|
נמל חדרה
  נמל חדרה הוא נמל שירות ימי של תחנת הכוח "אורות רבין". הנמל מורכב משני חלקים. הראשון הוא מזח בים הפתוח, אליו נקשרות אוניות המשא, ופורקות את הפחם לטובת התחנה בעזרת עגורנים (במזח שלושה עגורנים). משם נשלח הפחם אל התחנה בעזרת גשר ימי בו מותקן מסוע. אורך מזח העגינה הוא כ-300 מטר ומאפשר קשירת אוניית תפזורת אחת מצדו הצפוני. אל מזח העגינה מוביל גשר באורך כ-2,100 מטר המאפשר תנועת רכב עליו. בצידו הדרומי מסוע המוביל את הפחם הנפרק מהאונייה אל מיכלי האחסון בחוף. עומק המים באזור הפריקה נע בין 22 ל-27 מטר, והוא מסוגל לטפל באוניות במעמס של עד 170,000 טון. החלק השני הוא מעגן המוגן בשובר הגלים המשמש לעגינת ספינות עזר וגוררות. הנמל מנוהל על ידי רשות הספנות והנמלים. המעגן משמש כבריכת השקטה וממנו נשאבים מי הקירור לתחנה. שפיכת מי הקירור נעשית מחוץ לשובר הגלים מדרום לנמל. תכנון והקמהבעקבות החרם הערבי הוחלט בשנת 1974 להסב את תחנת החשמל בחדרה לתחנה פחמית וב-1977 החל להיבנות שובר גלים לבריכת הקירור במקום.[1] בתחילה תוכנן לפרוק את הפחם בנמל חיפה ולהסיע את המטען לחדרה בעזרת הרכבת, אלא שבסוף הוחלט לבנות מזח פריקה בחוף הים הצמוד לתחנה. המתכננים חברת 'ליבנסה' מהולנד תכננו מעגנים דומים במקומות רבים. לפי חישוב של ימי הסערה הצפויים בחורף לעומת כמות הפחם הנדרשת וימי העגינה לפריקתה הביא אותם למסקנה שניתן להציב את מזח העגינה בים פתוח[א], ללא שובר גלים. הבנייה החלה בשנת 1980 והמזח נחנך בשנת 1983. במהלך הבנייה ב-10 בדצמבר 1980 ארעה סערה כאשר דוברות העבודה ועליהן עשרות פועלים של החברה האיטלקית TRINACRIA. הדוברות נסחפו אל החוף והפועלים חולצו בסיוע מסוק. אוניית הצובר NYUTA של חברת "שרותי טנקרים", הייתה הראשונה שהגיעה מאפריקה ופתחה את קו הפחם לישראל.[2] תפעול שוטףבמשך השנים קרה שלא ניתן היה לבצע תמרון קשירת אונייה עקב ים סוער. השיקולים לבניית המזח בחוף הים בצמוד לתחנה הוכיחו עצמם כטובים. כתוצאה מהניסיון שנצבר נבנה מזח דומה בתחנת רוטנברג באשקלון. עם השלמת המזח בשנת 2000 נפסקה פריקת הפחם שנעשתה בנמל אשדוד. בשנת 2009 ביקשה עיריית חדרה לספח לשטחה את שטח הנמל, שנמצא במעמד שטח גלילי.[3]. ראו גםלקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
ביאורים
הערות שוליים
|
||||||||||||||||||||||||
_landing_at_London_Heathrow_Airport.jpg)