|
בית צ'רנובילבית צ'רנוביל (ביידיש: טשערנאָביל) הוא כינוי למגוון חצרות חסידיות שמוצאן בחצר שצמחה סביב רבי מנחם נחום מצ'רנוביל בסוף המאה ה-18. שושלת חסידית זו פעלה במרחבי האימפריה הרוסית החל מסוף המאה ה-18 ועד לראשית המאה ה-20. לאחר מלחמת העולם הראשונה הוקמו מרכזים חדשים בארצות הברית וארץ ישראל, ובהן ממשיכים להתקיים ענפים של החסידות עד היום. בית צ'רנוביל התאפיין בכך שכל או רוב בני האדמו"ר יורשים אותו ועומדים בראש חצר משלהם, ועל כן היא התפצלה לאורך הדורות למספר רב של ענפי משנה. רוב החסידים במרכז וצפון אוקראינה השתייכו לענף חסידי זה. בדומה לבית רוז'ין, רבים מאדמו"רי בית צ'רנוביל נהגו בדרך המלכות, וקיימו חיי פאר והדר בחצרות גדולות ומרשימות שהביאו להתפעלות אצל החסידים שביקרו בהן. השושלת הייתה פתוחה יחסית למודרניות בדומה לחסידיות אחרות ברוסיה, כמו חב"ד ורוז'ין. אחרי מייסד החסידות, רבי מנחם נחום, שספרו "מאור עיניים" נחשב לאחד מספרי היסוד של החסידות, רק מעט מממשיכיו נודעו בדברי תורתם והיו מהם שבדרשתם רק חזרו על דברי קודמיהם.[1] בשל הגיוון הרב והמיעוט היחסי בחדשנות תורנית ורעיונית, מעולם לא התנסחה "שיטת צ'רנוביל", כפי שיש בחלק מהחסידויות האחרות. עם זאת ניתן לומר כי באופן יחסי הדגישו את המאבק ברע ודחייתו, ואפילו פרקטיקות סגפניות, בדומה לספרות המוסר הקלאסית, לעומת העלאתו ותיקונו של הרע שהודגשה בחסידות המוקדמת. רבים מצדיקי צ'רנוביל הדגישו את "שמירת הברית", וחלק מהענפים קיבלו מערכת מקיפה של ריטואלים להתמודדות עם הנושא. הדגשת ההתמודדות עם פגם הברית שולבה בתיקון המידות בכלל והתמודדות עם "מחשבות זרות".[2] תולדות בית צ'רנובילרבי מנחם נחום ובנו רבי מרדכימייסד השושלת, רבי מנחם נחום, היה תלמידו של המגיד ממזריץ וכיהן כמגיד מישרים בעיירות שונות, עד שהתקבל כמגיד בצ'רנוביל, בה הקים חצר חסידית, אך המשיך לנסוע לבקר את חסידיו בעיירות השונות. בשנת מותו יצאו לאור ספרי הדרשות שלו - "מאור עיניים" על התורה ו"ישמח לב" על הגמרא. בדרושיו יש מקום רב לדיונים תאולוגיים ומטפיזיקה קבלית, והוא מדגיש את מושג ה"דעת" שמייצג עבורו דבקות וחיבור. בין הנושאים המרכזיים אצלו: תיקון המידות, עבודה בגשמיות, העלאת מחשבות זרות ומשיחיות. נושאים אלה חוזרים בדבריהם של בני השושלת בדורות הבאים, אך החל מבנו רבי במרדכי טברסקי יש הסתייגות מה"עבודה בגשמיות" ומתחילות דווקא מגמות סגפניות.[3] רבי נחום השיא את נכדתו חוה לבנו היתום של רבי אברהם המלאך, רבי שלום שכנא מפראהביטש, חינך אותו בביתו והדריך אותו בצעדיו הראשונים כמנהיג חסידי. בנו של רבי שלום היה רבי ישראל מרוז'ין, אבי השושלת החסידית הענפה של בית רוז'ין שנודע בסגנון ההנהגה המלכותי והראוותני שלו, ואולי הושפע בכך מרבי מרדכי, דוד אמו.[4] סגנון זה היה נפוץ בהמשך אצל אדמו"רי שתי השושלות, שגם התחתנו אלו באלו בכמה מקרים. לרבי נחום היו שני בנים ובת, אך בנו הבכור נפטר בגיל צעיר, וכך בנו מרדכי היה הממשיך היחיד של החצר, וגם של משרת המגיד בצ'רנוביל. הוא מיסד את החסידות וייסד את ה"מעמדות" - גביית מיסים קבועה מקהילות חסידיו, ואכף את הגביה בקפדנות. בניגוד לאביו שחי חיי עוני, הוא אימץ סגנון חיים והנהגה מלכותיים, שכללו ראוותנות ותקיפות, ואלו הובילו לביקורת חריפה ועוקצנית מצד המשכילים. רבי מרדכי מצ'רנוביל הוא גם הראשון שמוזכר במפורש כ"מגיד" של כמה קהילות, וברור שכבר אין הכוונה לתפקיד הדרשן, אלא לסמכות רוחנית שמתמזגת עם מעמדו כצדיק חסידי. בתחום הרוחני השפעתו הייתה פחות בדרושיו שהיו קשים להבנה, ויותר ב"הדרכות" - תורות משולבות בהנהגות מעשיות. במרכזן של רוב ה"הדרכות" עומדים "תיקוני תשובה" לפגם הברית, ובכללם תעניות (ערב ראש חודש ושובבי"ם), צדקה בערב שבת, והשלמת ספר תהלים לפני שחרית של שבת. מערכת זו של תיקוני תשובה המשיכה להיות מרכזית גם עבור רבות מהחסידויות שיצאו מצאצאיו.[5] אחרי פטירת רבי אברהם יהושע השיל מאפטא, בתקפ"ה (1825) נחשב לאחד משלושת הצדיקים הבולטים באוקראינה, לצד רבי ישראל מרוז'ין ורבי משה צבי מסוורן. התפצלות לחצרות שונותבתהליך ממושך שהחל עוד טרם פטירת רבי מרדכי, וככל הנראה בעידודו הפעיל, הפכו כל שמונת בניו לאדמו"רים בעיירות שונות.[6] בנו הבכור, רבי אהרן טברסקי, מתפקד כמנהיג בחיי אביו, כנראה כבר מגיל צעיר יחסית, אך הוכר כ"מגיד" בקהילת צ'רנוביל רק אחרי שאחיו האחרים עזבו את העיר. גם אחיו רבי יעקב ישראל התחיל להנהיג חסידים כבר בחיי אביו, בעיירה הורנוסטיפול ואחר כך בצ'רקס. ייתכן שגם רבי מנחם נחום התחיל להנהיג במקארוב בחיי אביו. רבי אברהם התרחק לווהלין, ועם פטירת אביו הקים חצר בטוריסק. רבי דוד טברסקי התקבל כמגיד בואסילקוב אחרי פטירת אביו, אך בהמשך מקים חצר מלכותית בטולנה, בעקבות הזמנת האציל המקומי שקיווה לחזק את עסקיו. רבי יצחק מסקווירה ורבי יוחנן מרחמסטריווקה נשארו עוד כמה שנים בחצר בצ'רנוביל לפני שהחלו להנהיג חסידים, ונמסרו מפיהם (כמו גם בשם אחיהם הגדול משה מקוריסטשוב) מסורות המעידות על חוסר רצון לקבל על עצמם את תפקיד ה"צדיק". חלק מהאחים, כמה המשיכו את דרכו של אביהם כצדיקים מלכותיים, ואף הקימו חצרות מפוארות. ביניהם רבי יעקב ישראל מצ'רקס, רבי מנחם נחום ממקארוב, ורבי דוד מטולנה. אחרים, כרבי יצחק מסקווירא ורבי יוחנן מרחמסטריווקא, הצטנעו יותר ואפילו הבעיו הסתייגות מרכוש מפואר. מבין האחים נודעו רבי אהרן ורבי אברהם כצדיקים מעשיים ומחוללי מופתים, ורבי יעקב ישראל כלמדן. רבי אברהם ורבי דוד היו דרשנים מוצלחים וגם הדפיסו ספרי דרוש עוד בחייהם. לעומתם, רבי יצחק ורבי יוחנן נמנעו מהפרקטיקה החסידית המרכזית של "אמירת תורה" בשבת, והתמקדו בתיקון המידות. בין רבי אהרן ורבי יעקב ישראל התפתחה מחלוקת חריפה סביב ירושת החצר, ושליטה בקהילות השונות. בהמשך נוצר סכסוך גם סביב סמכות גביית כספי התרומות לארץ ישראל, אך כעבור שנים מספר הסכסוך שכך והאחים חזרו ליחסים תקינים. בכל מקרה, הענפים הבולטים של השושלת מאמצע המאה ה-19 והלאה היו דווקא חסידות טוריסק, חסידות טולנה וחסידות סקווירה שמקורן בבנים הצעירים יותר. החל מ-1833 התקיימה חצר מבית צ'רנוביל גם בארץ ישראל, בעיר צפת, אך זו עמדה בהנהגת רבי אברהם דב מאוורוץ', תלמידו של רבי נחום מצ'רנוביל, ולא בידי אחד מבניו. משנות החמישים והלאה הוקמו בתי מדרש נפרדים לכמה חסידויות מבית צ'רנוביל בעקבות חוקי 1844, שכללו את ביטול מוסד ה"קהל" ו"גזרת הלבוש", גברה חשיבות חצרות האדמו"רים בתחום המושב כמקור לסדר חברתי, אך גם השלטון הרוסי הפנה תשומת לב מוגברת למנהיגי החסידות בכלל, ולבית צ'רנוביל בפרט. בשנים 1846-1847 נערכה חקירה כנגד שלושה מהאחים, עקב הלשנה שהם כביכול מתכננים להפיל את הצאר ולהמליך את רבי ישראל מרוז'ין, וכעבור שנתיים חקירה נוספת כנגד רבי מנחם נחום. בשנות החמישים התהדק הפיקוח הרוסי, והם החלו להגביל התכנסויות של חסידים. לאורך שנות השישים חקרו השלטונות את פעילותם של הצדיקים והתחילו להגביל את אפשרות נסיעתם בין הפלכים השונים, בשל ראייתם כגורמים שמרניים שמעכבים מודרניזציה ושילוב של היהודים בחברה הכללית. "גזרת הצדיקים" שפגעה בעיקר באדמו"רי בית צ'רנוביל, התקיימה בנוקשות משתנה עד לשנות התשעים של המאה ה-19.[7] בתו של רבי מרדכי, שיינדל, נישאה לבנו של רבי ישראל מרוז'ין, דב בער מליאובה, שהקים חצר בכמה קהילות במולדובה ורומניה. בעקבות התנהגויות והתבטאויות חריגות והתעניינותו במשכילים ואף נוצרים, חששה שיינדל כי בעלה עלול להתנצר, ובראשית שנת תרכ"ט (1869) קראה לאחיה שלקחו אותו בכפייה אל החצר בסדיגורה. בהמשך הוא עבר להתגורר תקופה מסוייימת עם המשכילים בצ'רנוביץ, אך בסופו של דבר שוכנע לחזור לסדיגורה והביע חרטה על התנהגותו. אירוע זה הפך לסערה ציבורית ותקשורתית גדולה, ובעקבותיו פרצה מחלוקת צאנז-סדיגורה. במהלך המחלוקת תקף רבי חיים מצאנז את בית רוז'ין על הראוותנות והעושר שלהם, אך לא את בית צ'רנוביל שנהגו באופן דומה. במסורת של חסידות טריסק נאמר שהרבי מצאנז הסביר: "אצלכם בני הטשערנובלער ז"ל רואים גם כן הנהגה בגדולה ועשירות גדולה, והרבה כלי כסף וכלי זהב, אך אצלכם זה לטפל. אולם בני הריזינער עשו את הטפל לעיקר". באחד מכתבי הפולמוס הוסבר כי בבית צ'רנוביל דורשים מהחסידים להתנהג בפרישות וצומות בניגוד לסדיגורה בה החסידים יכולים לפרוק עול.[8] בדור נכדיו של רבי מרדכי מטשרנוביל, לקראת סוף המאה ה-19, כבר התקיימו עשרות חסידויות שונות מבית צ'רנוביל, רובם בפלך קייב. עם מותו של ר' אהרון ב-1871, קמו חצרות של שני בניו (שניהם בצ'רנוביל עצמה) ושלושה מנכדיו, אך אף אחת מהן לא הייתה גדולה או משפיעה. רבי מדרכי דב מהורנוסטיפול, נכדו של ר' יעקב ישראל, החל להנהיג חסידים בהורנוסטיפול עוד בשנות השישים של המאה ה-19, בחיי אביו ובהוראתו. הוא היחיד מאדמו"רי צ'רנוביל שנחשב לפוסק משמעותי, והוא גם פרסם בתרמ"ד (1884) ספר דרושים בשם "שושנת העמקים" ואיתו גם את דרשות סבו. חסידות סקווירה, אחת הגדולות מענפי צ'רנוביל, התפצלה אחרי מות רבי יצחק (1885) לארבעת בניו, וגם כאן שנים מהם כיהנו יחד בסקווירה עצמה. גם לרבי יוחנן מרחמסטריווקא היו ארבעה בנים שכולם תפקדו כצדיקים והמשיכו את השושלת. בתקופה זו התרחשו בבית צ'רנוביל שני מקרים של הכתרת ינוקא על כיסא אביו, מתוך חמש שאירעו בכלל החסידות במאה ה-19. המקרה הראשון היה הכתרתו של שלמה בנציון בן ה-11 בצ'רנוביל במקום אביו רבי ישעיה משולם זוסיא, בשנת 1881. רבי זוסיא כיהן יחד עם אחיו רבי ברוך אשר כממשיכים של אביהם רבי אהרן בעיר, ולכן הכתרת הינוקא נתקלה בהתנגדות מצד חסידי רבי ברוך אשר שסברו שהוא צריך להיות כעת המנהיג היחידי. שנה אחר כך, הוכתר נכדו של רבי דוד מטולנה, מנחם נחום בן ה-13, ומינוי זה עורר סערה שהשתקפה גם במקורות משכיליים. רבים מחסידי טולנה בחרו לעבור לחסידויות אחרות מבית צ'רנוביל, אך רבי יוחנן מרחמסטריווקה הביע תמיכה נחרצת בנכד וסירב לצרף מחסידיו לחצרו.[9] במאה העשריםפרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו.
אחרי השואהפרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו.
מאפייניםדרך המלכותבדומה לבית רוז'ין, נודעו גם רוב אדמו"רי צ'רנוביל בחצרותיהם המפוארות וגינוני העושר והמלכות שלהם. גישה זו התחילה בימיו של רבי מרדכי, לאחר שאביו רבי נחום היה עני כל ימיו, והמשיכה אצל רבים מבניו וצאצאיהם, שכמה מהם גם נישאו לצאצאי שושלת רוז'ין. מצד שני, בבית צ'רנוביל עודדו תעניות, למשל בערבי ראש חודש וימי השובבי"ם, ובכך הדגישו כי החצר המלכותית מטרתה לעורר חוויה דתית אך לא להוות דוגמה לחיי החסידים. הדרכות אלו מנוגדות לגישת רוז'ין שהתנגדה לתעניות וסגפנות, ודומות דווקא למתנגדיהם הגדולים, חסידות צאנז. מגידותבבית צ'רנוביל במיוחד התפתח מוסד ה"מגידות" כסמכות של הצדיק על קהילות רבות. יסודו של התואר במשרת ה"מגיד מישרים" בקהילות המאה ה-18, שתפקידו היה לדרוש בקהילה על ענייני מוסר ורוח. מייסד השושלת, רבי מנחם נחום, כיהן כמגיד קלאסי בקהילת צ'רנוביל, אך סמכותו התרחבה על קהילות נוספות, ובהמשך על ידי בנו ונכדיו התפקיד השתנה וכלל מעבר לדרשנות גם סמכות רוחנית-חברתית. את הדרשה בבית הכנסת החליפה אמירת התורה על שולחן הצדיק בסעודות השבת, בחצרו שלו ופעם בכמה זמן בקהילות האחרות שקיבלו אותו על עצמן, במסגרת מסעות לחסידים.[10] אצל רבי מרדכי ועוד יותר אצל בניו, התפקיד קיבל יותר ויותר סמכויות דתיות - כגון מינוי רבנים, דיינים, שוחטים וכו, קבלת תקנות בקהילה ואף פתרון סכסוכים כלכליים. כך למשל נכתב בכתב המגידות שנתנה קהילת צ'רנוביל לרבי ברוך אשר טברסקי, נכדו של רבי מרדכי, בשנת תרמ"ב (1882)[11]:
מסירת כתבי המגידות לאדמו"רים שונים יצרה חלוקה טריטוריאלית של הקהילות בין הצדיקים, למרות שכמובן התגוררו באותה קהילה גם חסידים של צדיקים אחרים, וגם מי שאינם חסידים כלל. במצבים שונים נוצרו סכסוכי טריטוריה בין צדיקים על הסמכות בקהילות מסוימות, ולכן לעיתים נמנעו הקהילות מלהכריע בין כמה בנים של אותו צדיק, והמתינו להתבהרות המצב.[12] פתיחות מסוימת למודרניותברבות מחסידויות צ'רנוביל אימצו התנהגויות מודרניות, או לפחות לא היו עוינים כלפי התפתחויות כאלה. כך למשל, יש עדויות על לבוש מודרני של חלק מהצדיקים, ובניגוד לאדמו"רי פולין הם לא הגיבו נגד גזרת הלבוש של 1844. אמנם יש עדויות על התנגדות לבתי הספר הממשלתיים, ורבי דוד מטולנה הרבה להזהיר בדרשותיו מפני "חקירות" שעלולות להביא לאפיקורסות, אך ישנן גם עדויות על התעניינות בהשכלה או לפחות סובלנות כלפיה אצל כמה מבניו של רבי מרדכי, במיוחד אצל רבי יצחק מסקווירה. הוא ורבי דוד מטולנה אף מוזכרים לחיוב בעיתון המשכילי המליץ, כדוגמאות חיוביות לעומת אדמו"רים אחרים שהעיתון תוקף ככאלה שעושקים את העם.[13] בדורות הבאים היו כמה צאצאים שהנהיגו חצרות חסידיות אך היו פתוחים לתרבות מודרנית, קראו ספרי חול או מדעים ועיתונים עבריים ורוסיים וכדומה. ארץ ישראלבדומה לחסידויות אחרות באוקראינה ורומניה, בראשן רוז'ין, רוב אדמו"רי צ'רנוביל התייחסו בחיוב להתעוררות הלאומית ויישוב ארץ ישראל במסגרת "חיבת ציון", אך כמעט ולא היו מעורבים בהתארגנות פוליטית או תמיכה פומבית בציונות, בניגוד לכמה מאדמו"רי רוז'ין. האהדה התבטאה בתמיכה כספית ליישוב הארץ המסגרת "חיבת ציון", תמיכה באתרוגי הארץ כנגד אתרוגי קורפו, ואף רצון להקים יישוב חסידי בארץ. נשיםיחסית לחברה דתית-שמרנית, במסגרת בית צ'רנוביל זכו מספר רב של נשים לעמדה מסוימת של השפעה. הידועה מכולן היא הבתולה מלודמיר, שלא באה משושלת הצדיקים אלא הייתה בתו של חסיד רבי מרדכי מצ'רנוביל. שמואל אבא הורודצקי מספר על בסיס מסורות משפחתיות כי גם סבתו, חנה חיה בת רבי מרדכי, וגם מלכה בתו של רבי אברהם מטריסק, נהגו באופן חלקי כ"צדיקות" בפני עצמן. שתי בנותיו של רבי דוד מטולנה, יוכבד וציזיא חנה, שנותרו אלמנות עם ילדים קטנים, יצאו לגבות כספים מהחסידים כדרכם של האדמו"רים, וציזיא חנה אף ערכה סעודה עם חלוקת שיריים וסיפורי צדיקים. נטען כי יוכבד היא זו שהצליחה להביא למינוי בנה מנחם נחום כממשיכו של רבי דוד למרות היותו ינוקא. חנה, אשתו של רבי יוחנן מרחמסטריווקא, היא שניהלה את חצרו מבחינה כלכלית והחזיקה את פנקסי ה"מעמדות". גם בתה שיינדל ניהלה את חצר בעלה רבי משה מצ'יצ'לניק.[14] הגות ומוסררק מעטים מצדיקי צ'רנוביל נודעו בדרשותיהם או בספריהם, היו מהם שציטטו בדרשותיהם את אבותיהם ללא תוספת והיו אף מי שנמנעו מלדרוש כלל. כך למשל רבי יחונן מרחמסטריווקה אף כונה בעיתונות "הצדיק השותק".[15] אחיו רבי דוד מטולנה דווקא הרבה באמירת דרשות ואף הדפיס אותם בכמה ספרים, אך גם אצלו מתואר שהעיקר הוא החוויה והמוזיקליות של הדרשה ולא התוכן.[16] גם אלו שדרשו ופרסמו ספרים, הצדיקו את המסורת למעט בדרשות ובכתיבת רעיונות, כפי שמעידים שאמר רבי אברהם מטריסק[17]:
לעומת מיעוט אמירת הדרשות וחדשנות רעיונית, רבים מצדיקי צ'רנוביל נודעו בסגולותיהם וכוחותיהם הרוחניים. במקורות שונים חוזרת מסורת על כך שהיה בידם ספר סגולות ורפואות מאגיות, ובספר "רפאל המלאך"[18] שמכנס סגולות וקמעות מן המאה ה-19, מובאות כמה וכמה סגולות משושלת צ'רנוביל, ובמיוחד מאת רבי אברהם מטריסק. צדיקי צ'רנוביל, החל ממייסד השושלת רבי נחום, התייחסו לעיסוק ב"צדיקות מעשית" והסבירו את חשיבותה. רבי נחום הדגיש כי יתרונו של הצדיק כמרפא היא שהוא מרפא את הגוף דרך תיקון הנשמה והעולמות העליונים ובכך מחבר בין הגוף והנפש:
רעיון זה חוזר גם אצל אדמו"רי צ'רנוביל בדורות המאוחרים יותר, שמסבירים כי ריפוי אמיתי נעשה על ידי תשובה ובעזרת הצדיק בלבד.[20] תפילהצדיקי צ'רנוביל המשיכו לדון בצורה בולטת בעניין המאבק ב"מחשבות הזרות", בדומה למצוי בראשית החסידות, ובניגוד להתעלמות מכך בחסידויות אחרות. לצד ההתמודדות החסידית הקלאסית שמציעה להעלות את המחשבות לשורשן האלוהי וכך להגיע לדבקות, הם מעודדים גם גישה של מאבק ודחיית המחשבות כך שלא יפריעו בתפילה. תיקון הבריתבדומה לחסידות ברסלב, גם בבית צ'רנוביל ייחסו (החל מן הדור השני) חשיבות גדולה להתמודדות עם "פגם הברית" - חטאים והרהורים מיניים, יותר מאשר בחסידויות אחרות. רבי מרדכי טברסקי הקדיש חטיבת הדרכות מרכזית להתמודדות עם פגם הברית, אותה הציבו בראש ספרו, ואחריו המשיכו צאצאיו. בחסידות הורנוסטיפול הדגישו את הקשר בין החטאים המיניים (ברית המעור) ובין תפילה נטולת דבקות באל (ברית הלשון) דרך המחשבות הזרות והפסולות, ושניהם מהווים יחד את פגם הברית. בחסידות טריסק הנושא חוזר באופן כללי יותר ונתפס כמרכיב יסודי בכך תהליך של תיקון מידות.[21] כאמצעי למאבק זה, התפתחה בבית צ'רנוביל מערכת מפורטת של "תיקוני תשובה", על בסיס הדכותיו של רבי מרדכי - שכללה תעניות (ערב ראש חודש ושובבי"ם), צדקה בערב שבת, לימוד בליל שבת והשלמת ספר תהלים לפני שחרית של שבת. דימוי, הערכה והתנגדותעקב הבולטות והעושר של בית צ'רנוביל, היא זכתה להתקפות חריפות ביותר מצד המשכילים, שתיארו את האדמו"רים כרודפי בצע ועושקים את העניים, כפי שכותב אברהם דב גוטלובר[22]:
ההתייחסות המחקרית הראשונה לבית צ'רנוביל היא ספרו של שמואל אבא הורודצקי "רבי נחום מטשרנוביל וצאצאיו". למרות שכתב כהיסטוריון מדעי, משתקפת בספר עמדתו המשכילית לצד רקעו החסידי מבית צ'רנוביל עצמו. הוא מאריך בדבריו על מייסד השושלת ר' מנחם נחום, ומתאר אותו באהדה כביטוי של "יהדות הרגש" האותנטית. לעומת זאת את צאצאיו באמצע המאה ה-19 הוא תוקף בחריפות. הורודצקי משקף את התפיסה המשכילית החדשה שצמחה בסוף המאה ה-19, שהתייחסה ברומנטיות לראשית החסידות אך גינתה את החסידות המאוחרת כירידה וניוון. ענפי השושלת
לקריאה נוספת
הערות שוליים
|
