נזיר

נזיר הוא אדם הנוטל על עצמו לתקופה קצובה או לכל חייו סייגים הקשורים בתענוגות החיים; סייגים אלה משתנים בין תרבויות ודתות. בחלק מהמקרים קיימת הבחנה בין סגפן, החי בחברה אך מוותר על הנאות שונות לבין נזיר הפורש במידה חלקית או מלאה מהחברה, אך זו אינה קיימת בכל המקרים, לדוגמה – הנזיר ביהדות אינו נדרש כלל לפרישה מהחברה.

בדתות המזרח מטרת הנזירות לרוב אינה סגפנות או קרבן עצמי, אלא ניסיון לייצר צורת החיים התומכת במאמצים הרוחניים ובשאיפה להגיע להארה בכך שהיא מסירה מהנזיר דאגות יום-יומיות. בדתות ההודיות מטרת הנזירות היא הימנעות מצבירת קארמה רעה.

ערך מורחב – נזירות בודהיסטית

הנזירים הבודהיסטים נשמעים לקוד התנהגות הנקרא וינַאיָה. הבודהיזם אינה דת בעלת הנהגה ריכוזית ולכן קיימים נוסחים רבים לוינאיה, המפורסמים בהם הם הנוסחים של כל אחד משלושת זרמי העל בבודהיזם. מטרתה של הוינאיה לפי הבודהיסטים היא לאפשר לנזיר לחיות חיים הממוקדים במאמץ הרוחני להגיע להארה אישית או קולקטיבית, ולא סיגוף או הימנעות מעונג.

הוינאיה של הטהרוואדה אוסרת על אחזקת רכוש פרטי ודורשת מהנזיר לחיות בשיתוף במנזר המתכלכל בקבצנות מהקהילה, לכן בפאלי נזירים מכונים "קבצנים" וחברי קהילה שלא לקחו על עצמם נדרים נקראים "בעלי בתים". פרט להחזקת רכוש, הוינאיה דורשת גם להימנע מלקיחת חיים, מנישואין ומקיום יחסי מין. הוינאיה של זרם המהאיאנה מתירה אחזקת רכוש באופן משותף (כלומר רכוש של המנזר) מכיוון שהקבצנות נראתה בעין שלילית במדינות מזרח אסיה בה נהוגה המהאיאנה. בנוסף באזורים בהם קשה להחזיק בדיאטה צמחונית, למשל במדינות רכס ההימלאיה, הוינאיה מתירה אכילת בשר, ובמקומות מסוימים נדרי הנזיר לא מונעים נישואין והעמדת צאצאים.

רוב הנזירים הבודהיסטים מתחילים את דרכם במנזר בגיל שבע, בו הם מתחנכים, חיים חיי שיתוף ומקדישים את עצמם לעבודה רוחנית ולמדיטציה, אך ניתן להצטרף ולעזוב את שורות הנזירות בכל גיל ובכל מגדר. ישנם מנזרים שמשלבים אמנויות לחימה עם הלימוד והמדיטציה הבודהיסטית (לדוגמה מנזר השאולין), במטרה לחשל את הנפש ולשלב פעילות גופנית המקלה על שגרת הלימוד והמדיטציה. הבודהיזם אינו דת בעלת סמכות מרכזית ברורה, ולכן באזורים ובזרמים שונים הנזירות תופסת צורות שונות.

על פי שיטת ורנאשרם, השיטה החברתית המקובלת בהינדואיזם, מומלץ לקיים אורח חיים נזירי בשלב הברהמצ'אריה, (אנ') השלב הראשון בחיים בו על הצעיר להיות עסוק בלימודיו. לאחר מכן הוא מתחתן וחי חיי משפחה. בגיל זקנה מומלץ לאדם לקחת נדר נזירות נוסף הקרוי סניאסה (אנ') בו הוא פורש לחלוטין מהחברה האנושית. ישנם זרמים מסוימים ביוגה הממליצים על ברהמצ'אריה, על נזירות, לכל החיים.

כמו כן, קיימות בהינדואיזם כתות נזיריות שונות, אשר החשובות שבהן הן הכת הווייסנאביסטית והכת הסאיוויסטית. ככלל, הכתות האלה הן לגברים בלבד, אף שכיום חלק מהקבוצות מקבלות לשורותיהן גם נשים. אף שבין כת לכת ישנם הבדלים מסוימים בנדרי הנזירות, המשותף לכולן הוא התנזרות מבעלות על כל קניין שהוא, למעט קערה, ספל, שני מערכי ביגוד ועזרים רפואיים; איסור על מגע בכסף או דברי ערך בכל צורה שהיא; איסור על אכילה לשם ההנאה; איסור על מגע, מבט, חשיבה והימצאות באותו מקום עם נשים; ואיסור על קיום קשרים אישיים.

בשונה מההינדואיזם והבודהיזם, בסיקיזם הנזירות לא רק שאינה קיימת כמוסד, אלא אסורה^{[דרוש מקור]}. בדאואיזם לא הייתה נהוגה נזירות עד שלב מאוחר, ולכן מנהגי הנזירות בדת זו דומה למנהגים הבודהיסטים. בג'ייניזם מנהגי הנזירות הם בין הקיצוניים בדתות העולם, נזירים ג'יינים נודרים שבועת אהימסה מחמירה הדורשת מהם להימנע מהרג אף בטעות, דבר הגורר כיסוי הפה כדי להימנע מבליעת חרקים וטאטוא הקרקע מחשש לדריכה על חרקים. בנוסף, נזירים מזרמים מסוימים בדת זו נמנעים מלבישת בגדים וחיים בעירום מוחלט מכיוון שבגדים נתפסים כרכוש, דבר האסור על הנזירים הג'יינים.

ערך מורחב – נזיר (יהדות)

ביהדות, הנזיר קובע תקופה מוגדרת מראש לצורך ההתנזרות, בה הוא מחויב להימנע מצריכת כל מוצר הקשור בענבים ויין (כגון חומץ, וצימוקים), להימנע מטומאת מת (לדוגמה מגע במתים או קברים) ושלא לספר או לגלח את שיער ראשו. להבדיל מדתות אחרות, ביהדות הנזיר אינו אסור ביחסי אישות, ולמעשה הוא מחויב בכך (ככל אדם, מטעם מצוות פרו ורבו). קבלת איסורי הנזירות היא לפי תקופת זמן שהנזיר בוחר מראש, כאשר תקופת הנזירות יכולה לנוע בין נזירות מינימלית למשך חודש, ועד קבלת נזירות לכל החיים, שמקבלה קרוי "נזיר עולם". בתום תקופת הנזירות, הנזיר מצווה לגלח את כל שיער ראשו ולהקריב שלושה קורבנות.

היחס לנזיר או לנזירה בקרב חז"ל נע בין שבח לנזיר, לבין נקיטת עמדה שלילית על ההימנעות מדברים רבים מעבר לצווי התורה. כך למשל, יש שפירשו את הסיבה שהנזיר מביא קורבן חטאת בסיום תקופת נזירותו, בכך שמדובר בכפרה על שאסר עצמו דברי היתר. לעומת זאת, לפי דעות אחרות, הקרבן הוא כפרה על שיורד הנזיר ממדרגתו העליונה וחוזר למצבו הרגיל (מדרש רבה במדבר פרשה י).

בספר שופטים מתואר סיפורו של שמשון, נזיר מבטן, כפי ציווי המלאך לאמו.

לאחר חורבן בית המקדש השני, הפכה תופעת הנזירות ביהדות לנדירה, כיוון שללא בית מקדש אין אפשרות להקריב את הקרבנות ההכרחיים לצורך סיום תקופת הנזירות והתרת איסורי הנזיר, ועל כן אין הנזירות יכולה להסתיים (אלא אם הנזיר יתיר את נזירותו). למרות זאת תופעת הנזירות קיימת אצל בודדים, בין המפורסמים ביניהם נמנה הרב דוד כהן, "הרב הנזיר", מחשובי תלמידיו של הרב קוק שאף נהג להנזר גם מאכילת בשר. נזירות מינימלית אינה למשך חודש אלא למשך 30 יום. מסכת נזיר פרק א' משנה ג.

ערך מורחב – נזיר (נצרות)

הנזירים בנצרות נודרים, לרוב, שלושה נדרים: צייתנות, פרישות ועוני. לעיתים, נודרים נדר רביעי; יציבות - התחייבות להישאר בשטחי המנזר כל החיים. יש הבדלים ביישום וההבנה של הנזירות בזרמי הנצרות ועל פי רוב, פרוטסטנטים לא מכירים בנזירות, כך בתקופת הרפורמציה מנזרים לעיתים הושחתו ורכושם הרב הועבר לידי הכתר (אנ׳). בראשית ימי הנצרות – ובמידה פחותה יותר גם לאחר מכן – רוב הנזירים היו אנשים מתבודדים שהסתובבו במדבריות. רק במאה ה-4 לספירה החלו הנזירים להתקבץ במקומות מסוימים – במנזרים. מייסדי מוסד הנזירות היו אנטוניוס הגדול במזרח, שנחשב גם כאב הנזירות הנוצרית בעולם, ובנדיקטוס הקדוש במערב. זה האחרון ייסד לא רק מנזר אחד כי אם מסדר שלם של נזירים, בכך שחיבר תקנון שעל-פיו פעלו מספר מנזרים. מאוחר יותר, תקנון זה היווה את הבסיס למסדרים נוספים שקמו.

המקום הראשון שבו התקיימה הנזירות הנוצרית הוא המדבר המצרי. הנזירוּת הנוצרית התקיימה על ידי אחד מאבות הכנסייה הנוצרית, אנטוניוס הגדול (251–356), נזיר מצרי שנחשב כקדוש על ידי הכנסייה הקופטית אליה השתייך, וגם על ידי הכנסייה הקתולית והכנסייה האורתודוקסית. הוא נחשב גם כאב הגדול של כל הנזירים. המקום הראשון שאליו פנה אנטוניוס על מנת לחיות את חיי הנזירות הוא מדבר שידוע כיום בשם "וואדי אל-נטרון" (אנ') (בערבית: وادي النطرون ובלטינית ניטרא (אנ')). עד לימינו אנו עדיין קיימים שם כמה מנזרים.

מאז התפשט רעיון הנזירות בכל רחבי מצרים וכמות הנזירים הלכה וְגָדְלָה.

מקום נוסף בו התקיימה נזורה היא סוריה רבתי. תיאודורט מסירוס (אנ') שחי בשנים 393–460 כתב בספרו Historia Religiosa‏^[1] על נזירים שראה או שמע עדויות מהימנות עליהם.

רעיון הנזורה הגיע בשנת 340 למערב על ידי אתנסיוס הקדוש, הפטריארך של אלכסנדריה, שהגיע לרומא ואיתו שני נזירים אמן ואיסידור, תלמידיו של אנטוניוס. "חיי אנטוני הקדוש"^[2] או בלטינית "וויטא אנטוני" שנכתב על ידי אתנסיוס תורגם ללטינית ואיפשר לאנשים להיחשף לחיי הנזורה המצרית.

הנזירים האיטלקים הראשונים כמו הירונימוס, רופינוס ופאולה הלכו למצרים על מנת לחיות את חיי הנזירות כמו הנזיר הראשון והגדול – אנטוניוס.

קיימים מספר סוגי נזירים, נזיר מסתגף, נזיר מתבודד ונזיר רגיל. נזיר מסתגף הוא כזה המונע מעצמו חומריות ומקדיש עצמו למטרה מסוימת (לדוגמה: נזיר במנזר נוצרי: לעיתים פועלים למטרת רפואת אנשים, ולעיתים לתפילה ומיסיון), נזיר מתבודד הוא נזיר המקדיש את כל כולו ללימוד, התחברות והכרת העצמי (לדוגמה: בודהיסטים) כששני סוגי נזירים אלו לרוב גם מתנזרים מנישואים וחיי משפחה – לעיתים רק לתקופות זמן מוגבלות.

נזירים החיים במנזר כפופים בכל לאב המנזר, שכפוף בעצמו לראש המסדר הכפוף לאפיפיור, ומחויבים לציית לחוקים נוקשים. ככל שנזיר מסוים או חבר בארגון מסוים מצליח לגייס יותר נכסים ואנשים למטרות הארגון, כך מקדמים אותו יותר. לרוב הנזירים נודרים שלא להחזיק רכוש פרטי, מעבר לחפצים אישיים מועטים: גלימה, ברדס, סכין, מחט, לוח כתיבה וכלי כתיבה. עליהם להשתתף בתורנויות בעבודות הביתיות של המנזר, לעסוק בשעות היום בעבודות כפיים שונות ובשעות מסוימות לקרוא את כתבי הקודש. חייהם צנועים מאוד, מה שמתבטא, למשל, בזה שהם מכינים בעצמם את מאכליהם. חלק מרכזי מחיי הנזירים הוקדש לשימור כתבים עתיקים ולהעתקתם בעידן שלפני המצאת הדפוס.

למרות צניעות חייהם של הנזירים עצמם, המסדרים והמנזרים צברו במהלך ימי הביניים אדמות רבות ורכוש עצום. עושר זה גרם לביקורת רבה בתוך הכנסייה והביא להקמת מסדרי הקבצנים (כגון הפרנציסקנים והדומיניקנים), אלא שגם הם הסתאבו והתעשרו עם הזמן. עושר זה היה אחד הגורמים לרפורמציה ולהריסת המנזרים והחרמת הקרקעות על ידי מלכים ונסיכים שתמכו בה במאה ה-16.

האסלאם, ככלל, אינו מכיר בנזירות ובסגפנות ואף רואה בה חטא. בקוראן נכתב, שהמוסלמים אינם מצווים על ההתנזרות. עם זאת, חסידי הסופיזם, אחד מזרמי האסלאם האיזוטריים, מנהלים אורח חיים צנוע ונזירי ובמועדים מסוימים אף מלקים עצמם עד זוב דם. כמו כן, ישנן באסלאם כתות אשר טוענות להיות ממשיכי דרכם של אישים חשובים באסלאם כגון אבו בכר והחליף עלי, אשר מנהגיהן דומים לכללי הנזירים הנוצריים.

מדיה וקבצים בנושא נזיר בוויקישיתוף

• האנציקלופדיה הקתולית: הנזירות המערבית (באנגלית)
• האנציקלופדיה הקתולית: הנזירות המזרחית (באנגלית)
• הגב' בוטצ'ר (1897), "היסטוריית העם הקופטי" – הכרך הראשון

• נזיר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)