|
צפורה נריה
צפורה נריה (11 באוקטובר 1927 – 10 באפריל 2017) הייתה לוחמת בפלמ"ח וממלווי השיירות לירושלים בגדוד החמישי של חטיבת הראל במלחמת העצמאות, מן המפקדות הראשונות בנח"ל,[1] קצינת ח"ן בדרגת סא"ל בצה"ל. ביוגרפיהצפורה גרליץ נולדה בירושלים, בת בכורה למלכה טבק, בת למשפחה חרדית ממאה שערים, ואריה (ליאו) גרליץ, גר בעל נתינות גרמנית, אשר נולד בלייפציג, ולמד בה באקדמיה למוזיקה. הם נפגשו בירושלים, ובה נישאו. בשל מוצאו של אִישָּׁהּ ניתקה משפחתה של מלכה כל קשר עמה. לאחר לידת בתם הבכורה, צפורה, חלתה האם ונפטרה. במהלך מאורעות תרפ"ט פגש אריה גרליץ את שושנה שפירא, שעלתה לארץ ישראל מליטא וסיימה לימודי תיכון בתל אביב. היא הייתה אחות במקצועה ופעילה בהסתדרות. המשפחה עברה בתחילת שנות ה-30 לתל אביב, בה נולדו לצפורה עוד שתי אחיות. צפורה למדה עד כתה ז' בבית החינוך ע"ש א"ד גורדון של זרם העובדים. בשנת 1939 חזרה המשפחה לירושלים בשל קושי כלכלי. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נעצר אביה על ידי שלטונות השלטונות הבריטים מפאת היותו אזרח גרמני, והוגלה לאוגנדה עד 1945. גירושו הניע את בתו להילחם בבריטים. היא הצטרפה לתנועת הנוער גורדוניה. בשל היעדרו של האב נאלצה אשת אביה שושנה לצאת לעבודה כאחות, כדי לפרנס את המשפחה. לאחר חזרתו של האב לארץ ישראל, הוא לא מצא בה את מקומו,[2] עבר לתל אביב, וכעבור מספר שנים חזר לגרמניה, בה נפטר בשנת 1963. ב-1942 הצטרפה לחברת נוער בקיבוץ חולדה כדי להיות חלק מההתיישבות החלוצית ולהשתתף בהגנה על הארץ. היא גרה בקבוצת חולדה כשנתיים וחצי. סדר יומה כלל מחצית מהיום לימודים ומחצית מהיום עבודה. בחברת הנוער היו כעשרים נערים ונערות, מאוכלוסיות מגוונות: ילדים ללא בית, ילדים שהוריהם התגייסו לצבא הבריטי ונשלחו מעבר לים, משפחות הרוסות ויתומים. בתקופה זו התוודעה לחינוך השיתופי.[3] באפריל 1943 הייתה עדה לחיפוש שביצעו הבריטים בחולדה אחרי סליקים כחלק מחיפוש ארצי בתנועה הקיבוצית ובתנועת המושבים. היא לקחה חלק בהתגייסות הכללית של החברים בקיבוץ להסתיר את מקום מסתור הנשק, אירוע שהשפיע על תפישת עולמה: "הרגעים האלה של לשכב על הנשק, ולהציל את הנשק ולא אכפת לנו מחיינו [...] זה השאיר עלי רושם נורא. היה לי ברור שאת האנגלים צריך לסלק מהארץ".[4] בחולדה פגשה לראשונה את יעקב נריה ובשנת 1950 הם נישאו. יעקב נריה היה חבר קיבוץ עמיעד, לחם פלמ"ח בגדוד החמישי של חטיבת הראל ושירת כמ"כ ומ"מ. לאחר מלחמת העצמאות שירת בצה"ל בתפקידי פיקוד ומטה, והשתחרר בשנת 1974 בדרגת אלוף-משנה.[5] שירות בפלמ"חבהכשרה המגויסתבשנת 1944 הצטרפה להכשרה מגויסת של קבוצת הנוער מחולדה יחד עם קבוצת גיל מקבילה מבן שמן בקבוצת גבע בפלוגה ו' בפיקודו של שאול יפה. היא נמנתה עם הצעירים שבחבורה והייתה רזה וחולנית. לגבע הגיעה לאחר שחלתה בטיפוס הבטן בחולדה ובמהלך שהותם בגבע חלתה בקדחת ועל כן התקשתה למלא את מכסת האימונים שנדרשה מבני ובנות ה-18, אולם הייתה נחושה להצטרף למעגל אימונים מלא במטרה להשתלב במערך הלוחם: "אני זוכרת שהייתה תקופת אימונים, שכל פעם הייתי מקבלת התקפה של קדחת עם חום גבוה. לא ויתרתי על יום אימונים אחד, זה היה דבר בשבילי שאסור לעשות". היא השתתפה בקורס קשר ואלחוט, ושימשה כרץ האישי (שליחה) של המ"פ.[6] .jpg) התגייסה לפלמ"ח על תקן "רזרביסטית", במסגרת מכסה של 15 אחוז מחברי ההכשרה שהועברו לתפקידי פיקוד והתמחויות מקצועיות, אפשרה לפלמ"ח להשתמש בלוחמים אלו במסגרת שהותם בהכשרות, ופעילות זו קדמה לפעילויות הנחוצות בקיבוצים.[7] בינואר 1946 עלתה יחד עם קבוצת ההכשרה מגבע להתיישבות בעמיעד כמחלקה מגויסת בהיאחזות. היה זה גרעין החושלים, שהיה הגרעין הראשון בעמיעד.[8] במהלך שהותה בעמיעד השתתפה במשימות שונות, בהן הברחת מסמכים ורשימות של אנשי הגנה ופלמ"ח ממצפה ביריה, והייתה האישה היחידה בגרעין שהשתתפה בהברחת עולים מסוריה לארץ ישראל. היא השתתפה בליווי קבוצות של גברים, נשים וטף שחצו את הגבול הצפוני של ארץ ישראל המנדטורית במסגרת ההעפלה היבשתית מארצות המזרח. לאחר חציית הגבול הועברו על ידם מראש פינה לעמיעד ומשם פוזרו לקיבוצים שונים. במקביל עברה קורס חובשות. במהלך כל התקופה המשיכה בפעילותה הרגילה בהיאחזות. פעילותה הסודית לא התקבלה בעין יפה על ידי חבריה, ובעיקר חברותיה לגרעין, אשר לא הבינו מדוע נהגה להיעדר מן הפעילויות של הגרעין: "היינו מקבלים מהחוליה את המעפילים בראש פינה ומביאים אותם אלינו, לעמיעד. מכאן היו טנדרים מובילים אותנו הלאה. לילה אחד [אמרו לי] את המובילה. והובלתי. היו בשיירה זקנים וילדים. הבריטים כנראה 'הריחו' משהו והיו עירניים. [...] לא פשוט. יצאנו בערב וחזרנו בבוקר, וכך כמה וכמה פעמים. לפעמים, מעבר השיירה היה קל ולפעמים - מאוד מייגע. הלכנו בטור. מוביל בראש, ומאסף מאחור, ואחרים - על הגבעות להבטחה.[9] ליווי השיירות לירושלים הנצורהבסוף נובמבר 1947 שהתה בירושלים במסגרת תקופת החלמה מדלקת פרקים בה לקתה. בכ"ט בנובמבר 1947, כשהוחלט בעצרת האו"ם על סיום המנדט הבריטי וחלוקת הארץ לשתי מדינות, נערך הפלמ"ח להגנה על התחבורה לירושלים, הגדוד החמישי הקים יחידות מאבטחי שיירות בדרך לירושלים, כוח זהבי ופלוגת הקו, והגדוד השישי הקים את יחידת ה"פורמנים". יחדיו היוו שני הגדודים את הכוח העיקרי לביצוע המשימה.[10] היא החליטה לא לחזור לקיבוץ, נסעה לתל אביב ולמחרת התייצבה במטה הפלמ"ח והוצבה לכוח זהבי.[11] החלטה זו לא הייתה מקובלת על חברי הגרעין שלה וגם בן זוגה יעקב נריה הסתייג ממנה.[12] כיוון שסירבה לחזור להיאחזות, החלטה זו הביאה לסיום תקופת חברותה בקיבוץ. לימים אמרה על כך:
הנסיעה בדרכים הייתה מסוכנת בשל ירי צלפים מיישובים ערביים על מכוניות נוסעות. הנסיעה בכלי רכב בודדים נאסרה ומטות ההגנה והפלמ"ח קיבצו מכוניות לשיירות, בעיקר לכיוון ירושלים, וצירפו מלווים נושאי נשק כדי להשיב אש. המלווים היו בחורה שעל גופה הוסתר הנשק מהאנגלים, אשר היו מנועים מחיפוש אצל נשים, כ"סליקריות", ובחור שיכול היה להילחם בעת הצורך.[13] בתחילה, השיירות מנו שניים עד ארבעה כלי רכב, אולם לאחר זמן תקיפת השיירות נעשתה נועזת יותר והנסיעה בכלי רכב פרטיים נאסרה כמעט לחלוטין. תנועת האוטובוסים צומצמה ועיקר התעבורה היה משאיות שהובילו מזון.[14] "אנחנו כמלווים הרגשנו המעמסה עלינו, את הקושי והאת האחריות, להחזיק את הגישה לירושלים, ולשמור על איזה שהוא פתח. [...] כל אחד מאתנו הרגיש שהוא בשליחות בלתי רגילה. אנחנו, בידינו לשמור על דרך פתוחה לירושלים, ויהי מה".[15] לאחר קורס חובשות בעמיעד עברה קורס נוסף בפלמ"ח והוכשרה כחובשת קרבית.[16] כמלווה וחובשת השתתפה בהגנה על השיירות באמצעות זריקת רימונים, חילוץ פצועים מהשטח וטיפול בפצועים בתנאי קרב ותנאי מחסור מתמיד באמצעים רפואיים רבים.
השתתפה בליווי השיירות גדולות שיצאו לירושלים בחודשים מרץ ואפריל 1948, לרבות שתיים משיירות "נחשון". ב-21 באפריל ליוותה שיירה שיצאה לכיוון ירושלים כחלק ממבצע הראל, במסגרתה לחמה כחובשת. על כך סיפרה:
כיוון שגם בן זוגה היה לוחם, לעיתים קרה ששניהם ליוו יחד אותה שיירה. אמנם אף פעם לא נסעו באותה מכונית, אולם היו נפגשים כל פעם אחר הקרבות. כשחזרה לירושלים בשיירה האחרונה הלכה לחפש אותו. לימים סיפר יעקב נריה: "השעה הייתה לפנות בוקר, היינו אז בבית הכרם. ציפי מגיעה, אני זוכר מה לבשה... כולה מגואלת בדם. והיא אומרת לי: "דבר כזה עוד לא עברתי". איך נשארו שתיהן לבד עם הפצועים והערבים מעליהם – את זה לא סיפרה. עבר המון זמן עד שיכלה לספר. מה ששמעתי אחר כך היה ששתי בנות, ציפי ורבקה, נדברו ביניהן שהן בידי הערבים לא יפלו. היה להן רימון ומספרים וציפי חשבה איך אפשר לחסל את עצמה במספרים, לחתוך ורידים או משהו אחר".[17] לחימה בקרבות ירושליםשירתה בגדוד החמישי של חטיבת הראל ללא השתייכות לפלוגה מסוימת. היא הוכרה כחובשת מנוסה וצוותה מדי יום לפעולות. נראה שהודות לכך, ובשל מחסור בחובשים מנוסים, התאפשר לה להשתתף בקרבות, אף על פי שמפקדי הפלמ"ח המעיטו בהשתתפות נשים בפעולות לחימה. היא השתתפה במבצע יבוסי בקרב על שועפאת,[18] כחובשת קרבית וכלוחמת יחידה. השטח היה הררי וחשוף, ושרר ערפל כבד. ההתנגדות הייתה קלושה, ובתוך 3 שעות נטשו התושבים הערבים והפעולה הושלמה. בינתיים הגיעה הידיעה כי כיבוש נבי סמואל נכשל, ולחטיבת הראל הגיעה הפקודה לסגת מיד. "חזרנו מהקרב בתחושה של ניצחון. ראינו מה קורה בקרב על נבי סמואל. האסון הזה של כל כך הרבה חברה שנפלו שם, היה קשה. הייתה הרגשה קשה בכל היישוב. הסיפור שמצד אחד להצליח בקרב ומצד שני להפסיד את המבצע היה מאד טראומטי. הרגשנו את עצמנו נסוגים הרבה-הרבה אחורה".[19] עם שובה לבסיס הוצבה כחובשת קרבית לקרב אוגוסטה ויקטוריה.[20] בקרב זה השתתף גם בן זוגה. שניהם צוותו לכוח התוקף, ואחד מחברי הקבוצה, רפי שטראוס, דרש ששניהם לא ייצאו יחד משום שהיו זוג. על כן הוא יצא בכוח התוקף, והיא שובצה לצוות הסחה. היא התרעמה על כך. "לא הסכמתי. ואמרתי: מה זאת אומרת? לא צריך לערבב כאן את העניינים. בשום פנים ואופן. ולא עזר לי... כעסתי נורא. יצאתי כעוסה בצורה בלתי רגילה אבל קיבלתי פקודה".[21] הקרב היה עקוב מדם. חלק מן הפצועים הצליחו להגיע להר הצופים. כוח ההסחה אכן משך אליו אש רבה, אולם לא הצליח להסיט את האש העיקרית מהכוח הפורץ. יחידת ההסחה הגיעה אחרונה להר הצופים, כאשר אש ממשיכה ללוותם כל הדרך. בחמש בבוקר התעורר יעקב, בגדיו מגואלים בדם, כאשר חש שציפורה ממששת אותו כדי לוודא שהוא חי.[22][23] במסגרת מבצע מכבי וכיבוש משלטים לאורך הכביש, השתתפה באחד הניסיונות לכיבוש גבעת הרדאר.[24] השתתפה בקרב על משלט 6 ו-7. משלט 6 היה הקדמי ביותר מעל דיר איוב, והוחזק על ידי ליגיונרים. לא הצליחו לכובשו ונסוגו למשלט 7, שהיה הצפוני ביותר, והקרוב ביותר ללטרון, בכניסה לשער הגיא. המשלט הופגז על ידי תותחים ללא הפסקה. במשלט היו כ-20 איש: "הרגשתי מנותקת מהחבר'ה, מנותקת מהחיים. כל הזמן נלחמנו, וביום שלא נלחמנו, אז הייתה סביב מלחמה. הייתי בתחנת איסוף פצועים (מתחת למשלט 7). ההרגשה של להיות כל הזמן בתוך זה".[25] כמו כן השתתפה בקרב לטרון לשחרור הדרך לירושלים בתחנת איסוף הפצועים.[26] שירות בצה"לפרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. רצוי להרחיב פרק זה - לא ראוי לסכם במשפט אחד 18 שנות שירות, שבמהלכן עבר צה"ל שלוש מלחמות.
בשנת 1948 נשלחה לקורס מפקדות כיתה בקיבוץ דליה, ושירתה כמפקדת בית ספר לאימוני בנות בחטיבת יפתח. עם פירוקו הרשמי של הפלמ"ח הצטרפה לנח"ל לאחר הקמתו יחד עם בן זוגה וריכזה את גיוס הנשים.[1] באוקטובר 1951 השתחררה משירות פעיל. בנה נולד ב-1952 ובתה נולדה ב-1956. ב-1962 שבה לשירות בצה"ל כקצינת ח"ן בבסיס תל השומר. שירתה כקצינת ח"ן בפיקוד המרכז וקצינת ח"ן בפיקוד הנח"ל, קצינת ח"ן ביחידת מורות ארצית. לאחר 18 שנות שירות השתחררה בדרגת סגן-אלוף. במהלך שירותה בצה"ל כיהנה כשופטת, בדרגת רס"ן, בבית הדין הצבאי ששפט את המחבלות תרז הלסה ורימה טנוס, מחוטפי מטוס סבנה, לצד סא"ל (מיל') אהרון אלפרן ורס"ן (מיל') יהושע בן-ציון.[27] לאחר השירות הצבאיאחרי פרישתה מצה"ל הייתה אמנית. היא ציירה, תפרה וארגה. הציגה בתערוכות קבוצתיות בבית הלוחם. במקביל המשיכה לעסוק בקידום מקומן של נשים בצה"ל, בהרצאות לצוערות בקורסי קצינות. הייתה חברה בצוות ההקמה של בית הפלמ"ח, ופעילה בעמותת הפלמ"ח. בנה הוא פרופ' יובל נריה, שקיבל את עיטור הגבורה על פועלו במלחמת יום הכיפורים. בתה, נורית נריה רוטשילד, שירתה כקצינת ח"ן. מאז נישואיהם, גרו צפורה ויעקב נריה בחולון. בשנת 2001 עברו להתגורר עם משפחתה של בתם, ביישוב כפר ורדים. יעקב נריה נפטר ב-5 בינואר 2015.[28] ראו גםלקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
||||||||||||
