|
החלטת הרריהחלטת הררי (ידועה גם כפשרת הררי) היא החלטה של הכנסת הראשונה אותה יזם חבר הכנסת יזהר הררי מן המפלגה הפרוגרסיבית. ההחלטה, שהתקבלה ב-13 ביוני 1950, קובעת כי הכנסת הראשונה לא תחוקק חוקה למדינת ישראל, וכי החוקה תיכתב בפרקים, הקרויים "חוקי יסוד" שיתאגדו, לבסוף, לכלל חוקת המדינה. כתוצאה מהחלטה זו, אין למדינת ישראל חוקה כתובה, ותחומים רבים וחשובים אינם מוסדרים על פי חוק. רקע היסטורי ומשפטיהכנסת הראשונה נקראה "האספה המכוננת" והבחירות לכנסת הראשונה נקראו "הבחירות לאספה המכוננת". במגילת העצמאות צוינה במפורש פעולה אחת בלבד שעל האספה המכוננת לבצע: הקמת שלטונות נבחרים בהתאם לחוקה. מזאת השתמע, שהיה על האספה המכוננת לכונן חוקה למדינת ישראל. עוד בטרם נבחרה האספה המכוננת קבעה מגילת העצמאות כי:
ואכן, קביעה זו במגילת העצמאות נקבעה על בסיס החלטת האו"ם מכ"ט בנובמבר 1947 שעל יסודה קמה מדינת ישראל, אשר נתנה דעתה לעניין החוקה, וקבעה כי המדינות החדשות - היהודית והערבית - תחוקקנה לעצמן חוקה. עם קום המדינה החל הוועד הלאומי נותן דעתו לנושא, וזרח ורהפטיג נבחר על מנת לעמוד בראש ועדה שתביא, לבסוף, לכתיבת חוקה. ב-16 בפברואר 1949 נחקק חוק המעבר, אשר הפך את "האספה המכוננת" ל"הכנסת", וקבע באופן בסיסי מהי הכנסת ומהם תפקידיה, ומהם תפקידי הממשלה ונשיא המדינה. הכנסת החדשה דנה מספר דיונים בנושא החוקה אך לא הגיעה לכלל הכרעה. טיעונים בעד ונגד החוקהבאספה המכוננת, שהפכה לכנסת הראשונה, התפתח ויכוח האם יש עליה חובה לחוקק חוקה ואם נכון לחוקק חוקה.[1] כאשר מפלגת השלטון מפא"י והמפלגות הדתיות התנגדו לחקיקת חוקה על ידי הכנסת הראשונה ומפלגות האופוזיציה בהובלת תנועת החרות בראשות מנחם בגין דרשו לחוקק חוקה לאלתר.[2] מצדדי החוקה ראו בחקיקת החוקה משום מעשה בסיסי שמבצעת אומה עם הפיכתה למדינה ריבונית. למדינות רבות בעולם ישנן חוקות, המסדירות את היחס בין האזרח לשלטון, בין רשויות המדינה ובין עצמן, וקובעות ערכי בסיס לאורם מתנהלים חיי המדינה, וכן משמשות להגנה על זכויות האדם. מצדדי החוקה טענו שמדינת ישראל החדשה זקוקה לחוקה, וכי בכך יש גם עמידה בהתחייבויותיה הבינלאומיות, שכן עליה לכבד את החלטת האו"ם ששימשה בסיס להקמתה, על כל פרטיה ודקדוקיה. מתנגדי החוקה הצביעו על כך שבבריטניה, ממנה נלקחה שיטת המשפט הישראלית באותם הימים, אין חוקה, והדבר אינו פוגע בהיותה מדינה מתקדמת ושומרת חוק, בה נשמרות זכויות האזרח, וקיים איזון בין רשויות הממשל. כמו כן, טענו המתנגדים, כי המדינה החדשה מצויה בהליך של קליטת עלייה המונית, ויש להניח כי תשנה פניה מבחינה דמוגרפית באופן רדיקלי במהלך השנים הקרובות. נטען כי לא ייתכן שהמספר הקטן של התושבים שהיו מצויים במדינת ישראל עם הקמתה יקבע חוקה, שעל פי הגדרתה קשה לשנותה, שתחייב את מיליוני העולים הבאים להיות לאזרחי המדינה, כמו גם את דורות העתיד. הדתיים שהתנגדו לחוקה טענו שהחוקה לא נחוצה בישראל כי התורה היא חוקתו היחידה של עם ישראל. לאור זאת, אם החוקה שתיכתב תסתור את חוקי התורה, אזי היא אסורה, ואם היא תעלה בקנה אחד עם חוקי התורה, אזי היא מיותרת. ברקע הדברים עמדו ויכוחים מעשיים בהרבה, ופוליטיים בבסיסם. הכנסת הראשונה הייתה מבוססת על קואליציה של מפא"י עם המפלגות הדתיות. מפלגת האופוזיציה העיקרית באותם הימים, מפ"ם, הייתה מפלגת שמאל, בעלת זיקה לברית המועצות. הוויכוח על עצם פניה הפוליטיים של המדינה טרם הוכרע. עניינים בסיסיים עמדו על הפרק, והדעות בהם היו חלוקות. המפלגות הדתיות ראו ביצירת מסמך חוקתי מחייב משום פגיעה בעקרונותיהן. דוד בן-גוריון כשלעצמו לא היה נלהב לכתיבת החוקה. הוא סבר כי היא לא הכרחית לכינון המשטר בישראל.[3] לפי ניתוחו של ההיסטוריון והמשפטן ניר קידר, בן-גוריון גיבש את עמדתו מתוך מגמה הסכמית והנחה, כי ויכוחי עומק בחברה הישראלית בשלב ראשוני זה עלולים לפגוע באחדותה ולהקשות עליה לעמוד באתגר הביטחוני ובקליטת העלייה הגדולה. החלטת הרריב-13 ביוני 1950 קיבלה הכנסת החלטה שיזם חבר הכנסת יזהר הררי, מן המפלגה הפרוגרסיבית, ולפיה:
החלטה זו הייתה פשרה פוליטית, אשר שמרה, מחד, על העיקרון כי הכנסת מוסמכת לחוקק חוקה, וכי בעתיד אכן תחוקק אותה, ומאידך דחתה מעשה זה לעתיד הבלתי מוגדר[5]. "פשרת הררי" נתמכה על ידי סיעות מפא"י, המפלגה הפרוגרסיבית, הספרדים ועדות מזרח וויצו. יישום ההחלטההחלטת הררי חסמה את ההתנגדות העקרונית לחקיקת חוקה ואיפשרה את דחיית הכנת חוקי היסוד, שהם מרכיבי החוקה, עד שיגובש רוב בכנסת לתמיכה בהם. כך נוצר מצב בו הכנסת הראשונה לא עסקה יותר בנושא החוקה וחוק היסוד הראשון, חוק יסוד: הכנסת, נחקק רק בשנת 1958 על ידי הכנסת השלישית (אם כי כבר בשנת 1953 הונחה הצעה לחוק יסוד זה על שולחן הכנסת). עד לשנת 1992 נחקקו כמה חוקי יסוד, שעסקו בהגדרת גופי השלטון השונים במדינת ישראל ובתפקידיהם: הכנסת, מקרקעי ישראל, נשיא המדינה, הממשלה, משק המדינה, הצבא, בירת ישראל, השפיטה, ומבקר המדינה. ב-1992 נוספו שני חוקי יסוד העוסקים בזכויות האדם: חופש העיסוק וכבוד האדם וחירותו. בשנת 2014 אישרה הכנסת ה-19 את חוק משאל עם, ובשנת 2018 אישרה הכנסת ה-20 את חוק הלאום. לאור המחלוקות הציבוריות שעלו בשנת 2023 בנוגע לרפורמה המשפטית, נשמעו קולות הקוראים לעצירת השימוש בכלי של חקיקת חוקי יסוד ללא הסכמה רחבה,[6] או בכלל.[7] ראו גםקישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
