|
אימפריאליזם לשוניאימפריאליזם לשוני מתייחס להעברת שפה דומיננטית לאנשים אחרים. מאחר ששפה היא חלק מתרבות, אימפריאליזם לשוני מופיע רבות בהקשר לאימפריאליזם תרבותי.[1] אנגלית כדוגמה לאימפריאליזם לשונימאז שנות ה-90 המוקדמות, חוקרים מתחום הבלשנות השימושית מצאו עניין באימפריאליזם לשוני. בפרט, הספר אימפריאליזם לשוני (Linguistic Imperialism), שנכתב ב-1992 על ידי החוקר רוברט פיליפסון (Robert Phillipson), הוביל לדיון ניכר ביתרונותיו וחסרונותיו של האימפריאליזם הלשוני. פיליפסון מצא הוקעות של האימפריאליזם הלשוני עוד מן התקופה של הביקורת הנאצית על המועצה הבריטית, וניתוח סובייטי של השפה האנגלית כשפה של קפיטליזם גלובלי ושליטה גלובלית.[2] פיליפסון מגדיר אימפריאליזם לשוני של האנגלית בתור: "השליטה המוכרזת והנשמרת על ידי הממסד והחיקוק המתמשך של אי-שוויון מבני ותרבותי בין אנגלית לשאר השפות".[3] התאוריה של פיליפסון תומכת בתפיסה של ההתפשטות ההיסטורית של השפה האנגלית בתור שפה בינלאומית והדומיננטיות המתמשכת שלה במיוחד באזורים פוסטקולוניאליים כגון הודו, פקיסטן, אוגנדה, זימבבואה וכו', אך גם באזורים נאו-קולוניאליים כגון יבשת אירופה. פיליפסון עושה שימוש בתאוריה האימפריאליסטית של יוהאן גלטונג, התאוריה החברתית של אנטוניו גראמשי ובמושג ההגמוניה התרבותית. נושא מרכזי בתאוריה של פיליפסון הוא מורכבותו של תהליך ההגמוניה. מורכבותו של תהליך זה, לפי פיליפסון ממשיכה לתמוך ביתרון שיש לשפה האנגלית בעולמנו כיום. כך גם הספר של פיליפסון מנתח את הרטוריקה שהמועצה הבריטית עושה בה שימוש כדי לקדם את השפה האנגלית. פיליפסון דן בעקרונות מפתח של אנגלית בבלשנות שימושית והמתודולוגיה של הוראת השפה האנגלית (ELT), על פי עקרונות אלה:
על פי פיליפסון מקדמי האנגלית (ארגונים כגון המועצה הבריטית, קרן המטבע הבינלאומית ואת הבנק העולמי, אך גם בין היתר בתי ספר באנגלית), עושים שימוש בשלושה סוגים של טיעון:
טיעונים אחרים בעד השפה האנגלית הם:
נושא נוסף בעבודתו של פיליפסון הוא אפליה על רקע של שפה (linguistic discrimination-linguicism) - סוג של דעה קדומה שמובילה לכך ששפות בסכנת הכחדה הופכות לנכחדות או מאבדות את מעמדן האזורי בשל עלייתה וחשיבותה של האנגלית. דוגמאות לאימפריאליזם לשוני של אנגלית ושפות אחרותב-1976 ילדים שחורים מבית ספר בסווטו מחו על כך ששפת ההוראה בבית ספרם היא באפריקאנס, אשר קודמה בכוח על ידי רשויות האפרטהייד בעקבות הסירוב הגדל של האוכלוסייה השחורה לדבר בה. ההסבר למחאה שלהם היה שעל ידי מתן גישה רק למשאבים באפריקאנס ממשלת דרום אפריקה יכולה לשלוט בהם באופן הדוק יותר כאשר הגישה לשפה גלובאלית (אנגלית), סגורה בפניהם. 176 ילדים מתו בשביל הזכות ללמוד בשפה האנגלית. ההתקוממות הייתה נקודת מפנה שנים מאוחר יותר בהדחת האפרטהייד.[דרוש מקור] תופעה דומה התעוררה בזמנים שונים, במיוחד באזורים קולוניאליים או באזורים בהם תרבות דומיננטית ביקשה לאחד את האזור תחת שליטתה. באימפריה הרומית, לטינית — במקור שפת אזור מוגבל במרכז איטליה - בתחילה נכפתה על שאר איטליה, ומאוחר יותר על חלקים גדולים של אירופה, הדבר הוביל לעקירה של שפות מדוברות באותם האזורים. באפריקה הרומית, לטינית הייתה דומיננטית עד שהיא והשפות הילידיות נעקרו על ידי הערביזציה. באופן דומה, גם אנטוליה הייתה מגוונות מבחינה לשונית, כאשר היא נשלטה על ידי מדינות ילידיות קטנות. תחת האימפריות הפרסית וההלניסטית, השפות של הכובשים הפכו לשפות הדומינטטיות. השפות הילידות של אנטוליה נעלמו. באזור המזרח הרחוק, אפריקה ודרום אמריקה, שפות אזוריות הוחלפו, או מוחלפות בכפייה או על ידי דחיקתן לשוליים על ידי השפה של התרבות הדומיננטית. למשל טיבטית וניבים אחרים של השפה הסינית נדחקים על ידי סינית מנדרינית, אינא ו-Ryukyuan על ידי היפנית, קצ'ואה על ידי ספרדית, שפות מאליו-פולינזיות על ידי המלאית, שפות פיליפיניות על ידי פיליפינית/טגלוג וכן הלאה. כך גם תהליך הערביזציה מחק שפות ילידיות רבות בצפון אפריקה והגביל את השימוש בקופטית רק למטרות קדושה. השפה האנגלית במהלך ימי הביניים הייתה אובייקט של האימפריאליזם הלשוני של השפה הצרפתית, במיוחד בעקבות הכיבוש הנורמני. במשך מאות שנים, צרפתית או אנגלו-נורמנית הייתה השפה של המינהל ולכן שפה בעלת סטטוס עליון יותר באנגליה. הלטינית נותרה השפה של הכנסייה ושל הלמידה. מילות השאלה רבות שמקורן בתקופה של השליטה הנורמנית באנגליה, בימינו אינן ניתנות להבחנה על ידי רוב דוברי האנגלית ממילים שמקורן הוא גרמני. אם כי, מילות השאלה מתקופות מאוחרות יותר שמקורן הוא לטיני או צרפתי, הן לרוב בעלות צליל מתורבת יותר לדוברי אנגלית ילידיים. בעקבות הקמתה של האימפריה הרומית הקדושה באזורים של גרמניה של ימינו ומרכז אירופה, השפה הגרמנית וניביה הפכו לשפה המועדפת של רבים מן האצולה באירופה-המרכזית. עם רמות הצלחה משתנות, גרמנית התפשטה על פני רובה של מרכז ומזרח אירופה כשפה של מסחר וסטטוס. מעמדה של גרמנית ירד עם סיומה של מלחמת העולם השנייה. גם צרפתית ידועה בתור שפה של התפשטות טריטוריאלית. בצרפת שפות כגון אוקסיטנית, ברטון, בסקית, קטלאנית וקורסיקאית במידה רבה נדחקות לשוליים. תהליך זה, המכונה Francization, גורם לעיתים קרובות להתנגדות בקרב העמים הכפופים, ואף מוביל לדרישות לעצמאות קורסיקאית. אימפריאליזם לשוני של הרוסית על הבלארוסית ניתן להבחין גם בבלארוס. למשל מחלוקות על שמה של המדינה (בלארוס לעומת בלארוסיה) כמו גם במחלקות על האיות על שם הנשיא. שעתוק באנגלית של אלכסנדר לוקשנקו ברוסית יהיה Alexander Lukashenko ואילו בבלארוסית הוא יהיה Alyaksandr Lukashenka. ביקורתטענותיו של פיליפסון יצרו דיון סוער בקרב חוקרים רבים. אלן דייוויס, למשל, דמיין את רוח הרפאים של פיליפסון רודפת את המחלקה לבלשנות באדינבורו: "איספו את האשמים הקבועים", דייוויס זועק כדי לחשוף את כל אלו שרק העמידו פנים שהם מלמדים בלשנות יישומית אך למעשה הם זממו יחד עם המועצה הבריטית להשתלט על העולם.[4] עבור דייוויס, שתי תרבויות מאכלסות את האימפריאליזם הלשוני: הראשונה, תרבות של אשמה ("הקמת המושבות לא הייתה צריכה להתקיים"); השנייה, זו של ייאוש רומנטי ("אנחנו לא צריכים לעשות את מה שאנחנו עושים"). ראג'גופאלן הולך צעד רחוק יותר, וגורס כי ספרו של פיליפסון הוביל לתסביך אשמה בקרב מומחים להוראת האנגלית (ELT).[5] בנוסף טוען דייוויס כי טענותיו של פיליפסון ניתנות להפרכה: "מה אם הנשלט... היה מעוניין לאמץ את השפה האנגלית ולהמשיך להשתמש בה? כדי שתשובתו של פיליפסון תהיה לא ניתנת להפרכה הוא יטען שהם לא מעוניינת, לא יכולים להיות מעוניינים, מאחר שהם כבר שוכנעו כנד האינטרסים של עצמם."[6] לפיכך נטען כי התאוריה של פיליפסון היא מתנשאת, במובן זה שהוא רואה מדינות מתפתחות כחסרות יכולת לקבל החלטות עצמאיות. בהקשר של ניגריה, ג'וזף ביסונג (Bisong) גורס כי אנשים ב "פריפריה" משתמשים באנגלית בצורה עניינית—הם שולחים את הילדים שלהם לבתי ספר בשפה האנגלית דווקא מפני שהם רוצים שיגדלו להיות רב-לשוניים. לגבי פיליפסון, ביסונג טוען כי "לפרש פעולות כגון אלה בתור פעולות שמקורן באנשים שהם קורבנות של "מרכז" האימפריאליזם הלשוני, הוא לכופף ראיות בסוציו-בלשנות כדי להתאים אותן להנחות שגובשו מראש."[7] ביסונג טוען כי אם יש לבטל את האנגלית מכיוון שהיא שפה זרה, אז יהיה צורך לפרק גם את ניגריה, מאחר שניגריה נוצרה כמבנה קולוניאלי. יתר על כן, ההנחה כי השפה האנגלית עצמה היא אימפריאליסטית הגיעה תחת התקפה. הנרי וידוסון טען כי "יש סתירה מהותית ברעיון שהשפה עצמה מפעילה שליטה הגמונית: כלומר, אם זה היה המקרה, לעולם לא ניתן יהיה לאתגר שליטה שכזאת."[8] בנוסף יש המפקפקים ברעיון כי קידום אנגלית בהכרח מוביל לירידת קרנן של שפות מקומיות. הולבורו מציין כי "לא כל השפות האנגליות במרכז הן שליטות, כמו גם לא כל הדוברים בפריפריות מופלים לרעה באותה מידה."[9] אנגלית אירית למשל, יכולה להיחשב כשפה שאינה דומיננטית אך משתייכת לשפות האנגלית המגוונות ב"מרכז". לפיכך ניתן לראות שבעוד שאלו שמאמצים את גישתו של פיליפסון רואים בחירות שפתיות שנעשות תחת האימפריאליזם הלשוני בתור כפייה חיצונית, הצד השני רואה בחירות אלו בתור בחירות שנעשות על ידי אינדיבידואלים.[10] ביקורת נגדיתאלו המאמינים בקיומו של האימפריאליזם הלשוני טוענים כי טיעוני הנגד לעיתים קרובות מקודמים על ידי דוברים ילידיים חד לשוניים של אנגלית, אשר ייתכן ורואים את המצב הנוכחי של השפה האנגלית כעובדה הראויה לחגיגה. לעומת זאת, נטען כי אלו הרואים את התפשטות האנגלית ההולכת וגדלה בעולם כהתפתחות מדאיגה (השמה בשוליים את המעמד של השפות המקומיות, כמו גם פוטנציאלית מביאה לערעורם או שחיקתם של ערכים תרבותיים) יהיו קרוב לוודאי פתוחים יותר לרעיונותיו של פיליפסון. אליסטייר פניקוק, סורש קנאג'רכה, אדריאן הולידיי וג'וליאן אדג' נופלים בקטגוריה זו, ולעיתים קרובות מתוארים כבלשנים מעשיים ביקורתיים. עם זאת, הערותיו של הנרי וידוסון על ניתוח שיח ביקורתי, עשויים גם כן להיות מיושמים לבלשנים מעשיים ביקורתיים: ”"בוודאי ניתן לומר כי הוויכוח מתבלבל, או הניתוח פגום, מבלי להתכחש לצדקת הדרך בה הם תומכים. דעתי היא כי אם מטרה היא צודקת, אז עלינו לחפש דרכים לתמוך בה על ידי טיעון קוהרנטי ... ואני אכן אטען כי לעשות זאת אחרת יגרום עוול למטרה. עבור תהליכי חשיפה אידאולוגית על ידי ניתוח מועיל ... יכול, כמובן, להילקח כדי לקדם כל מטרה, ימנים כמו גם שמאלנים .... אם יש לך את האמונה והמחויבות, אתה תמיד תמצא את שלך"”[דרוש מקור] בתגובה לאימפריאליזם לשוני אנגלי, הדה-אנגליזציה הפך לעניין של גאווה לאומית במקומות מסוימים, בעיקר באזורים שהיו בעבר תחת משטר קולוניאלי, היכן שהשרידים של השליטה הקולוניאלית הן נושא רגיש.[11][12] בעקבות מאות שנים של שליטה אנגלית באירלנד הוצגו טענות בעד דה-אנגליזציה בפני האגודה האירית הלאומית לספרות ב-25 בנובמבר 1892; "כאשר אנו מדברים על 'הצורך בדה-אנגליזציה של האומה האירית', אנו לא מתכוונים לכך בתור מחאה נגד אימוץ התכונות הטובות של האנגלים, היות שזה יהיה מגוחך, אלא כדי להראות את האיוולות של ההזנחה של מה שהוא אירי, והדחף לאמץ ללא הבחנה את כל מה שהוא אנגלי, פשוט כי זה אנגלי."[11] למרות מעמדה בתור שפה רשמית, השפה האירית צומצמה עד כדי שפת מיעוט באירלנד, זאת בעקבות מאות שנים של שליטה אנגלית, כמו במקרה של צפון אמריקה, היכן ששפותיהן של הילידים הוחלפו על ידי אלו של המתיישבים הקולוניאלים. לדברי גלעד צוקרמן, "יש לקדם את שפות האם וזכויות השפה. הממשלה צריכה להגדיר את שפת האבורג'ינית ושפת תושבי איי טורס סטרייט כשפות הרשמיות של אוסטרליה. אנו חייבים לשנות את הנוף הלשוני של וויאלה ומקומות אחרים. על שלטים להיות הן באנגלית והן בשפת הילידים המקומיים. מן הראוי שנכיר את הקניין הרוחני של הילידים ואת הידע המקומי, הכולל שפה, מוזיקה ומחול".[דרוש מקור] מקרים של ניכוסחלק מאלו המתנגדים לרעיון האימפריאליזם הלשוני טוענים כי התפשטות העולמית של האנגלית קלה יותר להבנה דרך מסגרת הניכוס[13]—כי אנגלית משמשת ברחבי העולם למטרות מקומיות. בנוסף לדוגמה של ניגריה לעיל, להלן דוגמאות שניתנו:
ראו גםלקריאה נוספת
קישורים חיצונייםהערות שוליים
|