IWW

פועלי התעשייה של העולם
IWW - Industrial Workers of the World

מפגינים בסיאטל וושינגטון מחזיקים דגלי IWW בהפגנה נגד מלחמה, מרץ 2007
מדינה	בינלאומי
מטה הארגון	שיקגו, אילינוי
מייסדים	ביל הייווד (ביל הגדול) דניאל דה ליאון יוג'ין דבס תומאס האגרטי לוסי פרסונס "אמא" מרי האריס ג'ונס פרנק בון ויליאם טראוטמן וינסנט סיינט ג'ון ראלף צ'אפלין
תקופת הפעילות	27 ביוני 1905 – הווה (119 שנים)
www.iww.org

פועלי התעשייה של העולם (באנגלית: Industrial Workers of the World או בקיצור IWW) הוא איגוד מקצועי בין-לאומי, בעל צביון אנרכו-סינדיקליסטי אשר החל את פעילותו בארצות הברית ב-1905. חבריו נקראים בכינוי הסלנג "וובליז" (Wobblies) או בצורת יחיד "וובלי" (Wobbly)^[1]. בשיאו, בשנת 1923, מנה הארגון כ-40,000 חברים^[2], וטען להשפעה על לפחות 300,000 איש נוספים.^[א] מספר החברים בארגון ירד באופן ניכר לאחר דיכוי ממשלתי חמור ופאניקה מוסרית שכונתה "הבהלה האדומה", בין השנים 1918–1920, כחלק ממדיניות הממשל האמריקאי ובאמצעות מערכת המשפט האמריקאית, שראה בקומוניזם איום על יסודות החברה הליברלית. ירידה נוספת בכוחו אירעה לאחר הפיצול שהתחולל בו בשנת 1924, כתוצאה מוויכוחים פנימיים על עקרונות הארגון ועל אופן פעילותו העתידית. כתוצאה מהאירועים הללו, לא הצליח הארגון לשחזר את השפעתו ואת הישגיו ונותר גוף זניח יחסית משנות ה-40 ואילך, אם כי נותר פעיל עד היום ומונה 12,138 חברים פעילים, מתוכם 8,494 בארצות הברית בלבד נכון ל-2021^[7][8][9].

החברות בארגון פתוחה לכלל העובדים. עובד יכול להצטרף לארגון, גם אם מקום עבודתו אינו חלק ממנו^[10], וגם אם הוא חבר בארגון נוסף^[11]. טענה מרכזית בתפיסת העולם של ה-IWW היא שכל הפועלים צריכים להיות מאוחדים, וששיטת השכר צריכה להתבטל ובמקומה יש לאמץ מודל של חלוקת רווחים שוויונית בין כלל הפועלים^[12]. הארגון מביע תמיכה נלהבת במודל הניהול העצמי הדמוקרטי, על פיו העובדים בוחרים את המנהלים שלהם ושותפים להכרעות הארגוניות של מקום עבודתם^[13].

ארצות הברית של תחילת המאה ה-20 הייתה מדינה בתהליכי התפתחות מהירים. לצד התפתחות תעשייתית מסיבית, שכללה ענפים כגון נפט ומסילות רכבת, תעשיות כריית פחם, טקסטיל ועוד, התפתחה מערכת כלכלית מורכבת, שהתרכזה סביב הפעילות של הבורסה לניירות ערך בניו יורק (שהוקמה ב-1817). פיתוחים אלו לוו בתהליך עיור אגרסיבי שהתחיל לפקוד את המרכזים של המדינות הגדולות וסביבותיהם^[14]. תהליך העיור גרם לראשונה, כתוצר לוואי, להתפתחותן של שכונות עוני מוזנחות בערים הגדולות.

שינויים אלו יצרו תמורות משמעותיות בשוק העבודה ובאופן ארגונו. ההתפתחות הכלכלית האגרסיבית, והקשרים שנוצרו בין הענפים השונים בזכות מעורבות הבורסה ושוק ההון האמריקאי, גרמו למחזוריות של שנות צמיחה ושפל כלכליים בארצות הברית. כתוצאה מגלים אלו, עסקים קטנים התאחדו לחברות גדולות יותר, בשל הקושי שלהם לעמוד בתקופות השפל. תהליך זה סייע לחיזוק מגמת המונופולים הגדולים של ארצות הברית בתחילת המאה ה-20. מונופוליזציה זו התרחשה בכל הענפים המרכזיים של המשק האמריקאי: טקסטיל, רכבות, נפט, חקלאות. ראשי המונופולים, אנשים דוגמת קרנגי, רוקפלר, ואנדרבילט, שכונו לעיתים בזלזול "הברונים השודדים"^[ב], היו אנשי עסקים שביקשו למקסם את רווחי החברות שבראשן הם עמדו תוך השתלטות על כל חברה מתחרה שהיה ביכולתם לקנות או לגרום לפשיטת הרגל שלה. ידועה במיוחד אמרתו של ויליאם הנרי ואנדרבילט, יורשו של ואנדרבילט האב. כשנשאל מדוע החליט לבטל קו רכבת אקספרס, השיב לכתב: "הרכבות לא מנוהלות לטובתו של הציבור היקר, הן מנוהלות לטובת משקיעים המחזיקים במניות ואנשים שהשקיעו מהונם ומכספם ומצפים לקבל אחוז הוגן על השקעתם זו."^[15] בנוסף לחידושים אלו, התפתחה במקביל מערכת עיתונאית מורכבת בעלת תפוצה רחבה יותר מבעבר, אשר סייעה לתהליך העברת המידע והביקורת החברתית. עיתונים מרכזיים שהחלו להתבלט דוגמת הניו יורק טיימס, הפכו למשפיעים במיוחד על דעת הקהל. שתי מגמות אלו יחדיו (ההתפתחות הכלכלית האגרסיבית, והתפתחות העיתונות), היוו פלטפורמה נוחה להתפתחות של תנועות ביקורת ציבורית לשינוי הנורמה החברתית האמריקאית, שהבולטת ביניהן היא תנועת העבודה.

בהתאם למצב החדש ותנופת הבנייה והכניסה של העבודה הממוכנת, החל מאמצע המאה ה-19, מתחילות הפגנות ודרישות לשינויים במבנה שוק העבודה לטובת העובד. התנופה העיקרית להפגנות בתחילת דרכן היה מצבם הפיזי הקשה של העובדים, שהיו נתונים לתאונות ולמקרי מוות, ללא אחריות מצד המעסיקים על תוצאות מעשים אלו. השיטה האמריקאית עודדה שימוש במכונות חסכוניות לייעול תהליך העבודה, אופיינה בהיעדר פיקוח מצד הממשל האמריקאי, בשילוב עם רצון המעסיקים למקסם את הרווחים, כך שמקום העבודה הפך למקום מסוכן. באקלים זה, תאונות עבודה החלו לקרות במספרים גבוהים שהציבור האמריקאי לא הכיר^[16][17]. לדוגמה, בשנת 1904 נהרגו 27,000 פועלים בעבודה במפעלים, בתחבורה ובחקלאות. ב-1914, על פי דוח נציבות יחי העבודה בארצות הברית, 35,000 עובדים נהרגו וכ-700,000 נפצעו. המעסיקים היו פטורים מפיצויים כלפי עובד שנפצע, איבד את כושר עבודתו או נהרג. מצב זה החל ליצור תסיסה בקרב הפועלים, שהתבטאה בהפגנות החל מאמצע המאה ה-19 כנגד ההזנחה והתנאים הירודים בהם הם פעלו.

בתחילת המאה ה-20, שני מיליון אמריקאים היו חברים באיגודים מקצועיים (אחד מכל 14 עובדים). 80% מעובדים אלו היו מאוגדים ב-AFL, ארגון אליטיסטי, שקיבל לשורותיו רק גברים לבנים שהיו עובדים מקצועיים (בעלי המלאכות החופשיות כגון פועלי עבודות כפיים, לא יכלו להיכנס לארגון) ודגל באיגוד פועלים לפי המקצוע שלהם, כך שהפועלים השונים לא מאורגנים יחדיו אלא בקבוצות מקצועיות רלוונטיות בסגנון גילדות.

נשים שהיו בתקופה זו כחמישית מכוח העבודה, כלל לא יכלו להתקבל ל-AFL. עם זאת, אחת מכל 100 נשים עובדות הייתה מאוגדת (וסביר להניח שרבות יותר היו מאוגדות, לו היה מתיר ה-AFL את קבלתן לשורותיו). כמותן גם מיעוטים אתניים כגון שחורים ומהגרים לא יכלו להתאגד תחת ה-AFL.

עם הרעת התנאים של הפועלים, וריבוי המקרים שפורסמו בעיתונות על הזנחה של הפועלים, החלו חלק מהעובדים לחפש איגוד עובדים רדיקלי יותר בתפיסתו. ארגון שדלתותיו פתוחות לכל פועל, אשר מבקש לשפר את מעמד הפועל על ידי קריאת תיגר על השיטה הקפיטליסטית ולאפשר חלוקה שוויונית יותר של המשאבים. בתוך אווירה ציבורית של מעמד הפועלים, התפתחה הדרך להקמת ה-IWW^[18].

ארגון ה-IWW הושתת, מבחינה אידאולוגית, על תפיסות מרקסיסטיות וסינדיקליסטיות. מטרתו המוצהרת הייתה לקדם סולידריות ואחווה בין מעמד הפועלים, באמצעות מאבק לא מתפשר נגד מעמד בעלי ההון. בנוסף לשאיפת הארגון לשפר את תנאי העבודה והשכר של הפועלים הפשוטים, שאפו אנשי הארגון, ובראשם דניאל דה ליאון (Daniel De Leon), לממש את חזון המהפכה הקומוניסטית, אשר תתרחש לשיטתם, באמצעות הקמת איגודי עובדים מקצועיים מיליטנטיים. איגודים אלה היו אמורים להוות מכשיר לקידום המאבק נגד השיטה הקפיטליסטית בקרב הציבור הרחב. אנשי הארגון ראו בהקמת איגודים מקצועיים רבים, שלב ביניים בתהליך שינוע חברתי של ההמונים מהמבנה החברתי המודרני-קפיטליסטי, אל עבר מודל חברתי קומוניסטי. כך, האינטרסים של מעמד הפועלים ימומשו ובסופו של דבר השינויים החברתיים יובילו לכינון חברה על פי שיטה סוציאליסטית הניזונה מאידיאלים מרקסיסטיים.

המוטו של הארגון היה "פגיעה באחד היא פגיעה בכולם". מוטו זה ביטא את שאיפתו לכונן תודעה של אחווה וסולידריות בין כלל הפועלים, בכל ענפי התעשייה. מוטו זה נשען על הסיסמה הישנה "פגיעה באחד היא עניינם של הכלל", אשר הייתה שגורה בפי אבותיהם הרוחניים של ה-IWW, אבירי העבודה, ארגון פועלים בעל אידאולוגיה רפובליקנית שפעל בתקופת המאה ה-19, בעיקר לקידום יום עבודה בן 8 שעות. ארגון אבירי העבודה דעך לאחר ירידת התמיכה הציבורית בו עקב מעורבות כושלת במהומות היימרקט וניסיון לא מוצלח להיכנס לתחום הפוליטי בסוף המאה ה-19. בחלל שנוצר עם היעלמותו של הארגון, הוכשרה הקרקע להקמתו של ה-IWW.

מבחינה פוליטית, הארגון תמך במאבק פועלים שהתבטא בשביתות, חרמות והפגנות ולא ביכר לפעול בשדה הפוליטיקה המקומית או הארצית בארצות הברית. בתחילת דרכו, הארגון ביקש להתרחק מפעילות בפוליטיקה המקומית, בטענה שזו רק מרחיקה את הארגון מעיקר עשייתו - דאגה לפועל ושיפור רווחתו הכלכלית והתעסוקתית. כבר מתחילת הדרך היה ברור שדמויות בעלות ניסיון פוליטי רב, כגון יוג'ין דבס (Eugene Victor "Gene" Debs) ודניאל דה-ליאון, לא יוותרו בקלות על הרצון להשפיע ולפעול בשדה הפוליטי, ואכן במשך השנים הארגון התפצל פעמיים על רקע שאלה זו. במרוצת השנים, הצליחו אנשי הארגון להישאר עם התפיסה כי הפוליטיקה עצמה ככלי, אינה מתאימה לאידאולוגיה הקומוניסטית, ויש להימנע ממנה כדרך להשפיע על ההמונים.

מבחינה פוליטית, הארגון הוקם בעיקר כתגובת נגד של רבים מקרב הנהגת הפועלים שחשו כי פדרציית העבודה האמריקאית (AFL ראשי תיבות של American Federation of Labor) נכשלה בתפקידה לארגן את מעמד הפועלים האמריקני, ולא השכילה לאגד את הפועלים תחת גוף אחד. ה-AFL פעלו לאגד עובדים לפי נישות של מקצוע ומיקום גאוגרפי. לטענת אנשי ה-IWW, החלישה פעולה זו את כוחם של האיגודים השונים ויצרה הן הפרדה בין הפועלים והן ניגוד אינטרסים בבואם להיאבק על זכויותיהם. כחיזוק לטענה זו, הציגו הוובליז נתונים כי בשנת 1905 רק 5% ממעמד הפועלים באמריקה היו מאוגדים, באיגודים שונים.

הוובליז האמינו שכל העובדים היו צריכים להתאגד יחדיו כמעמד. תפיסתם הפילוסופית קיבלה ביטוי בפתיח לחוקה של ה-IWW אשר נוסחה בכנס הייסוד של הארגון על ידי תומאס האגרטי (Thomas Joseph Hagerty), ונותרה חוקתו עד היום:

למעמד הפועלים ולמעמד המעסיקים אין דבר במשותף. לא יכול לשכון שלום כל עוד רעב ומחסור שוררים בין מיליוני פועלים עובדים, בעוד שפע וכל טוב מצויים בקרב המיעוט שנקרא מעמד המעסיקים. מאבק בין שני מעמדות אלו חייב להתרחש עד שפועלי העולם יתאגדו ויטלו את הבעלות על אמצעי הייצור, יבטלו את שיטת השכר ויחיו בהרמוניה עם כדור הארץ. אנו רואים בתהליך המרכוז של השליטה בתעשייה על ידי מיעוט, מכשול שאינו מאפשר לאיגודים המקצועיים להתמודד עם עליית כוחם של מעמד המעסיקים. האיגודים המקצועיים מאמצים מדיניות שמאפשרת לאיגוד מסוים של עובדים ליפול בפח ולהיאבק על שכר נגד איגוד עובדים אחר. יתר על כן, האיגודים המקצועיים תורמים לאמונתם המוטעית של העובדים כי האינטרסים של מעמד העובדים זהה לאינטרסים של מעמד המעסיקים. תנאים אלו יכולים להשתנות והאינטרסים של מעמד הפועלים יכולים להישמר רק על ידי ארגון שנוצר באופן שבו כל חבריו, בכל תעשייה שהיא, מפסיקים את עבודתם בכל זמן ששביתה או סכסוך עבודה מתרחשים וכך מקיימים הלכה לפועל את עקרון ה"פגיעה באחד היא פגיעה בכולם". במקום המוטו המוכר "שכר יומי הוגן עבור עבודה יומית הגונה", עלינו לקעקע על דלתותינו את הפתגם המהפכני "ביטול של שיטת השכר". זוהי משימתו ההיסטורית של מעמד הפועלים, להיפטר מהקפיטליזם. צבא הייצור חייב להתארגן, לא רק למען מאבק יומיומי עם קפיטליסטים, אלא גם בשביל להמשיך בייצור אחרי שהקפיטליזם יובס. באמצעות התארגנות תעשייתית אנו יוצרים את המבנה של החברה החדשה בתוך השלד של החברה הישנה.

— הקדמה למניפסט של ה-IWW, באתר ה-IWW (באנגלית)

ה-IWW נבדלו מאיגודים אחרים של תקופתם ברצונם לקדם איחוד תעשייתי כולל, בניגוד לתפיסת הפדרציה האמריקנית לעבודה והגילדות, שעודדו הקמת התאגדויות לפי מקצוע ספציפי (דוגמת התאגדות כורי הפחם המערבית – Western Federation of Miners), שהיו נפוצות בעיקר בארצות הברית.

ארגון ה-IWW שם דגש על ביטול ההיררכיה בתוך הארגון עצמו, במטרה לבטל את עוצמתם של מנהיגים ספציפיים מבין הפועלים הנושאים ונותנים עם המעסיקים בשם העובדים. רעיון זה, מטרתו ליצור חברה שוויונית במקומות העבודה, בה אין יחיד הנמצא בעמדה בעלת השפעה (דוגמת מנהל, יו"ר, או מנכ"ל) ללא קבלת התמיכה המלאה של קבוצת האנשים אותה הוא מייצג.

עיקרון זה התבטא בסירובם של אנשי ה-IWW לחתום על חוזים, אשר לתחושתם, עלולים להגביל את יכולתם של העובדים לסייע אחד לשני בעת הצורך. חזונה של ה-IWW, אף על פי שלא נוסח לפרטי פרטים, היה להשתמש בשביתה ככלי נשק נגד שיטת השכר. בתקוותם הייתה כי יוחלף השכר בשיטה כלכלית חדשה אשר תשים דגש על רווחת בני האדם ולא על רווחים ותעודד שיתופי פעולה ולא תחרותיות.

רעיון ביטול שיטת השכר, היה מוטיב חוזר בהסברה של חברי ה-IWW למצטרפים חדשים, אם כי לא נרשמו ניסיונות בולטים לביטולה בפועל במהלך פעילות הארגון. בבסיס הרעיון התפיסה כי חלוקת הרווחים במקום העבודה צריכה להתבסס על חלוקה שוויונית לפי צורכי כלל הפועלים. בניגוד לשיטה הקפיטליסטית, בה חלוקת הרווחים נעשית רק בין חברי ההנהלה הגבוהה, בעוד שאר העובדים בארגון מקבלים משכורות קבועות מראש, שאינן מושפעות מגידול ברווחים, אך סובלות פגיעה בעת ירידה ברווחים.

תרומתה החשובה ביותר של ה-IWW לתנועת העבודה ולקידום צדק חברתי הייתה בכך שבעת הקמתה הייתה הארגון היחיד שקיבל לשורותיו את כל הפועלים באשר הם, לרבות נשים, מהגרים, אפרו-אמריקאים ואסייתים. בכך הקדימה התנועה את הממשל האמריקני, שאפשר לנשים זכות הצבעה רק בשנת 1920, וביטל סופית את חוקי ההפרדה הגזעית רק בשנת 1964.

ברוח זו, רבים מחבריה הראשונים של התנועה היו מהגרים וחברי קבוצות מיעוט. חלקם, דוגמת קרלו טרסקה (Carlo Tresca), ג'ו היל (Joe Hill) ומרי ג'ונס (Mary Harris Jones), עלו לתודעה הציבורית כחלק ממנהיגי הפועלים המוכרים מטעם התנועה. הפינים היוו חלק גדול יחסית מחברי ה-IWW שהיו מהגרים^[19].

העיתון "Industrialisti" שנכתב בשפה הפינית, ויצא לאור מחוץ לדולות', מינסוטה, היה העיתון היומי של הארגון שהופץ בשיאו ב-10,000 עותקים ביום^[20]. אמצעי תקשורת נוסף בשפה הפינית שהיה קשור ל-IWW, היה המגזין החודשי "Tie Vapauteen" (שפירושו המילולי הוא: הדרך לחופש)^[21]. כמו כן, המוסד החינוכי הפיני של ה-IWW, קולג' אנשי העבודה בדולות', שהחל עם היווסדו בשנת 1903, כסמינר למהגרים דוברי פינית וכמזוהה במרוצת השנים (בעיקר משנת 1921 ואילך) עם תנועת ה-IWW^[22][23] ואת המרכז הקהילתי מקדש העבודה הפיני, בפורט ארתור, אונטריו, אשר שימש מספר שנים כסניף האדמיניסטרטיבי של ה-IWW בקנדה^[24].

דוגמה לעמידתו של הארגון מאחורי אידיאל השוויון, ודבקותם של מנהיגיו ברעיון, ניתן למצוא אצל בן פלטשר (Ben Fletcher), המנהיג האפרו-אמריקני של הסניף '8 מקומיים' בפילדלפיה. סניף זה מנה למעלה מ-5,000 חברים, שמרביתם היו אפרו-אמריקאים. בנוסף להם נמנו עם חברי הסניף כ-1,000 מהגרים בעיקר ממוצא ליטאי ופולני, אירים-אמריקאים ואחרים.

כחלק מהמאבק לשוויון הוקמה קבוצת פעילות בארגון בשם "ארגון הפועלים הכלואים", הפועלת למען זכויות האסירים (אנ'). קבוצה זו הייתה בין היוזמות של שביתת האסירים בארצות הברית (2018).

ה-IWW הוקם בשיקגו, בכנס הראשון שנערך ב-27 ביוני 1905, שבו השתתפו 203 סוציאליסטים, אנרכיסטים ואנשי איגודים מקצועיים רדיקליים מרחבי ארצות הברית (בעיקר מפדרציית הכורים המערבית), שהתנגדו למדיניות של פדרציית העבודה האמריקאית (AFL)^[3].

הכנס נקרא באותה עת הקונגרס התעשייתי, או כנס האיגוד התעשייתי. כנס זה נחשב אחד מהאירועים החשובים ביותר בהיסטוריה של האיגודים המקצועיים בארצות הברית^[3]. בין המארגנים הראשונים של ה-IWW נמנו: ביל הייווד (ביל הגדול), דניאל דה ליאון, יוג'ין דבס, תומאס האגרטי, לוסי פרסונס, "אמא" מרי האריס ג'ונס, פרנק בון, ויליאם טראוטמן, וינסנט סיינט ג'ון, ראלף צ'אפלין ואחרים.

כבר בתחילת דרכו של הארגון, וביתר שאת בשנותיו הראשונות, הוקעו אנשי ה-IWW על ידי עיתונאים ופוליטיקאים שראו ברעיונותיהם איום על השיטה הכלכלית, ובאנשיהם כמי שמנסים להשתלט על כוח העבודה באמצעים בלתי כשרים הגורמים לפגיעה בשוק החופשי. בעלי מפעלים נקטו באמצעים שונים, שחלקם היו אלימים, כדי לחבל בהתכנסויותיהם של אנשי ה-IWW. חברי הארגון נעצרו מדי פעם, ולעיתים אף קיפחו את חייהם בשל דעותיהם ובשל ניסיונם להפיצן בהפגנות, בנאומים ובעלוני הסברה. הניסיונות לפגוע בארגון, דווקא דרבנו את חבריו להתמיד במאבקם.

מיד עם הקמתו של ה-IWW, התעוררו ויכוחים בין חבריו. ויכוחים אלה נסובו סביב השאלה האם על הארגון לנקוט בעמדה פוליטית מוצהרת הכוללת השתתפות במערכת הפוליטית, כגון העמדת מועמדים לבחירות לקונגרס, או שמא על הארגון להישאר נאמן לדרכו, באמצעות שביתות ומאבקים נקודתיים שיסייעו לשיפור תנאי התעסוקה של הפועלים. בשנת 1908, 3 שנים לאחר הקמת הארגון, טענה קבוצת חברים, כי יש לנקוט בפעולות מתוך המערכת הפוליטית וכי על הארגון להצטרף למפלגת העבודה הסוציאליסטית של אמריקה (SLP) שמנהיגה היה דניאל דה ליאון, שהיה חבר בארגון. קבוצה זו האמינה כי פעילות מתוך המערכת הפוליטית, היא הדרך הטובה ביותר לקידום מטרות ארגון ה-IWW. קבוצות אחרות ב-IWW, בהנהגת וינסנט סיינט ג'ון, ויליאם טראוטמן ו"ביג" ביל הייווד התנגדו לקו מחשבה זה, שכן הם האמינו כי פעולה ישירה דוגמת שביתות, חבלה, תעמולה וחרמות, היא הגישה האפקטיבית ביותר למימוש מטרות ברות-השגה למעמד הפועלים. למעט קבוצת דה לאון, שאר הקבוצות התנגדו לתיווך ולשיוך מפלגתי. בסופו של המאבק, קבוצתו של הייווד קיבלה את מרב התמיכה, שהובילה לבסוף לפרישתו של דה-ליאון ושל תומכיו מהארגון, ולהקמת גרסה משלהם ל-IWW. הארגון של מפלגת דה-ליאון שנקרא בתחילת דרכו ה-"IWW הצהוב" או ה"IWW של דטרויט", שינה רשמית את שמו בשנת 1915 ל"עובדים, איגוד תעשייתי בינלאומי" (WIIU) והמשיך להתקיים עד פירוקו בשנת 1924^[25].

ערכים מורחבים – שביתת עובדי הפלדה למכוניות (1909), שביתת הטקסטיל של לורנס (1912)

ה-IWW משך לראשונה תשומת לב בגולדפילד נוואדה ב-1906. מאוחר יותר, חדר הארגון לתודעה הציבורית בעת שביתת עובדי הפלדה למכוניות במקי רוקס, פנסילבניה ב-1909^[26]. הארגון זכה לתשומת לב ציבורית נוספת, כאשר נקט עמדה בזכות חופש הדיבור. דוגמה לפעילותו בנושא זה, ארעה בעיירה ספוקיין שבמדינת וושינגטון, כאשר אסיפות רחוב הוצאו אל מחוץ לחוק. מארגנת עבודה של הוובליז בשם אליזבת גורלי פלין נעצרה על אי-ציות לחוק זה בשל פעילותה לאגד עובדים באסיפות ציבוריות.^[27]

התגובה הייתה פשוטה ואפקטיבית: כאשר חבר ארגון נעצר בעוון דיבור, מספר רב של חברים הגיעו למקום והזמינו את הרשויות לעצור אותם, עד שהמעצרים הפכו ליקרים מדי בשביל העיירה. בספוקיין, מעל ל-500 איש נכנסו לכלא, וארבעה אף מתו. נעשה שימוש אפקטיבי בשיטה זו, של מלחמה עבור חופש הדיבור על-מנת להפוך את מעשה התאגדות בפומבי לפופולרי, בפרסנו אברדין ובאתרים אחרים.

עד שנת 1912, הארגון כלל כ-25,000 חברים^[29], לפי חלוקה גסה של עובדי נמל בצפון מערב ארצות הברית, עובדי חקלאות טקסטיל וכרייה באזור מדינות המרכז. ה-IWW היה מעורב בלמעלה מ-150 שביתות לרבות שביתת הטקסטיל של לורנס (1912), שביתת המשי של פטרסון (1913) ושביתות באזור הכרייה הידוע מרחב מסבי שבמינסוטה. הארגון גם היה מעורב במה שנודע להיקרא פרעות וויטלנד (1913), שאירעו בוויטלנד קליפורניה. בין 1915 ל-1917 הארגון החקלאי של ה-IWW, ה-AWO איגד למעלה ממאה אלף עובדי חוות נודדים במערב ארצות הברית ומרכזה. לעיתים ההרשמה לארגון נעשתה בשדה, במסילות הברזל ובאתרי מחייה של נוודים.^[30]

באותה תקופה, חברות בארגון הפכה לשם נרדף עם נוודי הרכבת; עובדי חוות נודדים בקושי יכלו לממן אמצעי אחר של תחבורה כדי להגיע למקום העבודה הבא שלהם. לעיתים קרובות ניתן היה למצוא תעמולה של ה-IWW בקרונות הרכבות ששימשו נוודים אלו.

בין 1917 ל-1924, לאור הצלחת ארגון החקלאים, ה-IWW השתמשו בטקטיקות גיוס זהות, כדי לאגד את חוטבי העצים תחת ה-LWIU. פעילותם כללה שני מוקדים עיקריים, דרום ארצות הברית וצפון מערב ארצות הברית וקנדה. שביתת חוטבי העצים של 1917, שאורגנה על ידי ה-IWW, הייתה בין הגורמים אשר הובילו לייסודו של יום עבודה בן 8 שעות, ושיפור תנאי העבודה של חוטבים בצפון מערב ארצות הברית.

למן 1913 ועד לאמצע שנות ה-30 של המאה ה-20, ארגון עובדי הנמל התעשייתי של האיגוד, ה-MTWIU, הוכיח שיש בכוחו להתחרות בפדרציית העבודה האמריקאית, שהייתה הארגון הדומיננטי בענף באותה תקופה. דוגמה בולטת לכוחו של הארגון בקרב עובדי הנמל היא סניף 8 מקומיים, שמנהיגו היה בן פלטשר. פלטשר ארגן אפרו-אמריקאים רבים בסניף בעיקר לאורך חופי פילדלפיה ובולטימור. מנהיגים נוספים של איגוד עובדי הנמל כללו את וולטר נף, מהגר שווייצרי; ג'ק וולש; אי.אפ דורי, והמלח הספרדי מנואל ריי. ל-IWW היו פעילים וחברי איגוד בנמלים רבים ברצועות החוף של ארצות הברית, קנדה, מקסיקו, האיים הקריביים, דרום אפריקה, אוסטרליה, ניו זילנד, גרמניה ומדינות אחרות. חברי ה-IWW היו מעורבים בשביתה הכללית של סן פרנסיסקו ב-1934, ובהתאגדויות ומאבקים נוספים לאורך רצועת החוף המערבית של ארצות הברית.

חברי הארגון לקחו חלק משמעותי בשביתות שונות ומאמצים מאורגנים של פועלי הרכב, תחת איגוד עובדי הרכב (UAW) בשנות השלושים בעיקר בדטרויט. אולם, הארגון מעולם לא קנה לו חזקה משמעותית בקרב עובדי תעשיית הרכב האמריקאים.

ה-IWW התקשו לשמר את התמיכה והחברות של העובדים, דווקא במקומות שבהם נערכו מאבקי עובדים מוצלחים. סיבה אפשרית לתופעה זו, היא ככל הנראה דרישתו הבלתי מתפשרת של הארגון למאבק מתמיד במעסיקים, גם לאחר ניצחון בשביתות. העובדים, לאחר שקיבלו הטבה בתנאים, לרוב לא היו מעוניינים להמשיך להיאבק במעסיקים שלהם, וכך התמיכה והחברות בארגון הידרדרה. דוגמה לתופעה זו ניתן לראות במקרה שביתת הטקסטיל של לורנס מסצ'וסטס. שנה לאחר הצלחת השביתה, הארגון איבד כמעט את כל החברים בו מעיירה זו^[5][31].

ב-1938 קיבל ה-IWW את העמדה שחוזים עם מעסיקים והסדרה של תנאי עבודה הם מקובלים, כל עוד שהסכמים אלו אינם מערערים או חותרים תחת שביתה מסוג זה או אחר^[5].

פעולות ה-IWW נתקלו בהתנגדות שאין לה אח ורע, מכל דרגי הממשל בארצות הברית^[6], החל ממנהלי חברות וסוכניהם וכלה באזרחים שלקחו את החוק לידיהם והתקיפו את חברי הארגון.

ב-1914, ג'ו היל, פעיל IWW ידוע בעיקר בזכות שירים וקריקטורות שתרם לארגון, הואשם ברצח חנווני ובנו אשר טיילו בערב בעיר סולט לייק סיטי ונורו למוות. בערב הרצח הגיע היל לרופא בעיר, עם פציעת אקדח בידו. היל טען בפני הרופא שהפציעה היא תוצאה של ויכוח בינו לבין גבר אחר על אהבתה של בחורה, ומאן לתת פרטים נוספים. על אף שהראיות נגדו היו נסיבתיות בלבד, הוא הורשע על ידי בית המשפט, והוצא להורג על ידי מדינת יוטה ב-1915. משפטו של היל היה בעל פרופיל גבוה, וסוקר רבות בעיתונות. אישים רבים ופוליטיקאים ניסו להשפיע על גזר הדין החמור, אולם ללא הצלחה^[32].

ב-5 בנובמבר 1916, באוורט שבוושינגטון, כמה מאות אנשי עסקים, שהוסמכו לשמש כעוזריו של השריף המקומי דונלד מקרי, יצאו בהוראת ראש העיר יחד עם השריף, כדי למנוע מספינת קיטור בשם ורונה (Verona) להצטרף לשביתה שארעה ברציפים. ראש העיר טען לאחר המקרה, כי הידיעות שהוא קיבל היו שאנשי ה-IWW מגיעים חמושים כדי לזרוע כאוס^[33]. אנשי המשטרה המגויסים הגיעו ואיימו על הספינה ורונה שלא תעגון ברציף. לאחר שהספינה עגנה, החלו יריות מצדם. חמישה חברי IWW נהרגו ושישה נוספים נעלמו (ככל הנראה נעלמו במצרי פיוג'יט). שני אנשים מכוח המשטרה (אזרח מגויס וקצין משטרה) נהרגו, ככל הנראה בשל ירי דו-צדדי מצד חבריהם לנשק^[34].

רבים מקרב חברי ה-IWW התנגדו להשתתפות של ארצות הברית במלחמת העולם הראשונה. הארגון אף אשרר הצהרה נגד המלחמה בכנס שנערך בנובמבר 1916^[35]. ניצנים להחלטה זו ניתן לראות כבר בכנס ההקמה של הארגון, שם הוצהר כי המלחמה מייצגת את המאבקים בין קפיטליסטים, אשר במהלכה העשירים מתעשרים, והפועלים העניים לעיתים קרובות מדי מוצאים את מותם מידי אחיהם למעמד, פועלים אחרים.

עיתון של ה-IWW בשם העובד התעשייתי, פרסם לפני הצהרת ארצות הברית על כניסה למלחמה: "קפיטליסטים באמריקה, אנו נאבק נגדכם, לא למענכם! אין כוח בעולם שיכול להכריח את הפועלים להיאבק בין עצמם כאשר הם מסרבים לכך". אולם כשהצהרת המלחמה עברה בקונגרס האמריקאי באפריל 1917, המזכיר הכללי וגזבר ה-IWW ביל הייווד, היה נחוש בדעתו שהארגון צריך לאמץ פרופיל נמוך לגבי המלחמה כדי להימנע מאיומים נוספים לקיומו. הדפסת סטיקרים אנטי-מלחמתיים הופסקה, מאגרים של פרסומים אנטי-מלחמתיים עברו לאחסון, ותעמולה אנטי-מלחמתית חדלה להיות קו מנחה של הארגון באופן רשמי. לאחר דיונים רבים בוועד המנהל בין מצדדי הייווד, אשר תמך בהורדת הפרופיל, לבין מצדדי פרנק ליטל, אשר תמך בהמשך התעמולה האנטי מלחמתית, פשרה גובשה בתיווכו של ראלף צ'אפלין. פורסמה הצהרה רשמית של הארגון אשר מגנה את המלחמה, אבל מייעצת לחברי ה-IWW לתעל את התנגדותם בצורה חוקית, דרך מנגנון הגיוס. הוובליז התבקשו כאשר הם מגיעים למעמד ההרשמה לצבא, לבקש פטור ולהסביר בקשה זו בכך שה-IWW מתנגד למלחמה^[36].

למרות המתינות היחסית שננקטה על ידי ה-IWW, העיתונות המרכזית וממשלת ארצות הברית, הפכו את דעת הציבור כנגד הארגון באמצעות הדגשת הדעות האנטי-מלחמתיות שהוא ייצג. פרנק ליטל, הבולט ביותר מבין חברי ה-IWW שדיבר כנגד המלחמה, נרצח בלינץ' בביוט, מונטנה באוגוסט 1917. ארבעה חודשים בלבד לאחר הצהרת הקונגרס האמריקאי על הצטרפות ארצות הברית למלחמה.

ב-5 בספטמבר 1917, מחלקת המשפטים של ארצות הברית הורתה על ביצוע 48 פשיטות סימולטניות על מקומות מפגש של וובליז ברחבי ארצות הברית, וכמו כן על פשיטה על מפקדת הארגון בשיקגו. ב-28 בספטמבר 1917, 166 מנהיגים של ה-IWW, לרבות ביג ביל הייווד, נעצרו באשמת קשירת קשר למניעת גיוס, עידוד עריקה והפחדה של אחרים בנושאי חוקי עבודה תחת חוק הריגול של 1917^[ג]. מתוך 166 העצורים, 40 נעלמו בסמוך לתחילת המשפט, אחדים אחרים זכו להשתחרר ללא משפט. לבסוף הועמדו לדין 113 מחברי הארגון ונשפטו בפני השופט תומך המלחמה, קיינסו מאונטיין לנדיס^[37][ד]. היה זה המשפט הפדרלי הגדול ביותר עד לנקודה זו^[37]. לנדיס שחרר תריסר מהנאשמים עם פתיחת המשפט עקב שינוי דעה לפי הודאתם (לרבות נאשם אחד שהגיע עם מדי צבא). בכך נותר מספר הנאשמים הסופי 101. העיתונאי הסוציאליסט הידוע, ג'ון ריד סיקר את המשפט, ואף חלק תיאור אוהד לשופט ומנהגיו הלא-פורמליים, דוגמת ביטול מנהג העמידה עם כניסת השופט לבית המשפט, והרשאתו של לנדיס לנאשמים לשבת באופן משוחרר (היינו, ללא הצורך במעילים וחליפות, וכמו כן אף אישר להם לנדיס לקרוא עיתונים תוך כדי המשפט). אולם, למרות אנושיותו של לנדיס במהלך המשפט, בעת מתן גזר הדין, ובהתאם לקביעת המושבעים כי כל הנאשמים אשמים, גזר לנדיס עונשים כבדים ככל שאיפשר לו החוק. על שני נאשמים, עם בעיות בריאותיות, גזר 10 ימים של כליאה בלבד. רוב הנאשמים (84) קיבלו עונש מאסר של שנה ויום (המקסימום שהותר לו בחוק). הייווד עצמו ועוד 14 נוספים ממנהיגי הארגון בעבר ובהווה נשפטו ל-20 שנות מאסר^[38]. לאחר שמוצו כל הערעורים, הייווד ברח לרוסיה הסובייטית ב-1921 ונותר שם עד מותו ב-1928. הייווד מעולם לא חזר לארצות הברית^[39].

ערך מורחב – פרעות טולסה

ב-1917, במהלך תקרית שנודעה כפרעות טולסה, קבוצה של חברים בארגון "אבירי החופש", סיעה קצרת יומין של הקו קלוקס קלאן, התעללה ב-12 חברי IWW ו-5 מתומכיהם מחוץ לעיר. במהלך ההתעללות הם נמרחו בזפת וכוסו בנוצות והופקרו במדבר מחוץ לעיר. אנשי ה-IWW הורשעו זמן קצר לפני כן באשמת "אי-קניית אגרות מלחמה", והועברו על ידי הרשויות המקומיות לידי "אבירי החופש"^[40].

החקיקה הפדרלית, והאווירה השמרנית של הממשל האמריקאי, תרמו לגל של הסתה ושיסוי אשר הוביל לתקיפות של וובליז על ידי כנופיות של אזרחים באזורים רבים. גם לאחר המלחמה, הדיכוי של ה-IWW נמשך. בעיר סנטגרליה, וושינגטון, ב-11 בנובמבר 1919, ווסלי אוורסט, חבר IWW ובוגר מלחמת העולם הראשונה, נמסר להמון משולהב על ידי שומרי בית הכלא, ונערך בו לינץ' שבו מצא את מותו. אף על פי שזמן קצר לאחר המקרה הופצו שמועות על אכזריות הלינץ' (ובפרט שמועות על כריתת איבר מינו של אוורסט בידי ההמונים), הרשומות הידועות לא תומכות בגרסה זו^[41].

חברי ה-IWW נתבעו והואשמו בהפרות של חוקים פדרליים ומדינתיים. הפעולות שנקט התובע הכללי של ארצות הברית, אלכסנדר מיטשל פאלמר^[ה], אשר נודעו כפשיטות פאלמר, בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה (1919–1920), הוציאו מחוץ לארגון את כל המהגרים שנולדו מחוץ לארצות הברית. עד לאמצע שנות ה-20 החברות בארגון ירדה משמעותית עקב הדיכוי הממשלתי, ואף ירדה יותר עקב קרע ארגוני עיקש שפרץ ב-1924 וגרם לפיצול נוסף בין "המערבים" ל"מזרחים". הקרע יוחס למספר נושאים, לרבות תפקיד האדמיניסטרציה הכללית (ויכוח שבקווים פשטניים ניתן להגדירו כמאבק בין התומכים בהנהגה ריכוזית לאלו התומכים בהנהגה מקומית), וניסיונות המפלגה הקומוניסטית להשתלט על הארגון. כתוצאה ממאבקים אלו, והשפעות הרדיפות, בתחילת שנות ה-30, החברות ירדה עד ל-10,000 חברים בלבד. באותה תקופה פול מאטיק כתב מצע חדשה של הארגון אך מצבו המשיך להדרדר.

בתחילת משפטי מנהיגי המפלגות הקומוניסטיות ב-1949, בהנהגתו של ראש ה-FBI, ג'ון אדגר הובר, התאכזב הובר לגלות שהתובע קרא לדין מספר נמוך יותר של חברי המפלגה הקומוניסטית מאשר שקיווה – בזוכרו את המעצרים וההאשמות של למעלה מ-100 חברי IWW ב-1917. הובר אף הביע את אכזבתו בפני מחלקת המשפטים האמריקאית, באומרו "ה-IWW נמחץ ולא הצליח לקום מהריסותיו, פעולות דומות בזמן זה יהיו אפקטיביות באותה המידה כנגד המפלגה הקומוניסטית"^[42].

הארגון המשיך לאגד אנשים, למרות הדיכוי הקשה שנבע מהחוקים האנטי-התאגדותיים והאנטי-קומוניסטיים שנחקקו בשני העשורים הקודמים ולמרות שינויי ההנהגה הרבים שפגעו בארגון (מותם או עזיבתם של רבים מדור המייסדים של 1905, לרבות ביל הייווד הכריזמטי אשר ברח ונותר עריק עד למותו במוסקבה). לארגון הייתה נוכחות בקרב פועלי תעשיית הברזל בקליבלנד וערים אחרות באוהיו עד לשנות ה-50. לאור החקיקה האנטי-קומוניסטית שנמשכה בשנות ה-40 (אשר כונתה ההפחדה האדומה השנייה 1947–1957), ובפרט חוק טאפט-הארטלי מ-1947^[43], הירידה במספר החברים בארגון המשיכה. ויכוחים לגבי האופן בו יש להתייחס לחקיקה בתוך הארגון תרמו אף הם לעזיבת פועלים רבים את ה-IWW. ב-1949, נכנס הארגון לרשימת הארגונים החתרניים של התובע הכללי של ארצות הברית ביוזמתו של התובע הכללי עצמו, טום קלארק. השלכות מעשה זה היו חמורות כלפי חברי הארגון. כל מי שנכנס ל"רשימה השחורה" לא היה זכאי לדיור ציבורי ולמענקים מהמדינה, ונאסר עליו להיות קבלן או עובד בשביל המדינה. פירוש הדבר היה מניעה של עבודה לפועלים רבים בפרויקטים ממשלתיים.

החברות ב-IWW ירדה לשפל של כל הזמנים במהלך ההפחדה האדומה השנייה. ונראה שהארגון היה בדרך לסגירת שעריו. אולם, הודות להתעוררות התנועה האנטי-מלחמתית כתגובה למלחמות קוריאה ווייטנאם, והתעוררות התודעה המעמדית של סטודנטים ברחבי ארצות הברית של שנות השישים, נותר הארגון בתודעה הציבורית כארגון מועדף על צעירים המתנגדים למלחמה על רקע מעמדי. בד בבד, הארגון התרחק מהתמחותו כמארגן של איגודי פועלים, ובעיקר התמקד בסיוע לאיגודים קיימים בתחומים שונים הקשורים לחוקי תעסוקה. הקריאה המהפכנית לקידום מהפכה סוציאליסטית כוללת דרך איגודי עובדים רבים נזנחה כאופן פעולה מועדף, ונותרה מקור השראה בלבד.

מתחילת שנות האלפיים הארגון עודנו פעיל, ומתמקד בעיקר בסיוע לארגון ועדי עובדים ברחבי ארצות הברית. הארגון פועל בעיקר לאיגוד עובדים בתחום המזון המהיר, וגם התחיל לפעול כדי לאגד קמעונאיים וסוחרים קטנים.

בשנת 2005, עם חגיגות המאה להיווסדו, מנה הארגון כ-5,000 חברים רשומים, זאת בהשוואה ל-13 מיליון חברים בארגון ה-AFL–CIO (ארגון שהוא למעשה איחוד של פדרציית העבודה האמריקאית עם גוף נוסף בשם קונגרס ארגוני התעשייה)^[9]. במהלך 2011, בזמן התפתחותה של תנועת המחאה של כיבוש וול סטריט, הודיע הארגון ביום החמישי להפגנות, על הצטרפותו למחאה וקרא לחברי האיגוד להגיע ולהפגין תמיכה בעצרות ובהפגנות השונות. האקטיביסט והאנתרופולוג דייוויד גרייבר היה חבר ב-IWW וממארגני תנועת המחאה "כיבוש וול סטריט".

ב-2012, העביר הארגון את משרדיו הראשיים לשיקגו, אילינוי.

ה-IWW פעלו בתקופה של שינויים חברתיים רבים בארצות הברית. פעילותם הייתה מקבילה לפעילות התנועה הפרוגרסיבית, שפעלה בשנים 1880–1920 בארצות הברית. התנועה הפרוגרסיבית הייתה תנועה חברתית-פוליטית, שביקשה לקדם שינויים חברתיים דרך קידום של אג'נדת דמוקרטיה ישירה, ומאבק בשחיתות פוליטית מקומית וארצית. הארגון הצליח מהר לתפוס תשומת לב ציבורית ולהוביל מאבקים ציבוריים רבים, אולם בשל מחלוקות פנימיות, קוצר ראייה והפשיטה הגדולה על משרדיהם ב-1917, שהובילה למשפטים של רוב בכירי ההנהגה, הארגון ירד בכוחו, והפך בעיקר לסמל היסטורי בקרב צעירים בארצות הברית, לרדיקליות והתעקשות על שוויון וזכויות עבודה בתקופה בה המונחים לא היו מקובלים בחברה האמריקאית.

במשך שני עשורים קצרים של קיומו ה-IWW הובילו והשפיעו על מאבקי עובדים רבים, וזכו לחשיפה תקשורתית רבה שחיזקה את הארגון והוסיפה לו חברים^[5]. אולם, עם החשיפה התחילו ההתנגדויות והביקורות על התנהלות הארגון. אלו הגיעו לשיאן במהלך פשיטות פאלמר ב-1919, שבמהלכן נעצרו רבים מחברי הארגון לרבות מנהיגיו. בשלב זה ההנהגה של הארגון החלה להתפרק כשהייווד בורח לרוסיה ורבים אחרים נעלמים מעין הציבור. הארגון עצמו עוד המשיך להתקיים, אבל לא לקח חלק משמעותי או דומיננטי במאבקים הציבוריים עבור עובדים. למעשה, הארגון הפך לדוגמה בעין הציבור, להצלחת המדינה לדכא באפקטיביות ארגון אקטיביסטי. אחרי מלחמת העולם השנייה, המספרים המשיכו לרדת, והארגון עבר מתפיסה של קידום מהפכה קומוניסטית רדיקלית, להתמחות באיגוד וקידום איגודי עובדים בבתי עסק קטנים^[6].

הארגון תרם למאבק על חופש הביטוי בצורה לא אלימה בין השנים 1909–1912. הוובליז, רצו שפועלים ידברו בעצרות וינאמו באופן פומבי על רעיונות רדיקליים בשבחי הקומוניזם, ובגנות השיטה הקפיטליסטית – פעילות שנחשבה אסורה בשל הערעור על השלטון, ויכלה להיחשב מספיקה כדי לכלוא את הדובר. כאשר נעצר אחד מחברי הארגון על דיבור עם פועלים בעד התאגדות, היו מגיעים מיד עוד וובליז רבים כדי לנאום ולהיעצר, עד שבתי הכלא של העיירה היו מלאים עד אפס מקום, והרשויות נאלצו לשחררם. במסגרת מאבקים אלו, החל הארגון לראשונה לקבל תשומת לב ארצית^[6].

ההצלחה הגדולה ביותר של ה-IWW הייתה בשביתת הטקסטיל של לורנס, אם כי נרשמו לטובת הארגון ניצחונות נוספים בעיירות אחרות בארצות הברית כגון לוואוול, ניו-בדפורד, ליטל פולס, ועוד מרכזים של עבודת טקסטיל בארצות הברית^[5]. הניצחון של שביתת לורנס, הביא ל-IWW הכרה ארצית כארגון פועלים משמעותי וחזק בקרב הציבור האמריקאי^[4][6]. אולם, ההצלחה הייתה קצרת ימים. זמן קצר לאחר שביתת לורנס, נחל הארגון כישלון צורב בשביתת המשי בפטרסון, שנמשכה חצי שנה בין ינואר ליוני של 1913 והסתיימה ללא הישג משמעותי לטובת העובדים^[45]. השביתה בפטרסון לא הצליחה, בגלל חוסר יכולתם של הוובליז לארגן תמיכה עבור המאבק מחוץ לפטרסון. השביתה אף פגעה קשות בארגון מבחינה כלכלית וכמעט גרמה לפירוקו^[5].

הארגון לא מינף את הצלחותיו בשביתות השונות ולא הצליח לשמר את הפועלים שהתאגדו בו, כחברים פעילים לאורך זמן. בלורנס למשל, שנה אחרי שכל הפועלים בעיר התאגדו ל-IWW (למעלה מ-25,000 פועלים ופועלות), כמעט ולא נותרו חברים פעילים בארגון.

סיבה נוספת לכישלון הארגון נעוצה בחוסר הנהגה. המבנה האנרכי, יצר הנהגה רחבה של אישים בולטים דוגמת דבס, טראוטמן, דה ליאון, הייווד, סיינט ג'ון וצ'אפלין – אשר לא חלקו חזון אחיד לגבי התפתחות הארגון. מבנה אנרכי זה, יצר מתיחויות ופיצולים, אשר החלישו את הארגון ופעילותו^[6].

בנאום של ג'יימס פ. קנון, פעיל לשעבר ב-IWW, בשנת היובל להקמתו, 1955, שיבח קנון את תפקידו ההיסטורי והחברתי החשוב והעלה את הנקודה שהארגון הכיל שתי מטרות מהותיות שונות - שינוי פוליטי חברתי ושיפור רווחת העובדים. שתי מגמות אלו דרשו מהמצטרפים לארגון אחידות מחשבתית לגבי קו הפעולה הפוליטי יחד עם הנכונות לפעול ולהפגין בעד זכויות לעובדים – בעוד שבארגון עובדים רגיל, האינטרס המשותף של המאבק על זכויות מאחד אנשים בעלי עמדות פוליטיות שונות. קנון טען שבשל מתחים אלו, הארגון לא הצליח להמשיך להיות שחקן מרכזי בזירת איגודי העובדים ולא בזירה הפוליטית^[46].

בקרב אנשי ה-IWW הייתה מחלוקת רבה לגבי האופן שבו יש להתייחס לפוליטיקה. מצד אחד עמדו התומכים בפעולה ישירה כדרך הפעולה היחידה הרלוונטית לארגון. כלומר, ארגון הפגנות, חרמות ושביתות במטרה לשפר את תנאי העובדים. מנגד, ניצבו אלו התומכים ברתימת הכוח האנושי של הארגון לתחום הפוליטי, ולנסות להשפיע באמצעות הפוליטיקה על התוויית מדיניות שתשפר את מצב הפועלים. במשך שלוש שנותיו הראשונות של הארגון, נותר הנושא ללא הכרעה. אולם, על רקע מחלוקת אידאולוגית זו, החליט ארגון כורי הפחם המערבי, שהיה נדבך חשוב בארגון בתחילת ימיו, לעזוב את החברות ב-IWW בתחילת 1908. היה זה הארגון הגדול ביותר של עובדים מאוגדים שהיו תחת ה-IWW באותה תקופה, ועזיבתם היוותה מכה קשה לארגון. בהמשך אותה שנה, בכנס פעילים והנהגה, הוכרעה סופית עמדת הארגון כנגד פעילות פוליטית. כתוצאה מכך, הוחלט למחוק מההקדמה למניפסט של הארגון כל התייחסות לאופן פעולה פוליטי, זאת כדי להבהיר באופן חד משמעי את עמדת הארגון. כמו כן, החלטה זו היוותה איתות ברור של הארגון כלפי המפלגות שניסו להשפיע עליו, המפלגה הסוציאליסטית של אמריקה ומפלגתו של דניאל דה ליאון, מפלגת העבודה הסוציאליסטית של אמריקה, שניסיונות אלו לא יתקבלו בעין יפה. בגלל השפעתו הרבה של דה ליאון בעולם הפוליטי, החליטה הוועדה המארגנת של ה-IWW להוציא אותו ואת תומכיו מהארגון^[6]. בעקבות מהלך זה, הקים דה ליאון ארגון מתחרה ל-IWW שברבות השנים נקרא "ה-IWW הצהוב" או "ה-IWW של דטרויט".

• 
  עמוד קדמי של העיתון סולידריות, אשר צויר על ידי ראלף צ'אפלין ב-31 ביולי 1915, אשר מכריז על חגיגות העשור להקמת הארגון
• 
  כרזה אנטי-קפיטליסטית המכוונת למעמד הפועלים
• 
  כרזה המכריזה על הקמת "איגוד אחד גדול" לכל הפועלים
• 
  כרזה אנטי-מלחמתית, הקוראת להימנע מגיוס באוסטרליה, 1916
• 
  הכריכה של "ספר השירים האדום". לראשונה התפרסם ב-1909. מאגד שירי פועלים ומחאה.
• 
  קריקטורה מעיתון יומי של ה-IWW
• 
  כרזה של המחזה שכתב ג'ו היל בזמן מאסרו בשנים 1914–1915
• 
  כרזת ספר השירים שפורסם על ידי ה-IWW לפי גרסתו של ג'ו היל לשירים בשם "עובדי העולם ניעורו" 1918. בפינה הימנית מצוטט טלגרמה שנשלחה על ידי ג'ו היל לביל הייווד, לפני הוצאתו להורג של הראשון^[47].

• אסופת חומרים אודות הארגון בעיקר בין השנים 1950–1970, תוצאות חיפוש עבור IWW, מתוך אתר ספריית וולטר פ. רהות'ר לעבודה ואירועים עירוניים
• ארכיון האינטרנט המרקסיסטי, מסמכים, מאמרים וניתוחים של היסטוריית ה-IWW

• הוובליז, בוים על ידי סטיוארט בירד, דבורה שפר, 1979. שפה אנגלית, 90 דקות. הסרט כולל ראיונות עם 19 וובליז מבוגרים, על הארגון וחשיבותו בזמן שעלה לתודעה ציבורית.
• פציעה לאחד, בוים על ידי טרוויס וילקרסון, 2003. שפה אנגלית, 53 דקות. תיאור פרשת הרצח הלא-פתור של חבר ומארגן הוובליז, פרנק ליטל בבוט, מונטנה בעת ארגון שביתה גדולה של 16,000 כורים נגד חברת הנחושת "אנקונדה". הסרט קושר בין גורמים שונים והשפעתם המדכאת על תנועת העבודה.

מדיה וקבצים בנושא IWW בוויקישיתוף

• אתר האינטרנט הרשמי של IWW (באנגלית)

• IWW, ברשת החברתית פייסבוק
• IWW, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
• IWW, ברשת החברתית אינסטגרם
• IWW, סרטונים בערוץ היוטיוב
• אתרים רשמיים של IWW: המטה העולמי, הסניף האוסטרלי, הסניף הבריטי (אורכב 28.01.2013 בארכיון Wayback Machine), הסניף הגרמני
• בלוג איגוד עובדי סטארבקס אשר פועל תחת מטרית ה-IWW
• אתר חברי ה-IWW של ניו יורק עיר הוובלים
• אתרו של ג'ים קרוטשפילד ארכיונים ומידע על התפתחות ה-IWW
• פול בוהל, מורשת ה-IWW, מתוך אתר העיתון המרקסיסטי הסקירה החודשית
• ג'ו גלייזר וביל פרידלנד, שירי הוובליז, באתר Community Audio
• אסופת חומרים ומאגרי מידע מתוך אתר אנציקלופדיית תנועת העבודה – תוצאות עבור IWW, כולל תפקידם באיגוד חקלאים בתחילת ה-1900, ובשביתה הכללית של סיאטל ב-1919
• IWW, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• אינדוסטריעלע ארבעטער פון דער וועלט, דף שער בספרייה הלאומית

ערך מומלץ