|
ויליאם קונגריב (מחזאי)
ויליאם קונגריב (אנגלית: William Congreve; 24 בינואר 1670 – 19 בינואר 1729) היה מחזאי, כותב ומשורר אנגלי, מגדולי היוצרים בימי התפר בין תקופת הרסטורציה לתקופה הג'ורג'יאנית. חייוקונגריב נולד בבארדסי שביורקשייר, לקצין הצבא ובעל האדמות ויליאם קונגריב האב ולמארי בראונינג. כשהיה בן ארבע עקרה המשפחה ליוֹל הסמוכה לקורק, אירלנד, שם פיקד אביו על חיל המצב. הילד התחנך בבית-הספר קילקני, שם התיידד עם תלמיד אחר, ג'ונתן סוויפט. הוא למד לימודים קלאסיים בטריניטי קולג' אך לא השלים את תקופת שהותו שם עקב פרוץ מרד היעקוביטים. משפחתו שבה לאנגליה, וב-1691 נרשם ללימודי משפטים במידל טמפל. קונגריב השתעמם במהרה ממקצועו והחל לעסוק בכתיבה. קשריו עם אנשי החברה הגבוהה בלונדון, במיוחד עם פטרונו וידיד משפחתו הברון צ'ארלס מונטגיו, הבטיחו לו חיים נוחים והוא לא נאלץ להתפרנס מכתיבתו. במהלך השנים ניתנו לו משרות רבות בשירות הכתר (ב-1714 אף מונה למזכיר לענייני ג'מייקה) אותן הזניח והפקיד בידי עוזריו, בעודו מתמקד ביצירתו. ב-1692 פרסם בעילום שם סיפור קצר בעל כותר תואם, "אינקוגניטה", על אהבה בין זוג אצילים צעירים לשתי בנות אצולה. באותה שנה החל לחבר תרגומים מכתבי הוראציוס ושירים קצרים. הוא נכנס לחוג הספרותי סביב ג'ון דריידן, שנעשה לפטרונו בעולם הכתיבה, ואף סייע לו בתרגומיו מיובנאליס ופרסיוס. אז פנה לדרמה, ובהכוונת דריידן כתב את מחזהו הראשון, "הרווק הזקן" (The Old Batchelour, בכתיב ארכאי) שעלה על הבמה במרץ 1693. ההצגה, שעסקה בסבך רומנטי-קומי המתפתח בין העלמים רודפי השמלות ויינלאב ובלמור לעלמות הערמומיות והציניות ארמינטה ובלינדה ומערב את הרווק הזקן ושונא הנשים הארטוול, הפך להצלחה אדירה והזניק את הקריירה של קונגריב. בשלהי 93' יצא מחזהו השני, הקומדיה "הדו-פרצופי" (The Double Dealer), שתיאר זוג מאורס שאהבתו עומדת במזימותיהם של בת אצולה מבוגרת ונשואה ונוכל נוסף, המבקשים לפתות בהתאמה את הבעל והאישה המיועדים. "הדו-פרצופי" היה כישלון; קונגריב הותקף על ידי המבקרים, בין היתר על כך שהעניק לנבל מאסקוול מונולוג ארוך משל היה מדובר בטרגדיה, ופטרונו דריידן תירץ את אי-ההצלחה באופן השערורייתי בו הציג גברים ונשים כאחד. באפריל 1695 עלה המחזה השלישי של קונגריב, "אהבה תחת אהבה" (Love for Love), אשר הציג גיבור צעיר בשם ולנטין שאביו השתלטן מאיים לנשלו מירושתו, בעת ששניהם נאבקים על לבה של אנג'ליקה השנונה והנבונה הבוחרת כמובן בגיבור ומשיגה את הכסף. ההצגה התקבלה בהתלהבות בקרב הקהל ורוב המבקרים. בפברואר 1697 נפתח "הכלה האבלה" (The Mourning Bride), הטרגדיה הראשונה שלו, שתיארה את אהבתם האסורה של נסיך ולנסיה אלפונסו ונסיכת גרנדה אלמריה, שהוריהם אויבים בנפש. מלך גרנדה מנואל מת כשהוא מוצא להורג עקב הוראה מוטעית שלו עצמו, ומלכת המורים השבויה זארה העומדת אף היא בדרכם מתאבדת. הטקסט הכיל את מה שנעשה לציטוט הידוע ביותר מכתבי קונגריב, המשפט ”לא נודע בכל רקיע/חרון פרי אהבת שולל/ושאול לא הביע/חמת אישה אשר תושפל” (Heav'n has no Rage, like Love to Hatred turn'd, Nor Hell a Fury, like a Woman scorn'd). אף ש"הכלה" הצליח ביותר. נטייתו של קונגריב להצגת ניאוף, פרשיות אהבים ושחיתות מוסרית הפכו אותו, יחד עם כותבים אחרים, למושא מתקפה במנשר מ-1698 מאת כהן הדת הבכיר ג'רמי קולייר, "על אי-המוסר וחילול הקודש בתיאטרון האנגלי" (אנ'). קונגריב השיב לקולייר בבוז. במרץ 1700 יצא מחזהו האחרון והמפורסם ביותר, "דרכו של עולם", עליו עבד שנה וחצי ברציפות, שדן באהבתם של מילמנט ומיראבל, זוג הנאבק להינשא ולקבל את הנדוניה של מילמנט בעוד ששורה של נשים פתייניות מבקשות את מיראבל לעצמן. קונגריב אף הלעיג לקולייר, ודמותה של הגבירה המושחתת והממורמרת וישפורט מוצגת כשברשותה המנשר שלו. כביצירותיו האחרות, המחזאי הקפיד על דיאלוג שנון וריבוי אירוניות. המחזה לא התקבל היטב בציבור והוקע כבלתי-מוסרי, אך בחלוף השנים הוכר כיצירתו החשובה ביותר. קונגריב עצמו כמעט חדל מלכתוב מאז ועד מותו, אם כי חיבר כמה שירים ומכתמים. הוא עמד בידידות קרובה עם אלכסנדר פופ, שהקדיש לו את תרגום האיליאדה שלו. בספרות האנגלית הוא נזכר, כפי שהגדיר זאת פול ביינס, כ"מעין גשר בין עולמותיהם של דריידן מחד ופופ מאידך", וכיוצר מובהק של תקופת הרסטורציה. הוא מעולם לא נשא אישה, ואת פרשת האהבים הרציניות ביותר בחייו ניהל עם השחקנית אן ברייסגרדל שכיכבה בכמה ממחזותיו. הייתה לו בת אחת, מרי, שהולידה מאהבתו הנרייטה גודולפין, הדוכסית השנייה ממרלבורו. הוא הוריש לה כמעט את כל הונו, למעט 200 ליש"ט שהועברו לברייסגרדל. בשנותיו האחרונות סבל מבריאות לקויה, ומת לבסוף לאחר שנפצע בתאונת מרכבה. לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
|
||||||||||||||||||||
.svg){kind=logo}
