|
הונוריוס השלישי
 הונוריוס השלישי (לטינית: Honorius III) היה האפיפיור ה-177, משנת 1216 ועד מותו ביום 18 במרץ 1227. הוא נולד באיטליה בשנת 1148 בשם צ'נצ'יו (איטלקית: Cencio) ככל הנראה בן למשפחת סבלי (Savelli). כאדמיניסטרטור ממדרגה ראשונה הונוריוס ייסד את מסדרי הקבצנים ומיזג אותם אל תוך הכנסייה. הונוריוס נחשב לאיש בעל מזג נוח שראה במסעי הצלב כלי חיוני להשגת מטרות הכנסייה, ראה את האסון בתבוסת מסע הצלב החמישי וסיים את הפרק הצבאי של מסע הצלב האלביגנזי בנחישות. עד לבחירתו כאפיפיור מעט מאוד ידוע על ילדותו של הונוריוס השלישי, ולמרות שהוא חיבר מספר ספרים הוא נמנע במפגיע מלציין בהם פרטים ביוגרפיים כלשהם. ידוע כי אביו אימריקו היה בן למשפחת סבלי הרומאית, משפחת אצולה מכובדת אך חסרת השפעה פוליטית של ממש.[1] הוא נשא מספר תפקידים בהיררכיה של הכנסייה הקתולית תוך שהוא עולה לאט בדרגות הכנסייה ובחשיבות תפקידיו. ידוע כי הוא שימש ככומר בכנסייה הרומית בזיליקת סנטה מריה מג'ורה - הכנסייה הגדולה ביותר ברומא המוקדשת למרים, אם ישו. הוא קודם לתפקיד פקיד של הכס הקדוש בשנת 1188 ולתפקיד חשמן ביום 20 בפברואר 1193. הוא מונה לתפקיד שר האוצר של הכנסייה הקתולית על ידי האפיפיור קלמנס השלישי תפקיד בו המשיך לכהן גם בתקופת כהונתו של סלסטינוס השלישי. בתקופה זו כתב את הספר ספר המפקד של הכנסייה הקתולית (לטינית: Liber Censuum Romanæ Ecclesiæ).[2] בשנת 1194 התמנה צ'נצ'יו לתפקיד הקאנצלר של הכנסייה הקתולית - תפקיד שהניח בידיו את האחריות לאיסוף ניהול כספי הכנסייה ומימון צבא האפיפיור עד לשנת 1198. לאחר מכן הוא נתמנה להיות המחנך של פרידריך השני בסיציליה - בהתאם לבקשת אימו קונסטנס מסיציליה. קשר מיוחד זה שרד ימים קשים שעתידים היו לראות את הקיסרות בעימות מול הכס הקדוש, למורת העימות וחילוקי הדעות העתידיים בין שני האישים הרי שרק עם עליית אפיפיור גרגוריוס התשיעי שלא היה בעל היסטוריה משותפת עם הקיסר הידרדר העימות לכלל מלחמה של ממש. בחירה לאפיפיורביום 16 ביולי 1216 נפטר האפיפיור אינוקנטיוס השלישי. יומיים לאחר מכן התאספו בעיר פרוג'יה 19 קרדינלים על מנת לבחור באפיפיור חדש, הצורך ביורש הוחש על ידי ידיעות על פלישה מונגולית אל תוך אירופה ממזרח ובמקביל איום על מעמד הכנסייה הקתולית על ידי תנועות בדלניות ברחבי אירופה ואיום ישיר על נכסי הכס הקדוש באיטליה מצד הקיסר פרידריך השני. בעצת הקרדינל הוגלינו די קונטי מאוסטיה נבחר וקיבל על עצמו את הכתר בחוסר התלהבות ביום 24 ביולי ובחר בשם הונוריוס השלישי. ביום 31 באוגוסט נערך טקס ההכתרה ברומא למצהלות תושבי העיר ששמחו על בחירת תושב העיר לתפקיד הרם. עם כניסתו לתפקיד הצהיר הונוריוס השלישי כי הוא ממשיך בדרכו של קודמו - אינוקנטיוס השלישי ואכן לקח על עצמו את המשך ארגון מסע הצלב החמישי ותהליך הרפורמה של הכנסייה כפי שהותווה בועידת לטראנו הרביעית. עם זאת תהליך שיקום הכנסייה שינה את אופיו ממלחמת חורמה למאמץ של איחוי קרעים. מסע הצלב החמישי
בוועידה הלטראנית הרביעית הוחלט כי מסע הצלב יצא לארץ ישראל בחודש יוני 1217. במשך שנתיים פעלה מכונת תעמולה בערי אירופה על ידי מטיפים שגויסו במיוחד ו"חוזקו" בכמורה המקומית במטרה לגייס צלבנים למסע הצלב החדש. נושא מרכזי בהטפות ומכתבי האפיפיור שליוו את המטיפים הוא ההתנגשות החזיתית - רעיונית בין האסלאם לנצרות, התנגשות בה האספקט הרוחני מכריע את הצד הצבאי - הבטחה כי המאבק על פני הארץ ישתקף במאבק של כוחות אלוהיים בשמים.[3] הזכויות שהוענקו לצלבנים במסעי הצלב הקודמים הוענקו שוב לאלו שנטלו עליהם את הצלב. כך ניתנו שטרי מחילה (אינדולגנציות) לאלו שיצאו למסע, לכל אלו שהעמידו שירותים לטובת הצלבנים ולממנים של המסע. חובות הצלבנים והריבית עליהן הוקפאו עד לשובם מהמסע.[3] צווים מיוחדים אסרו קיום עימותים צבאיים או אזרחיים עד ליציאה למסע. כך נאסרו תחרויות אבירים ומלכי אירופה צוו להפסיק את המלחמות, לאצילים לא ניתן "להמיר" את היציאה למסע צלב בארץ הקודש למסעי צלב מקומיים בספרד או פורטוגל. המעשה האחרון של האפיפיור אינוצנטיוס לפני מותו היה מסע לצפון איטליה להשכין שלום בין הקומונות הימיות ולאפשר את התארגנות המסע. מותו של אינוצנטיוס לא העלה את ההכנות על שרטון, והונוריוס השלישי נטל את ההכנות למסע ואיגרותיו מאיצות בצלבנים לצאת לארץ הקודש. התעמולה זכתה להצלחה מסחררת, כשהיא נתמכת ומוזנת על ידי אווירה של התעוררות משיחית ודתית ששטפה את אירופה ובאה לידי ביטוי גם בייסוד מסדרי העניים של המסדר הדומיניקני והמסדר הפרנציסקני שזכו לפופולריות הולכת וגדלה. עיקר המימון של מסע הצלב הגיע מקופת האפיפיור והקרדינלים וממס שהוטל על הכנסות הכנסייה הקתולית. במקביל הוטל אמברגו על מסחר עם מצרים, בעיקר בחומרים העשויים לשמש להכנת אמצעי לחימה. מסע הצלב עצמו היה כישלון מוחלט, למסע היו שני שלבים עיקרים. בשלב הראשון נערכו מספר מבצעים צבאיים מוגבלים בהיקפם בתחומי ארץ ישראל, בעיקר באזור הגליל והגולן, שתועלתם והישגיהם היו מזעריים. חלק זה של המסע התאפיין במקום המרכזי אותו תופסות מדינות אירופאיות קטנות יחסית - דניה, והונגריה ואוסטריה. בשלב השני יצא צבא צלבני לכיבוש ערי מפתח במצרים, מתוך תקווה לחלץ את ארץ ישראל מאחיזת סולטאן ההאיובי המצרי. לאחר מצור ממושך שארך שנה וחצי נכבשה העיר דמיאט. הצעות להסכם שלום, שהועברו על ידי הסולטאן, נדחו על ידי נציג האפיפיור, שנטל את הפיקוד על המסע. לאחר עיכוב הרה גורל יצא צבא צלבני לכוון קהיר. במהלך חודש אוגוסט 1221 התנהלו קרבות כבדים בין הצלבנים לצבא האיובי המאוחד, שנסתיימו בכניעה של הצבא הצלבני, בהסכם שביתת נשק ונסיגה מוחלטת של הצלבנים ממצרים בידיים ריקות. בעת המערכה הצבאית במצרים השתוללו בארץ ישראל, שנותרה חסרת כוחות מגן, גדודים מוסלמיים, כשהם מחריבים ערים ומבצרים ושמים מצור על מבצר עתלית, את עיקר הזעם ספגה ירושלים שחלקים גדולים ממנה נחרבו לחלוטין. עם הסתבכות הצבא הצלבני במצרים קרא האפיפיור לקיסר פרידריך השני לצאת ולממש את שבועת הצלבן שנטל על עצמו, קריאה זו נתקלה בקיר אטום של חוסר שיתוף פעולה. הקיסר שמעמדו בגרמניה ואיטליה היה רעוע הבטיח מספר פעמים לצאת מזרחה אך דחה את יציאתו מספר פעמים למגינת ליבו של הונוריוס השלישי. הכנות למסע הצלב השישיביום 30 באוגוסט 1221 נחתם הסכם אלברמון בין צלבני מסע הצלב החמישי לבין הסולטאן המצרי אל-מלכ אל-כאמל, שהביא לידי סיכום את ההרפתקה הצבאית במצרים. הצבא הצלבני יצא ממצרים ופינה את העיר המבוצרת דמיאט, שביתת נשק לתקופה של 8 שנים הוכרזה בין מצרים האיובית לממלכת ירושלים. האפיפיור הונוריוס השלישי המשיך ללחוץ על הקיסר פרידריך השני לממש את הבטחתו ולצאת בראש מסע צלב חדש. במהלך השנים 1221 - 1222 ניהל הונוריוס השלישי סדרת פגישות מגובה במכתבים עם קיסר ונציגיו על מנת להבטיח את ארגון מסע הצלב בתיאום עם המסדרים הצבאיים ומלך ירושלים, ז'אן דה בריין. בפגישה שנערכה בשנת 1222 בעיר האיטלקית ברינדיזי הוסכם בין האפיפיור, הקיסר ומלך ירושלים על השקת מסע צלב חדש. בפגישה נוספת שנערכה בשנת 1223 הציעו מלך ירושלים והאפיפיור - ככל הנראה כתמריץ - שהקיסר ישא לאישה את איזבל, בתו בת ה-11 והיורשת של מלך ירושלים. יציאת מסע הצלב נקבעה לשנת 1225. בשנת 1226 נטל על עצמו - שוב - הקיסר את ההתחייבות לצאת למסע צלב אך דחה את תאריך המסע לקיץ של שנת 1227. עד ליום מותו, למרות לחץ בלתי פוסק על הקיסר, לא זכה הונוריוס לראות את יציאת מסע הצלב השישי לחופי ארץ ישראל ולהנות מפירותיו - שחרור ירושלים וביסוס ממלכת ירושלים. מסע הצלב האלביגנזי
.jpg) מסע הצלב האלביגנזי, המכונה גם מסע הצלב הקתרי, נערך במהלך השנים 1209–1229 ביוזמת הכנסייה הקתולית נגד הנוצרים שדגלו בפולחן הקתרי, בפרט בחבל לנגדוק אשר בדרום צרפת. במהלך מסע הצלב נהרגו בין 200,000 ל-1,000,000 בני אדם[4][5], נכבשו ערים רבות, נהרסו כ-400 כפרים קתריים, ונקטעה השושלת הוויזיגוטית של רוזנות טולוז[6]. עד להיבחרו של הונוריוס השלישי, עבר מסע הצלב מספר שלבים אך לא הגיע לכלל הכרעה. בשנת 1217 עמד מסע הצלב בפני משבר כאשר האציל שהוביל את הצבא הצלבני, סימון הרביעי דה מונפור, נהרג. מותו של סימון דה מונפור, הביאו לשינוי במהלך מסע הצלב, שאיבד מתנופתו ונשאר ללא מנהיג. הונוריוס השלישי, פנה אל מלך צרפת וביקשו לסייע בידי הבן הבכור של סימון דה מונפור, אמורי דה מונפור. הלה ויתר על זכויותיו, על האחוזות שנכבשו ממנו, לטובת מלך צרפת ונסוג לאחוזותיו שבצפון צרפת. לואי השמיני, שהיה בתחילת מלכותו עסוק במלחמתו נגד אנגליה, הגיע להסכם עם האפיפיור ב-1225, שתמורת דיכוי הקתריזם, יסופח חבל לנגדוק לצרפת וב-1226 חידש את מסע הצלב. ערי החבל נכנעו אחת אחר השנייה ללא מלחמה, פרט לאביניון שהייתה שייכת באופן רשמי לריבונות הקיסר הגרמני. אביניון עמדה במצור שלושה חודשים ונכנעה בספטמבר. וב-1229 נחתם הסכם פריז שסיים רשמית את המלחמה בין האצולה הדרומית ובין בית המלוכה. מסדרי הקבצניםהונוריוס השלישי היה ממקימיהם של מסדרי הקבצנים - המסדר הפרנציסקני והמסדר הדומיניקני. מסדרים אלו - פרי אווירה של התעוררות משיחית ודתית ששטפה את אירופה במאה ה-13. מסדרים אלו שולבו בתוך המערכת של הכנסייה הקתולית ושימשו ככלים להשלטת מרותה ורצונה בקרב מאמינים ומינים באירופה. מסדר הדומיניקנים
המסדר נוסד על ידי דומיניקוס הקדוש בעת מסע הצלב האלביגנזי, וכתגובה אידאולוגית לקתרים. דומיניקוס ראה את הצורך בתגובה שתאמץ את האלמנטים החיוביים של התנועה האלביגנזית, על מנת להביא אותם חזרה למחשבה הנוצרית האורתודוקסית, בשנת 1216 אישר הונוריוס את חוקת המסדר והפך אותם למרכיב מרכזי בתוך הכנסייה בבולה אפיפיורית Religiosam Vitam (חיי הדת). הדומיניקנים גם כונו "דומיני-קאן" (Domini canes), שפירושו בלטינית "כלבי-האל". הכינוי דבק בהם בשל הפנטיות הרבה שהפגינו, והעובדה שבאופן מסורתי היו מקורבים מאוד לאפיפיורות ונהגו למצב את עצמם כשומרי-הדת (כולל שליטה כמעט קבועה באינקויזיציה). מסדר הפרנציסקנים
מסדר הפרנציסקנים הוא מסדר אשר הוקם בשנת 1209 על ידי פרנציסקוס מאסיזי (1182-1226). השם הלטיני הרשמי של המסדר הוא Ordo Fratrum Minorum - מסדר האחים הקטנים, בשנת 1223 הוציא הונוריוס בולה Solet annuere. למרות שעקרונות המסדר שדמו לתנועות אנטי כנסייתיות, הצליחה האחווה מאסיזי לקבל את אישורו של האפיפיור אינוצנטיוס השלישי, בעיקר בשל כישרונו הפוליטי של פרנציסקוס עצמו, ויכלתו לשכנע את האפיפיור שאינו מהווה איום, אלא יתרון. האפיפיור קיווה שנזירים עניים שנאמנותם נתונה לכנסייה הקתולית יסייעו למאבק בכתות המינות שקראו תיגר על הכנסייה בשל עושרה המופלג והתרחקותה מרעיונותיו הרדיקליים של ישו עצמו. ואמנם, הפרנציסקנים עשו לכנסייה שירות תעמולתי גדול. מסדר הכרמליטיםהמסדר של גבירתנו מהר הכרמל, או המסדר הכרמליתי (בלטינית: Ordo fratrum Beatæ Virginis Mariæ de monte Carmelo) הוא שמו של מסדר נזירים קתולי שנוסד במאה ה-12 על ידי נזיר בשם ברתולד (מת לאחר 1185), בהר הכרמל שבארץ ישראל, ומכאן שמו. ביום 30 בינואר 1226 אישר הונוריוס השלישי את חוקת המסדר בבולה Ut vivendi normam. קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
|||||||||||||||||||||||
.jpg)
