|
מרד גטו ביאליסטוקמרד גטו ביאליסטוק היה התקוממות בגטו ביאליסטוק נגד שלטונות הכיבוש הגרמנים הנאצים במלחמת העולם השנייה. המרד החל בליל 16 באוגוסט 1943 והיה מרד הגטאות השני בגודלו שאורגן בפולין הכבושה בידי הנאצים לאחר מרד גטו ורשה שהתחולל באפריל–מאי 1943. מרד זה הובל על ידי הארגון הצבאי האנטי-פשיסטי (Antyfaszystowska Organizacja Bojowa), סניף של הגוש האנטי-פשיסטי בוורשה. המרד החל עם הכרזת הגרמנים על גירוש המוני מהגטו. המטרה העיקרית הייתה לשבור את המצור הגרמני ולאפשר למספר המרבי של יהודים לברוח ליער קנישין. קבוצה של כ-300 עד 500 מורדים, חמושים ב-25 רובים ו-100 אקדחים, כמו גם בבקבוקי תבערה תוצרת בית, תקפו את הכוח הגרמני המכריע. רבים מהמורדים נהרגו. מנהיגי המרד התאבדו. כמה עשרות לוחמים הצליחו לפרוץ מהגטו החוצה ולהגיע ליער קנישין, שם הצטרפו לקבוצות פרטיזנים אחרות.[1][2] רקעגטו ביאליסטוק הוקם על ידי גרמניה הנאצית בפולין הכבושה זמן קצר לאחר הפלישה הגרמנית לברית המועצות. בפברואר 1943 התרחש גל הגירוש הראשון למחנה ההשמדה טרבלינקה,[3] במהלך מבצע ריינהרד.[4] המרדחיסול הגטו החל ב-16 באוגוסט 1943 על ידי גדודי אס-אס גרמניים שתוגברו על ידי כוחות עזר אוקראינים, בלארוסים ולטבים, שכונו "מתנדבי טרווניקי".[5] בליל 16 באוגוסט 1943 החלו כמה מאות מיהודי גטו ביאליסטוק בהתקוממות מזוינת נגד הכוחות שביצעו את חיסול הגטו.[3] המורדים, בראשות מרדכי טננבוים ודניאל מושקוביץ, היו חמושים במקלע אחד, רובים, כמה עשרות אקדחים, בקבוקי תבערה ובקבוקים מלאים בחומצה, בדומה למרד גטו ורשה, שדוכא במאי 1943. על מנת לשבור את ההתנגדות דרך השער הראשי של הגטו, מרחוב שינקייביצ'ה, יחידת חי"ר ממונעת, 3 טנקים קלים ורכב משוריין נכנסו לבניין. כוחות אלה היו אמורים להגיע לרחוב סמולנה ולקחת את המתקוממים בתנועת מלקחיים - הטור הגרמני האט בגלל ההתקפות המתמדות של חמושים, עבר לרחוב יורובייצקה, תוך כדי שהם מפנים את הרחובות המובילים ממנו בדרך. לאחר שהגיע לרחוב צ'ייפלה, שם נתקל בהתנגדות חזקה יותר - מוסקוביץ' וטננבוים פיקדו באופן אישי על הלחימה באזור זה. ראשי המרד האמינו כי הם יצליחו לעכב את הכוחות הגרמניים במקום זה לזמן ממושך יותר, ובכך נתנו זמן לקבוצות שהסתערו על הגדר ברחוב סמולנה, אך באותה עת הלחימה על גדר הגטו הופסקה, והטנקים שהופנו לרחוב צ'ייפלה שברו במהירות את ההתנגדות היהודית. הלוחמים המפוזרים מיורובייצקה, סמולנה וצ'ייפלה, לאחר שאיבדו את עמדותיהם הראשוניות, התרכזו בגן היודנראט ברחוב נובוגרודזקה ושם התכוונו להתנגד לטור השריון המתקדם. עם זאת, שטח הגן היה מוקף בידי חיילים גרמנים, וציוד כבד הונע אליו. קרבות אלימים אך קצרי טווח הובילו להתפרקות כמעט מוחלטת של יחידות המורדים, שרידי הכוחות ברחו על ידי בריחה למפעל מתכות סמוך, שהופצץ במהרה על ידי חיל האוויר. סְבִיב שעה 2 בצהריים קרבות הופסקו.[6] במהלך הלילה, המורדים עשו ניסיון נוסף להסתער על הגדר, הם תקפו גם את הארסנל הגרמני - שתי הפעולות הסתיימו בכישלון, והירי נמשך כמעט עד הבוקר. למחרת (17 באוגוסט) ביצעו הגרמנים פעולה רחבה ומתוכננת בקפידה יותר - תנועה באול. סיינקייביצה (הרחוב הראשי הסמוך לגטו), הרחובות הסמוכים היו מבוצרים במעמדי רובה, מכוניות משוריינות אותרו בפינות הגטו ומטוסים צבאיים חגו מעל העיר. ללוחמים לא היה הכוחות לנהל קרב גלוי, ולכן התנגדותם התמקדה בהגנה על מפעלים ויעדים בודדים, כמו גם קרבות גרילה. אחת העמדות המבוצרות האחרונות של המתקוממים הייתה הבונקר ברחוב חמיילנה (Chmielna) מספר 7, שם היו מכשירי קשר ומאגר גדול של כלי נשק ומזון. למרד ביאליסטוק לא היו סיכויים להצלחה צבאית. עם זאת, זה המרד נתפס כדרך למות בקרב במקום במחנות הריכוז וההשמדה. מפקד נוער בית"ר בגטו היה יצחק פליישר[7][8] (לפי מקור אחר, שמו היה ברל פליישר).[9]  למרות ההתקוממות, הגירושים המתוכננים למחנות הריכוז וההשמדה נמשכו ב-17 באוגוסט 1943 ללא עיכוב. כ-10,000 יהודים הובלו לרכבות ונשלחו למחנות טרבלינקה, מיידנק ואושוויץ.[1] טרנספורט של 1,200 ילדים נשלח לטרזיינשטט ובהמשך לאושוויץ. ב-18 באוגוסט נותרו רק שלוש נקודות התנגדות. ב-19 באוגוסט 1943, בשעה 12 כתוצאה מהוקעה או מחוסר זהירות, התגלה הבונקר. 72 לוחמים שבו הוצאו בזה אחר זה ונורו על ידי קיר הבית ברחוב יורובייצקה 82, שם הייתה מכונת ירייה שהוכנה למטרה זו (כשניסו לברוח נפתחה אש לעבר כל הנאספים בכיכר - נראה שרק לוחם אחד שרד). באותה תקופה נקודות ההתנגדות האחרונות עדיין נלחמו, המטה ששכן ברחוב חמיילנה 7 (כיום צ'ייפלה (Ciepła) מספר 13, במקום זה היו גם מנהיגי המרד) ובית החולים ברחוב פבריצ'נה, אך אלה מתו ב-20 באוגוסט 1943. יחד עם נקודות ההתנגדות האחרונות מתו שני מנהיגי ההתקוממות: דניאל מושקוביץ וטננבאום, שעל פי עדויות העדים היו אמורים להתאבד. בונקר נוסף שכן ברחוב פבריצ'נה 9, בבניין בו יוצרה כותנה. חלק מהלוחמים התחבאו שם במשך חודשיים עד שברחו לכיוון סופרסל.[11] כמה עשרות לוחמים יהודים הצליחו לפרוץ ליערות סביב ביאליסטוק ושם הצטרפו ליחידות פרטיזניות של ארמייה קריובה וארגונים אחרים, ושרדו את המלחמה. מתוך כמעט 60,000 יהודים שחיו בביאליסטוק לפני מלחמת העולם השנייה, רק כמה מאות שרדו את השואה. אווה קרצובסקה הייתה בין משתתפי המרד,הצליחה לשרוד והמשיכה בלחימה בשורות הפרטיזנים. ניתוחיבגני פינקל טוען כי "ההשוואה בין גטאות מינסק, קרקוב וביאליסטוק מצביעה על קשר ישיר בין הסיכוי להתקוממות לבין התפקיד המוביל של הציונים במחתרת". בביאליסטוק הציוניים המקומיים היו מאורגנים היטב והיו בעלי ניסיון בפעילות חשאית מתקופת פעילותם במחתרת עוד לפני הכיבוש הנאצי. הם ארגנו בהצלחה מרד ושכנעו את הסיעה הקומוניסטית היריבה להצטרף. בקרקוב הציונים היו פחות מאורגנים ולעיתים היו תלויים בשיתוף פעולה עם הקומוניסטים. כך לא הצליחו לממש התקוממות למרות כוונתם לעשות כן. ההבדל בין הפעילות הקומוניסטית והציונית הוסבר במידת קרבתם של הציונים לזהות יהודית; הם העדיפו להגן על הכבוד היהודי עד הסוף גם כשהמחיר היה השמדה, ואילו הקומוניסטים העדיפו לברוח לאזורים מיוערים ולהתארגן מחדש.[12] קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
