|
מרדכי קרמניצר
מרדכי (מוטה) קרמניצר (נולד ב-16 בנובמבר 1948) הוא משפטן ישראלי, מומחה במשפט פלילי ובמשפט צבאי. פרופסור אמריטוס למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים ולשעבר סגן נשיא לחקר הדמוקרטיה במכון הישראלי לדמוקרטיה, העומד בראש הפרויקטים 'עקרונות חוקתיים ויישומם', 'ביטחון לאומי ודמוקרטיה' ו'השחיתות השלטונית בישראל'. ביוגרפיהקרמניצר נולד להורים ניצולי השואה בגרמניה בשנת 1948 ועלה איתם ארצה כשהיה בן שנה. למד בבית הספר התיכון בליך ברמת גן והמשיך בלימודי משפטים באוניברסיטה העברית. התמחה בלשכתו של שופט בית המשפט העליון צבי ברנזון. שירת בפרקליטות הצבאית, היה פרקליט צבאי בחיל הים, והתקדם עד לתפקיד סגן התובע הצבאי הראשי ושופט צבאי. כשופט צבאי ישב פעמים רבות בהרכבים שדנו במקרים של גרימת מוות, בהם משפטו של אל"ם מוני חורב (שהיה מפקד בית הספר לקצינים של צה"ל) אשר הואשם בגרימת מותו ברשלנות של ינאי שושן. בשנת 1981 השלים את עבודת הדוקטורט באוניברסיטה העברית בנושא "עיקרי מבנה וארגון של העבירות הספציפיות" בהנחייתו של פרופ' שניאור זלמן פלר. בשנים 1980–1982 היה חבר בצוות שניסח את החלק הכללי של חוק העונשין, שנחקק מאוחר יותר כתיקון 39 לחוק.[1] בשנים 1990–1993 היה דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית. בשנת 1994 עמד בראש ועדה של משרד המשטרה לטיפול בתופעת אלימות השוטרים. בשנת 1996 עמד בראש "ועדת קרמניצר" שדנה בהוראת אזרחות והמליצה לשנות את מבנה הלימודים ולהגביר את הלימוד של תוכני חינוך לדמוקרטיה ודו-קיום. כיהן כיו"ר הנהלת האגודה לזכויות האזרח. נמנה עם אלו שיצאו נגד החנינה לאנשי השב"כ בפרשת קו 300 וחתם על המכתב שנשלח לראש הממשלה יצחק שמיר בתביעה לפטר את היועצים המשפטיים של השב"כ אשר נתנו יד לבידוי הראיות בפרשה. הוא התנגד לאיסור המפגשים עם אנשי אש"ף (שבוטל מאז) ולדו"ח ועדת לנדוי, לגירוש פעילי החמאס ללבנון בשנת 1992, ולמינויו של רוני בר-און לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה בשנת 1997. השתתף בארגון עצומה נגד סמכות ההקלה בעונש של מפקדים בצה"ל. בשנת 1996 זכה בתואר "אביר איכות השלטון" מטעם התנועה לאיכות השלטון. בשנת 1999 הדליק משואה ביום העצמאות בהר הרצל.[2] קרמניצר הוא יו"ר הסניף הישראלי של האגודה למשפט פלילי. הוא גם יועץ לרפורמות משפטיות בישראל ובמדינות אחרות. בשנת 2000 מונה לנשיא מועצת העיתונות, וכיהן בתפקיד זה כשלוש שנים. בשנת 2003 זכה בפרס צלטנר לחקר המשפט, המוענק מדי שנה על ידי תנועת רוטרי והפקולטה למשפטים שבאוניברסיטת תל אביב. ביולי 2006 ביקש שר המשפטים חיים רמון למנות את קרמניצר לשופט בבית המשפט העליון[3] אבל המינוי לא יצא לפועל בשל בקשתו של קרמניצר לא להציע את שמו ובגלל התנגדות השופט אהרן ברק. בשנת 2008 עמד בראש הוועדה המסדרת של "התנועה החדשה" שחברה לריצה משותפת עם מרצ בבחירות לכנסת ה-18.[4] בשנת 2009 קיבל את אות המופת מתנועת אומ"ץ "על היותו דמות מופת במאבקו הרצוף לאורך השנים בשחיתות השלטונית ועל תרומתו המבורכת למען חופש העיתונות וחופש הביטוי הבאים לשמור ולפקח על טוהר המידות השלטוני ועל פעילותו במסגרת המכון הישראלי לדמוקרטיה".[4] בשנת 2010 פרש מתפקידי הוראה בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית. מכהן כחבר המועצה הבינלאומית של הקרן החדשה לישראל וחבר הנהלה הציבורית של בצלם[5]. בשנת 2017 יצא לאור לכבודו ספר יובל, "ספר מרדכי (מוטה) קרמניצר", בעריכת אריאל בנדור, חאלד גנאים ואילן סבן. קרמניצר מפרסם בעיתון "הארץ" מאמרי דעה ופרשנות בנושאים משפטיים.[6] בשנת 2023 מתח ביקורת על ממשלת ישראל ה-37, ובפרט על תיקוני חקיקה שיזמה.[7] נשוי משנת 2006 לפרופ' רבקה פלדחי. אב לשני בנים מנישואיו הקודמים. עמדותיותרומתו של מרדכי קרמניצר למשפט הישראלי התבטאה בהרחבת הפרספקטיבה ההשוואתית, בעיקר בתחום של המשפט הפלילי והחוקתי, אבל גם בתחום של המשפט האזרחי. בנושאים שונים בתחומים אלה עסק קרמניצר במחקר השוואתי בין ההסדרים הקיימים בשיטת המשפט הישראלית להסדרים המקבילים בעולם המשפט האנגלו-אמריקאי (כמו המשפט המקובל (הבריטי), והמשפט האמריקאי) ולהסדרים הקיימים בעולם המשפט הגרמני, מתוך מגמה לבחון מה ניתן ללמוד מהמשפט הגרמני.
קרמניצר ערך סדרה של מחקרים שבהם נבחנו הגבלות שונות על חופש הביטוי בשיטת המשפט הישראלית, בין השאר בפרספקטיבה השוואתית. מסקנתו, ככלל, הייתה שיש הגבלת יתר לא מוצדקת על חופש הביטוי, והוא הציע הצעות שונות איך לתקן זאת בין על ידי ביטול הסדרים מסוימים ובין על ידי צמצום שלהם.[8]
בספר זה, אותו כתב קרמניצר יחד עם פרופסור רות גביזון ופרופסור יואב דותן, מבקרת גביזון את המגמות האקטיביסטיות בפסיקת בית המשפט העליון בעשרים השנים האחרונות. קרמניצר בוחן את הביקורת שלה ומגיע למסקנה שמגמות אלה הן מגמות מוצדקות וחיוביות.[9]
פרויקט מחקרי זה, שקרמניצר השתתף בו עם פרופסור ש"ז פלר, כלל הכנת הצעת חוק לחלק הכללי של חוק העונשין. כלומר החלק שמתווה את העקרונות הדוקטרינריים והמושגים הכלליים של החוק הפלילי. הצעת החוק הזאת הפכה לחוק, בשינויים מינוריים.[10]
קרמניצר פרסם מאמר על דו"ח לנדאו. דו"ח לנדאו הוא דו"ח שבחן את שיטות החקירה של שירות הביטחון הכללי והתיר שימוש בכוח פיזי מתון במקרים מסוימים בחקירות של אנשים החשודים בפעילות טרור. במאמרו, קרמניצר ניתח את הדו"ח הזה וביקר את ההמלצה הזאת. בית המשפט העליון, בפסק דין בו קבע שאסור להשתמש בכוח פיזי בחקירות, הסתמך על המאמר הזה.[11][12]
במאמרו "התאמת ההליך הפלילי למטרה של גילוי האמת, או האם לא הגיעה העת לסיים את עונת המשחקים" הציע קרמניצר לשנות באופן יסודי את הפרוצדורה הפלילית שלנו ולעבור למודל שדומה יותר, אם כי לא זהה, למודל של ההליך הפלילי הגרמני, שבו השופט ממלא תפקיד הרבה יותר אקטיבי ומרכזי בניהול המשפט, כאשר התפישה היא שמוטלת על השופט החובה לחשוף את האמת הרלוונטית לאותו משפט.[13]
בספר זה, שכתב קרמניצר יחד עם ד"ר חאלד גנאים ובועז שנור, מובא ניתוח מפורט של הדין הישראלי בתחום לשון הרע, בין השאר בפרספקטיבה השוואתית. הספר מסתיים בהצעת חוק שאמורה להחליף את החוק הקיים.[14]
במחקר שערך קרמניצר בנושא של פסילת רשימות לכנסת הגיע למסקנה שאין הצדקה במדינה דמוקרטית לשלול רשימה השוללת את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, אם התוכנית להגשים את השינוי הזה היא של דרכי שלום ושכנוע; זאת להבדיל מאמצעים אלימים.[15]
בספר שכתב קרמניצר ביחד עם גנאים, הם מציעים, על סמך מחקר משווה, לבטל את פרק ההמרדה הקיים בחוק העונשין, שמבוסס על המשפט האנגלי הטרום-דמוקרטי ולהחליף אותו בפרק חדש. זאת לפי הצעה מפורטת שלהם, התואמת יותר, לשיטתם, משטר דמוקרטי במאה ה-21.[16]
זהו ספר שכתב קרמניצר יחד עם דורון נבות, נאוה בן-אור, עמיר פוקס וגיא ורטהיים. קרמניצר מגיע בספר למסקנה שהעברה הקיימת היום בחוק העונשין הישראלי, של מרמה והפרת אמונים, אינה עומדת באמות המידה המינימליות של עקרון החוקיות. המסקנה בספר היא שהפרשנות שניתנה לעבירה על ידי בית המשפט העליון בפרשת שמעון שבס אינה פותרת את הבעיה באופן המניח את הדעת, ולכן אין מנוס מביטול האיסור הזה והחלפתו במספר איסורים המתייחסים להתנהגויות קונקרטיות המוגדרות בצורה ברורה יותר.[17]
בנייר עמדה של קרמניצר וגנאים נושא הסתה להמרדה שבו מסקנתם הייתה שהמבחן המקובל בארצות הברית ביחס להסתה מאלימות ושלפיו ניתן לאסור ביטוי רק כאשר הוא יוצר סכנה מיידית לאלימות אינו מוצדק משום שהוא אינו מעניק הגנה מספקת מפני אלימות וכי יש מקום לאסור ביטויים מסוימים שעלולים להביא לאלימות גם אם האלימות אינה צפויה להתרחש מיידית.[18] בדצמבר 2024 על רקע כוונה לחדש את חקיקת הרפורמה המשפטית, אמר קרמניצר כי דיקטטורה עריצה מצדיקה שימוש באלימות[19].
קרמניצר בחן יחד עם גנאים את הנושא של האחריות הפלילית של תאגיד, ובמאמרים שהתפרסמו בעברית ובגרמנית הניחו תשתית רעיונית להצדקת הטלת אחריות פלילית על תאגיד.[20]
במחקרים בנושא סיכולים ממוקדים שהתפרסמו בעברית, בגרמנית ובאנגלית הביע קרמניצר דעה מסויגת כלפי הסיכול הממוקד והוא הציע לצמצם את השימוש בו למקרים של התגוננות מפני התקפת טרור. כן הוא הציע להתחשב התחשבות רבה בסכנת הפגיעה מחפים מפשע כשיקול להימנעות מסיכול ממוקד. הוא ניתח את פסק הדין של בית המשפט העליון בנושא זה וטען שפסק הדין אינו מצמצם די הצורך את השימוש באמצעי של סיכול ממוקד.[21][22] ועדות ציבוריות שעמד בראשן או שהיה חבר בהן
קרמניצר עמד בראש ועדה ממלכתית בנושא של הטיפול הממלכתי באלימות שוטרים, אותה מינה משה שחל, השר לביטחון פנים דאז. המלצות הוועדה מדגישות את החשיבות של אמצעים חינוכיים, מנהליים ופיקודיים בהתמודדות עם התופעה של אלימות של שוטרים. המלצות הוועדה התקבלו.[23]
קרמניצר עמד בראש ועדה ממלכתית בנושא של החינוך לאזרחות, אותה מינה אמנון רובינשטיין, שר החינוך דאז. הוועדה פרסמה דו"ח בשם "להיות אזרחים" וכוללת המלצות לשינוי כולל ביחס של מערכת החינוך לנושא של החינוך לאזרחות. הדו"ח אומץ, אבל רק חלק מההמלצות שלו יושמו עד היום.[24]
קרמניצר עמד בראש ועדה ממלכתית לטיפול מערכתי בעברות של עובדי מדינה, שמונתה על ידי שרי המשפטים והאוצר דאז, דוד ליבאי ואברהם בייגה שוחט. המלצות הוועדה התקבלו, אולם הן יושמו רק באופן חלקי.[25]
קרמניצר היה חבר הוועדה לבחינת מדיניות הענישה והטיפול בעבריינים בראשות השופטת בדימוס דליה דורנר. ספרים פרי עטו ובעריכתו
קישורים חיצוניים
מאמרים מקוונים
הערות שוליים
|
||||||||||||||||||||||||||
