-12 וה-13 בשטחים שנמצאים כיום בטורקיה וסוריה. היסטוריההיווסדה של הנסיכותבעת מסע הצלב הראשון, טרם הגיעם של צבאות הצלבנים אל ארץ ישראל, התפצלו כוחותיהם לשני חלקים עיקריים: הראשון, שבראשו עמדו בלדווין מבולון ועמיתו טנקרד, פנה מאזור אסיה הקטנה מזרחה והקים את רוזנות אדסה, ואילו השני המשיך דרומה לאורך חופיו המזרחיים של הים התיכון במטרה להחזיר לידיים נוצריות את הטריטוריות אותן איבדו הביזנטים לטובת המוסלמים, ובראשן ירושלים. לאחר הפיצול הגיע עיקר הכוח הצלבני לפאתי העיר אנטיוכיה, שאבדה בקרב מול הטורקים הסלג'וקים בשנת 1085. הצלבנים, אותם הנהיג בוהמון מטרנטו, בחרו להטיל על העיר מצור הדוק שתחילתו הייתה בחודש אוקטובר של שנת 1097, וזאת כיוון שהעיר הייתה מבוצרת ביותר, ובחומותיה שולבו כ־400 מגדלי שמירה, דבר שהפך אותן לבלתי ניתנות לפריצה. המצור הצלבני ארך משך כל חודשי החורף, ובתחילתו היה נדמה כי הנפגעים העיקריים ממנו היו הצלבנים עצמם, ולא תושבי אנטיוכיה הנצורים. ריחוקו של הצבא הצלבני מכל מקור אפשרי לתגבורת, ובידודה היחסי של העיר בקרב אזורים בשלטון מוסלמי, הקשו מאוד על קיום המצור, ובתום חודשי המצור הראשונים התדרדר המצב במחנות הצלבנים עד כדי כך שלפי מקורות שונים נאלצו החיילים הנוצרים לאכול את סוסיהם ועמיתיהם המתים כדי להתקיים ולא לגווע ברעב. התפנית במערכה חלה כאשר הצליח בוהמון לשכנע את אחד מקציני המשמר המוסלמי, נוצרי לשעבר בשם פיירוז, שיפתח את אחד הפתחים בחומה ויאפשר לצלבנים לשעוט אל תוך העיר. פיירוז מילא את חלקו בעסקה, וב־3 ביוני 1098 פרצו כוחות הצלבנים לעיר והחלו בטבח של תושביה המוסלמים. אולם, בחלוף ארבעה ימים בלבד הגיע לשערי העיר צבא מוסלמי מהעיר מוסול (בעיראק של ימינו) והטיל מצור על הכובשים הצלבנים שאך סיימו את מלאכת השתלטותם על המקום. באופן אירוני, איבדו הצלבנים אפשרות לתגבורת אפשרית כנגד המצור שהוטל עליהם. הקיסר הביזנטי אלכסיוס הראשון, ששמע על אוזלת ידם של הצלבנים בניסיונותיהם לכבוש את העיר מספר חודשים קודם לכן, אסף את צבאותיו ויצא בראשם לעזרת הצלבנים. אולם, בעת שעשה את דרכו דרומה, הגיעה לאוזניו הידיעה כי חומות העיר נפרצו, והוא פנה לאחור ושב לקונסטנטינופול, דווקא בשעה בה נזקקו הצלבנים לעזרתו באופן הדחוף ביותר. כך או כך, עמידתם של הצלבנים במצור המוסלמי נזקפת לחובתו של ידעוני בשם פטר ברתולמאו, אשר טען כי בחלומו נגלה אליו הקדוש הנוצרי אנדרו, שגילה לו כי "הרומח הקדוש", אשר שימש לפציעת ישו בעודו על הצלב, חבוי במקום מסתור באנטיוכיה וכי הוא עתיד להתגלות בקרוב. נבואתו של ברתולמאו יצרה תכונה רבה בקרב הצלבנים הנצורים, ואלו מיהרו לסרוק את מרתפי קתדרלת פטר הקדוש שבעיר כדי להאיץ את מציאת התשמיש הקדוש, שאכן התגלה זמן קצר לאחר מכן על ידי ברתולמאו עצמו. אף על פי שככל הנראה היה זה ברתולמאו ש"שתל" את הרומח בקרבי הכנסייה (צירו של הוותיקן באנטיוכיה, אדהמר מלה-פוי, ציין זאת בעצמו לאחר שראה רומח קדוש אחר בקונסטנטינופול), מציאת החפץ הרימה את רוחם השבורה של הצלבנים. ב־28 ביוני לאחר שקיבל ידיעות מהמרגלים שמחוץ לחומות בדבר מחלוקות פנמיות בקרב הצבא הצר, יצא בוהמון בראש צבאו עם הרומח בידיו אל מחוץ לחומות אנטיוכיה, והביס את המוסלמים. סביב מאורעות אלו נרקמו שלל רב של אגדות ומיתוסים, רובם ככולם היו תוצאה של הזיות ושגיונות שווא אותם חוו הצלבנים המורעבים טרם הניצחון המפתיע. אחת האגדות הנפוצות גורסת כי בקרב שנערך מול המוסלמים השתתף צבא של שרפים ומלאכים שהכריע למעשה את המערכה לטובת הצלבנים.  לאחר שוך הקרבות החלו בקרב הצלבנים ויכוחים ועימותים שביסודם השאלה: מי מבין האצילים האירופאים יקבל את השליטה בעיר לידיו. לבסוף יצאו בוהמון וקבוצה של מספר אצילים איטלקים כשידם על העליונה, ובינואר 1099 הכריז עצמו בוהמון כנסיך אנטיוכיה. בוהמון, שהיה נסיך חופשי בעיר הולדתו טרנטו, שאף להמשיך ולכהן כשליט חופשי גם בנסיכותו החדשה ועל כן נמנע מלקבל את התואר "דוכס", או כל תואר אצולה אחר שבצידו התחייבות פאודלית לקיסר הביזנטי אשר בשמו הוא נשבע להילחם. ימיה הראשונים של הנסיכותכיבושה של אנטיוכיה וייסוד הנסיכות לא הביאו איתם ימים של שקט לצלבנים אשר בחרו להישאר בעיר ולא להמשיך לירושלים עם עיקר הכח הצלבני. המוסלמים, שסירבו להכיר בכיבושה הנוצרי של אנטיוכיה, המשיכו לנסות להחזיר אותה לידיהם. בקרב שנערך מול השליטים הסלג'וקים של סולטנות רום בשנת 1100 נשבה בוהמון בידי המוסלמים ואחיינו טנקרד הוכתר כעוצר באנטיוכיה. טנקרד לא הסתפק בשטח אותו כבש דודו השבוי, ופתח בסדרת קרבות מול המוסלמים אך גם מול הביזנטים, קרבות שמטרתם האחת הייתה הרחבת שטחה של הנסיכות הצעירה. בשנת 1103 שוחרר בוהמון מכלאו, אולם כשחזר לעיר הותיר את טנקרד כעוצר תחתיו, וזאת כדי שיוכל לשוב לביתו שבאיטליה למטרת גיוס חיילים נוספים לצבאו. חייליו החדשים של בוהמון שימשו להתקפה נוספת על הביזנטים שהחלה בשנת 1107, והסתיימה בשנת 1108 במפלה של בוהמון, שחויב על ידי הקיסר לחתום על חוזה דבול, בו נקבע כי עם מותו של בוהמון תהפוך נסיכות אנטיוכיה למדינה משועבדת לאימפריה הביזנטית. לאחר הכישלון במערכה מול הביזנטים פנה בוהמון אל החזית מול המוסלמים והצטרף לבלדווין וז'וסלין הראשון, רוזן אדסה, במלחמתם בשליטי העיר חלב (בסוריה של ימינו). כשנפלו שליטיה של רוזנות אדסה בשבי המוסלמי התמנה טנקרד כעוצר גם שם. בוהמון, שבטח בכישרון הניהול של אחיינו נסע לאיטליה פעם נוספת, שם הוא נפטר בשנת 1111. עם מותו של בוהמון עלתה דרישה מצד הקיסר הביזנטי אל טנקרד להשבת הנסיכות בשלמותה לידי השלטון הביזנטי כפי שהוסכם בחוזה דבול, דרישה שנדחתה על ידי טנקרד שהיה מגובה בתמיכתן של רוזנות טריפולי וממלכת ירושלים. טנקרד היה למעשה השליט הצלבן היחיד שלא נשא שבועה להחזרת השטחים שכבש לידי האימפריה הביזנטית בתחילת מסע הצלב, על אף שכל שאר נושאי השבועה, ובכלל זה בוהמון, לא עמדו מעולם בהבטחתם. טנקרד מת בשנת 1112 ולאחר מותו עבר השלטון הרשמי בנסיכות לידי בוהמון השני ששהה מחוץ לנסיכות, בעוד השלטון בפועל עבר לידי אחיינו של טנקרד, רוג'ר מסלרנו, עוצר נסיכות אנטיוכיה, שמונה לעוצר תחת הנסיך החדש. שבע שנים לאחר מכן, ב־27 ביוני 1119, נהרג רוג'ר מסלרנו בקרב מול שליטי חלב, ואנטיוכיה הפכה למדינה צמיתה לממלכת ירושלים, כשבלדווין השני, מלך ירושלים, משמש כעוצר הנסיכות עד לשנת 1126 (אף כי את מרבית זמנו כעוצר העביר בלדווין בתא כלאו בחלב). באוקטובר 1126 שב בוהמון השני מפוליה שבאיטליה כדי לממש את שלטונו בנסיכות. תקופת שלטונו, שהתאפיינה בסכסוכים מול ז'וסלין רוזן אדסה, הגיעה לקצה לאחר שנהרג בקרב מול הטורקמנים. השלטון בנסיכות עבר לבתו של בוהמון, קונסטנצה, ואילו בלדווין השני שב להיות עוצר תחת השליטה הפעוטה עד למותו מספר חודשים לאחר מכן. לאחר מותו של בלדווין שימש יורשו, פולק מאנז'ו, כעוצר באנטיוכיה. בשנת 1136, כשמלאו לה 10 שנים בלבד, נישאה קוסטנצה לרמון מפואטייה, שהיה מבוגר ממנה ב־26 שנים והוכתר עם נישואיו לנסיך אנטיוכיה. רמון, בדומה לקודמיו בתפקיד, החל את תקופת שלטונו בהתקפה צבאית על מחוז קיליקיה הביזנטי, אך הפעם זכה לתגובה נזעמת מצד הקיסר הביזנטי החדש, יוחנן השני קומננוס, שיצא בראש צבאו לאנטיוכיה אליה הגיע בשנת 1138 והשביע את רמון אמונים לביזנטיון. בכוונתו של הקיסר הייתה השארות באנטיוכיה ווידוא קיום ההתחייבויות של שליטה, אולם מרד שפרץ באדסה אילץ אותו לעזוב את העיר לאחר זמן קצר ביותר. זעמו של הקיסר על הצלבנים היה כה גדול עד שהוא תכנן למעשה לכבוש את כל הטריטוריות הצלבניות באותה תקופה, אולם, מותו בשנת 1142 קטע את התוכניות הללו. הנסיכות תחת השלטון הביזנטיהמוסלמים בהנהגת נור א-דין כבשו את רוזנות אדסה ב-1144 ואחר כך תקפו את אנטיוכיה (כשהנוצרים מצדם ארגנו את מסע הצלב השני); החלקים המזרחיים של הנסיכות אבדו לצלבנים כתוצאה מהתקפה זו, בה נהרג גם רמון מפואטייה, שליט הנסיכות. בלדווין השלישי, מלך ירושלים שימש כעוצר בפועל באנטיוכיה, עד לנישואיה השניים של קונסטנצה ב-1153 לרנו משטיון שהפך לנסיך אנטיוכיה. גם רנו, מיד עם עלייתו לשלטון, מצא את עצמו במחלוקת מול הקיסר הביזנטי, הפעם על שליטה באי קפריסין. אולם שלא כקודמיו, חתם רנו על הסכם שלום מול הקיסר מנואל הראשון, דבר שלא מנע מהקיסר להגיע לאנטיוכיה בשנת 1158 כדי לוודא שהנסיכות נשארת נאמנה לאימפריה. הנסיכות הפכה למעשה לחלק מאימפריה הביזנטית, ועל אף שכתוצאה מכך נגזרו על שליטיה גזרות רבות, ביניהן שליחת כוחות צבא לעזרת הצבא הביזנטי, היא זכתה להגנה מפני צבאות המוסלמים של נור א-דין שאיים להחריב את העיר. בשנת 1160 נפל רנו בשבי המוסלמי, והשלטון בפועל בנסיכות עבר לידי הפטריארך המקומי. בשנת 1161 נישאה בתה של קונסטנצה, מריה, לקיסר הביזנטי, ובכך הפך הקיסר לשליט הרשמי בנסיכות. השלטון בפועל, לעומת זאת, נשאר בידיה של קונסטנצה, ובעקבות הדחתה על ידי אצילי הנסיכות ב־1163 הועבר לידי בנה, בוהמון השלישי. רנו משטיון, ששוחרר מכלאו בשנת 1176 לא שב מעולם לשלוט בנסיכות. זמן קצר לאחר עלייתו לשלטון נפל בוהמון השלישי בשבי בידי נור א-דין, אירוע שקבע את הגבול בין הסולטנות המוסלמית בחלב לבין הנסיכות על נהר האורונטס. לאחר שובו לאנטיוכיה בשנת 1165 נשא בוהמון לאישה את אחת מאחייניותיו של הקיסר הביזנטי, מעשה שחיזק את הקשר בין הנסיכות לקיסרות. חסותה של האימפריה הביזנטית על נסיכות אנטיוכיה הגיעה לקיצה עם מותו של מנואל הראשון בשנת 1180. הנסיכות מצאה את עצמה, ללא כל הכנה מוקדמת, משוללת מההגנה שהעניקה לה האימפריה, וחשופה להתקפותיו של נור א-דין שנמנע מלעשות כן עד אז עקב הכבוד שרחש לעוצמתם הצבאית של הביזנטים. אולם בסיוען של מספר ערי-מדינה איטלקיות שרדה הנסיכות את התקפתו של צלאח א-דין על המדינות הצלבניות בשנת 1187, ונשארה עומדת על כנה גם לאחר המפלות הקשות שספגו שכנותיה. נסיכות אנטיוכיה, כמו גם רוזנות טריפולי, נמנעה מלהשתתף במסע הצלב השלישי, והתרכזה בחיזוק משפחת השלטון בקרב שכנותיה הקרובות של הנסיכות. בנו של בוהמון השלישי, שהיה גם כן קרוי בוהמון, הוכתר כרוזן טריפולי לאחר מותו של הרוזן הקודם לאחר קרב קרני חיטין בשנת 1187, ואילו בנו הבכור של בוהמון השלישי, רמון, נישא לנסיכה ארמנית והפך למלך קליקיה הארמנית. לאחר מותו של בוהמון השלישי בשנת 1201 החלה בנסיכות מלחמת ירושה בין בוהמון, רוזן טריפולי (בוהמון הרביעי) ונכדו של בוהמון השלישי רמון-רופן מארמניה. לבסוף הביס רוזן טריפולי את אחיינו במאבק והחל משמש כנסיך אנטיוכיה ורוזן טריפולי בשנת 1207. רמון מצדו הצליח להדיח את בוהמון לזמן קצר ולשלוט בנסיכות בין השנים 1216 ל-1219. לאחר מותו של בוהמון הרביעי בשנת 1233 עלה לשלטון בנסיכות בנו בוהמון החמישי. הנסיך החדש היה עסוק במאבקיו מול בני משפחתו בארמניה, וכן במאבק נגד שנואי נפשו אבירי המסדר ההוספיטלרי, והנסיכות תחת הנהגתו לא לקחה כל חלק משמעותי במסעי הצלב החמישי, השישי והשביעי שהתרחשו באותה העת. נפילתה של הנסיכותלאחר מותו של בוהמון החמישי בשנת 1251 עלה לשלטון בנסיכות בנו, בוהמון השישי. בשנת 1254 נשא הנסיך לאישה את סיביליה, נסיכת ארמניה, ובכך שם קץ לסכסוך ארוך השנים בין המדינות, על אף שבתקופה זו הייתה ארמניה מדינה חזקה בהרבה מאנטיוכיה שהייתה כפופה לה בפועל. אולם האיחוד בין שתי המדינות היה לבסוף הגורם לנפילתה של הנסיכות. ארמניה, וכעת גם אנטיוכיה, היו מדינות תומכות של השלטון המונגולי במזרח התיכון. בשנת 1260, בקרב עין ג'אלות, הביס הסולטאן הממלוכי ביברס את המונגולים, ופנה להשמדת בעלות בריתן של המונגולים ובראשן אנטיוכיה וארמניה. בשנת 1268 השלים ביברס את כיבוש העיר אנטיוכיה וכל השטחים הכפופים לה בצפון סוריה. עם נפילת הנסיכות עבר התואר "נסיך אנטיוכיה" לידי רוזני טריפולי כתואר כבוד בלבד, ועם נפילתה של רוזנות טריפולי בשנת 1289 הפך התואר לאחד מתארי הכבוד של מלך קפריסין. גאוגרפיה ודמוגרפיהנסיכות אנטיוכיה הייתה הקטנה שבמדינות הצלבנים, קטנה בהרבה מאדסה וממלכת ירושלים גם בשיא תפארתה הטריטוריאלית. הממלכה השתרעה על חבל הארץ שבפינה הצפון מזרחית של הים התיכון וגבלה בביזנטיון או ממלכת ארמניה (תלוי בתקופה) מצפון, רוזנות אדסה מצפון מזרח, רוזנות טריפולי מדרום והסולטנות הסלג'וקית המוסלמית של חלב ממזרח. מניין תושביה של הנסיכות במאה ה-12 עמד ככל הנראה על 20,000 כאשר מרביתם ארמנים או נוצרים יוונים אורתודוקסים, ומיעוטם מוסלמים שחיו מחוץ לתחומי העיר אנטיוכיה עצמה. מרבית אזרחיה הצלבנים של הנסיכות היו ממוצא נורמני ואיטלקי והם חיו רובם ככולם בתחומי החומה של העיר. מלבד הצלבנים עצמם היו בנסיכות מספר קטן מאוד של נוצרים קתולים, על אף שבשנת 1100 הועברה השליטה הדתית בעיר לידי הפטריארכיה הלטינית.  נסיכי אנטיוכיה 1098–1268
נסיכי אנטיוכיה להלכה בלבד 1268-1300
לאחר מותו של פיליפ מטוסי עבר התואר להיות אחד התארים של מלך ירושלים וקפריסין, שם נשמר עד כלות ממלכת קפריסין בשנת 1489. קישורים חיצוניים
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||
