he סרגיי רחמנינוב

סרגיי רחמנינוב
**Сергей Васильевич Рахманинов**
לידה	1 באפריל 1873 לוח שנה לא מוגדר, ככל הנראה יוליאני; Starorussky Uyezd, האימפריה הרוסית
פטירה	28 במרץ 1943; בוורלי הילס, ארצות הברית
שם לידה	Сергей Васильевич Рахманинов
מקום קבורה	בית הקברות קנסיקו
מוקד פעילות	ארצות הברית, האימפריה הרוסית
תקופת הפעילות	מ-1892
מקום לימודים	הקונסרבטוריון של מוסקבה, הקונסרבטריון של סנקט פטרבורג, האקדמיה הלאומית למוזיקה סנטה צ'צ'יליה
זרם	המוזיקה הקלאסית בתקופה הרומנטית
סוגה	אופרה, סימפוניה, מוזיקה קלאסית
שפה מועדפת	רוסית
כלי נגינה	פסנתר
בן או בת זוג	נטליה סאטינה
צאצאים	אירנה סרגייבנה רחמנינוב
פרסים והוקרה	מדליית הזהב של החברה הפילהרמונית המלכותית (1932)
	www.rachmaninoff.org
	פרופיל ב-IMDb
חתימה

סרגיי וסילייביץ' רחמנינוב (ברוסית: Сергей Васильевич Рахманинов; ‏1 באפריל 1873 – 28 במרץ 1943) היה מלחין, מנצח ופסנתרן רוסי. התיישב בשווייץ ובארצות הברית.

קורות חייו

רחמנינוב נולד באחוזת אונייג ליד נובגורוד ברוסיה. בילדותו נשלח מבית אביו, אציל שירד מנכסיו, לחיות בבית מורו לפסנתר. בראשית הקריירה שלו במוסקבה נעזר בקרוב משפחתו, המנצח אלכסנדר זילוטי, ששלח אותו ללמוד אצל המוזיקאי זברב במוסקבה, ובהמשך בקונסרבטוריון של מוסקבה.^[1]

בשנת 1899 הופיע לראשונה בקונצרט באנגליה. בין 1906 ל-1917 יצא מרוסיה וחזר אליה לסירוגין - בשנת 1906 יצא עם משפחתו לדרזדן, ובשנת 1909 יצא לסיור קונצרטים ראשון בארצות הברית. בשנת 1910 חזר לרוסיה ושב ויצא ממנה בשנת 1913 לרומא ולברלין. בתקופת מלחמת העולם הראשונה שהה שוב ברוסיה, אך המהפכה הבולשביקית אילצה אותו לצאת לגלות לבלי שוב בדצמבר 1917. בשנותיו בגלות היסס אם לקבוע את מושבו באירופה או באמריקה, ואחרי שבנה לו וילה בלוצרן שבשווייץ, עזב אותה לקראת מלחמת העולם השנייה והיגר לארצות הברית.^[2]

הניתוק מן המולדת השפיע על רחמנינוב כמו על איגור סטרווינסקי בעיקור כוח היצירה שלו, אך במקרה שלו נמשכה ההשפעה שנים רבות יותר. כמו סטרווינסקי, פנה גם רחמנינוב אל הנאו-קלאסיציזם. בין 1917 ל-1931 הוציא רק יצירה חשובה אחת מתחת ידיו - הקונצ'רטו הרביעי לפסנתר בסול מינור, שטיוטות שלו כתב עוד ברוסיה. הקונצ'רטו בוצע לראשונה בפילדלפיה ב-18 במרץ 1927, אך הקהל האמריקאי לא קיבל אותו בעין יפה ורחמנינוב גנז אותו לצורך שינויים בעתיד.

הווריאציות לפסנתר על נושא מן הסונאטה מס' 12 של קורלי שברו את מחסום הכתיבה שלו, וביצוע הבכורה שלהן היה במונטריאול ב-12 באוקטובר 1931. קבלת הפנים ליצירה הייתה צוננת, אך ברוסיה שיבחו אותה, ורחמנינוב המשיך בתנופת היצירה, וכתב את "רפסודיה על נושא של פאגאניני", יצירה המשלבת את הקפריצ'ו בלה מינור של הכנר הווירטואוז עם נושא הדיאס אירה הרוסי בבבואת ראי מפתיעה ויוצרת דיאלוג מעניין בין תרבויות שונות ורחוקות. ביצוע הבכורה של היצירה היה בבולטימור ב-7 בנובמבר 1934. יצירתו האחרונה לתזמורת, "המחולות הסימפוניים", קודרת באופייה. יש בה רמזים ברורים לנושא הראשי בסימפוניה הראשונה שלו, שלא עלתה יפה, ולדיאס אירה.^[3]

בשנת 1942 עבר בעצת רופאיו להתגורר בקליפורניה בשל מזג האוויר הנאה השורר במדינה זו. נפטר לאחר כשנה מדלקת ריאות. השאיר אחריו אשה, נטליה אלכסנדרובה (שהייתה גם בת דודו), ושתי בנות, טטיאנה ואירינה.

סגנון

סגנונו של רחמנינוב הושפע מצ'ייקובסקי בתחילת דרכו. באמצע שנות התשעים של סוף המאה ה-19, החלו יצירותיו לקבל נופך יותר אישי ומקורי. הן מאופיינות במחוות אגרסיביות, ובסגנון מוזיקלי בעל עוצמה רבה, סגנון חסר תקדים בקרב מלחינים רוסיים. לאחר שהסימפוניה שלו לא התקבלה באהדה, המשיך סגנונו להתפתח לכיוון הרומנטי והלירי. רחמנינוב היה מלנכולי וקודרני מטבעו, אופי שהשתקף ביצירתו, אך עם זאת קשר יחסי ידידות עם פריץ קרייזלר, ולדימיר הורוביץ וארתור רובינשטיין. מפלט ומרגוע מן הנגינה הווירטואוזית מצא במוזיקה קאמרית עם חברים. בשנת 1893 חיבר טריו אלגי לצ'לו כינור ופסנתר, וב-1901 כתב סונאטה לירית לאותו הרכב.

המוזיקה שלו לפסנתר סולו נושאת אופי טרקליני בעיקר, ואת יצירותיו הקשות ביותר לביצוע עיצב על פי הדגם של שופן.^[^{דרוש מקור}^{][מפני ש...]} כתב 24 פרלודים על כל אחד מ-24 הסולמות המז'וריים והמינוריים. שיא יצירתו לפסנתר היה בסונאטה השנייה בסי במול מינור, שאת תביעותיה מן המבצע פישט למען פסנתרנים, הנופלים ממנו בברק וזריזות אצבעות, אך הורוביץ השיב אותה לקדמותה בנגינתו הווירטואוזית. מבין היצירות לפסנתר ולתזמורת הקונצ'רטו לפסנתר מס' 3 נחשב לאחד מהקונצ'רטים הקשים לביצוע ברמה הטכנית וברמה המוזיקלית שלו. את הקונצ'רטו לפסנתר מס 2 כתב בהשראת ציוריו של הצייר היהודי יצחק לויתן כמו את הסימפוניה מס' 1 שלו.^[4]

רחמנינוב ניצח על התיאטרון האימפריאלי ועל תיאטרון בולשוי במוסקבה במשך עונות אחדות. הוא ניסה את כוחו בכתיבת אופרה, אך רק שלוש משמונה האופרות שכתב נחלו הצלחה. כתיבתו הווקאלית נאמנה למסורת הרוסית, והיא ניכרת ביותר ב"קנטטת הפעמונים", שבוצעה לראשונה בסנקט פטרבורג ב-13 בנובמבר 1913.

במהותו היה רחמנינוב אדם חושב ומופנם, אינטלקטואל שנמשך לרעיונות חדשים, דבק בהשקפה הומניסטית וליברלית, והאמין שהמוזיקה תברא עולם טוב יותר. יחד עם סקריאבין, פרוקופייב וסטרווינסקי השתייך לרנסאנס אמנותי יוצא דופן, שמלחמת העולם הראשונה והמהפכה שבאה בעקבותיה קטעו, עיוותו ופיזרו לכל עבר. יצירותיהם שימשו מקור למלחיני רוסיה שלאחר נפילת הקומוניזם, ביקשו להגדיר מחדש את זהותם העצמית.

רחמנינוב בתרבות הפופולרית

בשנת 1975 חיבר אריק כרמן את השיר "All by myself", שנחל הצלחה רבה במצעדים. אריק כרמן התבסס על הקונצ'רטו לפסנתר מס' 2 (חלק שני - אדג'ו סוסטנוטו) של רחמנינוב מתוך מחשבה שהיצירה כבר איננה מוגנת בזכויות יוצרים. רק לאחר הפצתו של השיר התברר כי זכויות היוצרים עומדות בעינן ושייכות ליורשיו של רחמנינוב. כרמן הגיע להסכם חלוקת התמלוגים עם היורשים, והקרדיט שונה ל"אריק כרמן וסרגיי רחמנינוב". כרמן התבסס על סימפוניה מס' 2 של רחמנינוב גם בשירו "Never gonna fall in love again".

בסרט "ניצוצות", המבוסס על חייו של הפסנתרן דייוויד הלפגוט, חלומו של הלפגוט הצעיר הוא לנגן את הקונצ'רטו מספר 3 של רחמנינוב.

בעונה השלישית של סדרת הטלוויזיה הישראלית "הילדים מגבעת נפוליאון" מופיעה הדמות "סרגיי הורוביץ" (בגילומו של פיני טבגר), שלפי עלילת סדרה זו הוא נכדו של רחמנינוב.