|
ספר החינוך
ספר החינוך הוא ספר המתאר את כל תרי"ג (613) המצוות שמופיעות בתורה על פי מניינו של המחבר. הספר נכתב בתקופת הראשונים (בשלהי המאה ה-13) בהמשך למסורת רחבה של מוני מצוות, ביניהם הספרים ספר המצוות לרמב"ם, ספר מצוות גדול וספר מצוות קטן. שלא כקודמיו, מתאר בעל ספר החינוך גם את טעם המצווה (בלשונו: "שורש המצווה"), דיניה, העונש המוטל על מי שלא מקיים אותה ופרטים נוספים. ישנן שיטות אחדות לברירת ציוויי התורה שמוגדרים כ"מצוות", וספר החינוך בחר כמקור עיקרי את מניין המצוות של הרמב"ם. בחלק מהמצוות שהרמב"ן משיג עליהן ומציע לא למנותן או למנותן באופן אחר, משלב המחבר את דעת הרמב"ן ואת נימוקיו. על הספר נכתבו פירושים רבים המבארים דבריו ודנים במקורותיו, המפורסם מביניהם הוא "מנחת חינוך". זמן חיבור הספרההנחה היא שהספר נכתב לקראת סוף המאה ה-13, בין 1274 (שנת פטירת הרמב"ן) ל-1310 (שנת פטירת הרשב"א). במצווה ש"ל, כותב בעל ספר החינוך את המניין לשנות השמיטה, ועל פיו ניתן לקבוע כי הספר נכתב ב-1257 או ב-1258. מניין זה אינו מסתדר עם העובדה שהרמב"ן, שנפטר יותר מעשר שנים מאוחר יותר, מוזכר בספר כמי שכבר עבר מן העולם. קושי זה יכול להתיישב בכך שמאוחר יותר הוסיפו לשמו של הרמב"ן את ברכת המתים. זהות המחברמחברו של ספר החינוך בחר להעלים את זהותו, ומתאר את עצמו, בהקדמתו לספר, רק כ"איש יהודי מבית לוי ברצלוני". בדבריו במצווה שט"ו, יש רמז לכך שכתב פירוש על מסכת ביצה, אך לא נמצא חיבור מעין זה. בשער של מהדורת הדפוס הראשונה של הספר (דפוס ונציה, רפ"ג) נכתב שמחברו היה "הרב רבי אהרן זלה"ה". המסורת הרווחת מייחסת את הספר לרבי אהרן הלוי (הרא"ה) מספרד[1], וכך נכתב ברוב המהדורות של ספר החינוך, אך אין לכך ראיות מכריעות. במחקר מקובל כיום שייחוס זה מוטעה (ישנן סתירות רבות בין ספרו של הרא"ה 'בדק הבית' לתוכן ספר החינוך; הרא"ה היה תלמיד מובהק של הרמב"ן, אך כותב ספר החינוך אינו מוסיף שום תוארי כבוד לשם הרמב"ן כשמזכירו ועוד); לדעת פרופ' ישראל מ' תא-שמע, מחבר הספר הוא ר' פנחס הלוי, אחיו של הרא"ה[2]. הוא הסתמך על כמה מקבילות בין דברי החינוך למובאות בשמו של ר' פנחס. בדעה זו צידד גם ר"מ הרשלר[3]. הרב דוד מצגר, בהקדמה לספר במהדורת מכון ירושלים, משער שמחברו של ספר החינוך הוא אחד מתלמידי הרשב"א, והתבסס על כך שישנם מקרים רבים בהם החינוך אומר דברים בשם רבו, והם מופיעים בספרי הרשב"א[4]. דוד רוזין משער שהמחבר היה מתפרנס מלימוד תורה לנערים.[5] אין ידיעות לגבי שנת מותו[6]. אופי הספרבכל מצווה בספר מופיעים:
המצוות בספר החינוך מסודרות לפי סדר הופעתן בפרשיות התורה. המחבר הפריד בכל פרשה בין מצוות עשה למצוות לא-תעשה, ולפי זה מִספֵר אותן. בדפוסים מאוחרים יותר סדרו את המצוות בתוך כל פרשה לפי סדרן, מבלי להתחשב בהיותן מצוות עשה או לא-תעשה, וכך נוצר מספור שונה, והוא זה שמקובל עד היום. המצווה הנוספתעם זאת שבסדר המצוות קבע המחבר חידוש ומנה אותן על פי סדרן בתורה, הרי שבשאלה אלו ציוויים ראויים להכלל במנין נקט המחבר בשיטתו של הרמב"ם וספר החינוך מכיל את אותן מצוות שמופיעות בספר המצוות לרמב"ם. ספר החינוך סוטה ממניינו של הרמב"ם במצווה אחת שהוסיף ובמקומה הוא משמיט מצווה שמופיעה אצל הרמב"ם. המצווה שמוסיף בעל ספר החינוך היא מצווה תפ"ז למניינו – "שלא להקריב קורבן פסח בבמת יחיד". מצווה זו אינה נכללת במניינו של הרמב"ם, בהתאם לשיטתו שלא למנות מצוות שאינן נוהגות לדורות. בעל ספר החינוך סובר שמצווה זו נוהגת גם לאחר בניין בית המקדש ומצטרפת לאיסור הכולל להקריב בבמות. המקור לשינוי זה נובע כנראה מנוסח מוטעה של ספר המצוות שהיה לפני בעל ספר החינוך והכיל את המצווה. נוסח מוטעה זה קדום וכבר רבי אברהם בן הרמב"ם, כשנשאל על הסיבה להכללת מצווה זו במניין, השיב לשואל שיש בידו נוסחה מוטעית[7]. מצוות לא תעשה קמט במניין הרמב"ם, איסור אכילת זר מקודשי קדשים מושמטת ממניינו של ספר החינוך. מנחת חינוך
על ספר החינוך נכתב פירוש בשם מנחת חינוך. הספר נכתב על ידי רבי יוסף באב"ד (1800–1874), אב בית דין בטרנופול, ויצא לאור בשנת ה'תרכ"ט (1869). שם הספר שאול משמו של הקורבן שהיה מקריב כל כהן בבית המקדש עם כניסתו לעבודה. בספר, לאחר מצווה ל"ב, כלול קונטרס בשם "מוסך השבת" העוסק בל"ט אבות מלאכה האסורות בשבת, ובסוף הספר - הערות על ל"ב המצוות שהוסיף הרמב"ן על מנינם של הרמב"ם ובעל ספר החינוך. ראו גםקישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
||||||||||||||||||||||||||||||
