|
מוזיקה מזרחית
מוזיקה מזרחית, או מוזיקה ים תיכונית, או הזֶמֶר המזרחי הישראלי, הם שמות לסוגה מוזיקלית בזמר העברי שנוצרה בישראל ומבוססת על המוזיקה המסורתית של יהודים בני עדות ספרד והמזרח כמו גם על מוזיקה ערבית קלאסית במדינות מוצאם ומדינות ערב השכנות, היכן ששגשגו מוזיקאים יהודים בעיקר בשל היותם מיעוט. זמר זה מושפע מהמוזיקה הערבית, היוונית, הגאורגית, הטורקית, ומהמוזיקה הארצישראלית שנוצרה משנות ה-30 ועד שנות ה-50. מקורה של המוזיקה המזרחיתרקעיהודים מזרחיים שעלו מארצות ערב יצרו במהלך 50 השנים האחרונות סגנון מוזיקלי ישראלי ייחודי המשלב אלמנטים של מוזיקה ערבית, טורקית ויוונית. בשונה מהסגנון העברי החדש שצמח בישראל בראשית דרכה, הסגנון המזרחי הוא ספונטני יותר.[1] לאחר מלחמת העולם השנייה עלו משפחות יהודיות רבות למדינת ישראל החדשה, שנוסדה ב-1948.[2] העליות ממדינות ערב הביאו עימן מוזיקאים ונגנים שפעלו בתחום המוזיקה בארצות מוצאם, בניהם סאלח ודאוד אל-כוויתי, זמרים ומוזיקאים יהודים עיראקים שהיו ידועים במרחב הערבי בזמנם. מי שנחשב לאחד מחלוצי הזמר המזרחי בישראל, ג'ו עמר, עלה ממרוקו, היה חזן, מלחין, וזמר הלחין ושר בשפה העברית בעיקר בהתבסס על שירי הקודש של יהדות מרוקו. חלקם של המוזיקאים והזמרים השתלבו בתזמורת קול ישראל בערבית, ערוץ השידור העיקרי ובעצם היחידי ששידר מוזיקה ערבית במדינת ישראל. על רקע זה, התנועה של ה"מוזיקה מזרחית" התחילה בשנות החמישים עם אמנים תוצרת בית בשכונות עם ריכוז גבוה של יהודים ממדינות ערב שהיו מנגנים ושרים, בחתונות ובאירועים אחרים. מתוך קהילות אלו צמחו זמרים ונגנים אשר ביצעו בין השאר שירים בעברית, אבל בסגנון ערבי, ניגנו בכלים ערביים מסורתיים – העוד, הקאנון והדרבוקה. בשנות ה-60, הם הוסיפו לצליל גיטרה אקוסטית וחשמלית וכך הצליל שלהם הפך לאקלקטי יותר. זמרים קישטו בדרך כלל את שירתם בסלסולים, וההגשה הייתה לרוב בצליל באף או גרוני. האינטונציה הייתה בדרך כלל מערבית, לעומת זאת; לא נעשה שימוש בסולמות הרבע-טון האופייניים למוזיקה הערבית. בשנות ה-80 נעשה לראשונה שימוש בסינתיסייזרים ובכלים אלקטרוניים במוזיקה המזרחית.[3] מילות השירים היו במקור טקסטים הלקוחים מהמקורות היהודים, מהספרות העברית הקלאסית, כולל שירים של משוררים עבריים מימי הביניים. מאוחר יותר הוסיפו טקסטים של משוררים ישראלים, והחלו לכתוב גם מילים מקוריות. דוגמה לכך הוא השיר "חנהלה התבלבלה", ששר יזהר כהן עם מילים מאת המשורר נתן אלתרמן, בלחן מסורתי. זמרים גם תרגמו את אהובי הילדות מערבית לעברית והוסיפו אלקטרוניקה וקצב מהיר יותר.[4] שנות ה-70 ואילךשניים מהמוזיקאים המזרחיים הפופולריים הראשונים היו הזמר זוהר ארגוב והמלחין והזמר אביהו מדינה. ארגוב גדל בשירה בבית כנסת עם מוזיקה תימנית מאוד מוגדרת. הלהיט המזרחי המובהק שלו היה הפרח בגני, שזכה במקום ראשון בפסטיבל.[5] זוהר ארגוב היה זמר בעל יכולת קולית מרשימה. שירים שביצע הפכו ללהיטים ידועים והוא נהנה מפופולריות רבה. לאחר התאבדותו בכלא הוא הפך לאייקון בישראל. על סיפור חייו נכתב המחזה "המלך",[6] המתאר את נפילתו לשימוש בסמים ואת צרותיו עם החוק.[7] אביהו מדינה הלחין להיטים פופולריים רבים עבור זוהר ארגוב. גם זמרות החלו למלא חלק נכבד במוזיקה המזרחית הפופולרית. אמנית פופולרית הייתה זהבה בן. הודות לקשריה עם מרוקו והמזרח התיכון היא החלה את הקריירה שלה בביצוע שיריה של הזמרת המצרית אום כולתום.[8] המוזיקה הישראלית הים תיכונית הייתה פופולרית בקהילות יהודי המזרח, שהיוו אחוז נכבד מכלל האוכלוסייה הישראלית. עם הזמן הפופולריות המתמשכת של השירים המזרחיים הביאה למספרי השמעות רבות יותר בתחנות רדיו שונות, אולם התהליך היה הדרגתי. הממסד הרשמי הגביל בתחילה את מידת ההשמעות של המוזיקה המזרחית ברדיו משום שהיא לא נחשבה מספיק 'ישראלית אותנטית'. החוקר החברתי, סמי שלום שטרית, כתב "הממסד החינוכי והתרבותי עשה כל מאמץ להפריד בין הדור השני של עולי המזרח למוזיקה זו, על ידי סוציאליזציה אינטנסיבית בבתי ספר ובתקשורת.[9] בשנות השמונים לאחר פרישה מכדורגל, הקים יוסי שטרוזמן (אביה של השדרנית שלמור שטרוזמן) את "מועדון הפלקה" בדרום תל אביב, שהיה הבמה המרכזית לזמר הים תיכוני בשנות ה-80 וה-90. במועדון הופיעו הזמרים עופר לוי, שרית חדד, אייל גולן וישי לוי, בזמנים שלא התירו להם הופעות באולמות או שידורים ברדיו.[10] חדירתה של מוזיקה מזרחית למיינסטרים הישראלי הייתה תוצאה של לחץ של מלחינים ומפיקים מזרחיים כמו אביהו מדינה, הפופולריות הבלתי ניתנת להכחשה, של הסגנון, ואימוץ הדרגתי של אלמנטים של מוזיקה מזרחית על ידי אמנים ישראלים פופולריים. ירדנה ארזי, אחת הזמרות הפופולריות בישראל, הקליטה ב-1989 אלבום בשם "דמיון מזרחי", וכללה חומרים מקוריים וכמה שירים ישראלים קנוניים. קבלתה של מוזיקה מזרחית, במהלך שנות ה-90, מקבילה למאבק החברתי של ישראלים ממוצא ספרדי ומזרחי להשיג קבלה חברתית ותרבותית. "היום, המוזיקה המזרחית הפופולרית החלה למחוק את ההבדלים ממוזיקת הרוק, ואנחנו יכולים לראות לא מעט אמנים הופכים למיינסטרים. המעבר הזה לתרבות המיינסטרים כולל הטמעה תרבותית", כותב חוקר הספרות והמבקר מתי שמואלוף.[11] קלטות השמעעובדה מקובלת כיום היא שהמצאת קלטת השמע על ידי תאגיד פיליפס ורשת הפצת הקלטות המסחרית בתחנת הרכבת בתל אביב השפיעה רבות על הפופולריות של המוזיקה הישראלית הים תיכונית. קלטות אפשרו לאוכלוסייה המזרחית ליצור ולהפיץ מוזיקה משלה בתוך הקהילות שלה. הם גם אפשרו יותר אינטגרציה מוזיקלית. אפשר לקבל את אום כולתום ושכנה שלה שהיא זמרת בהתהוות. קלטות שמע היו גורם דומיננטי בצמיחת המוזיקה הישראלית הים תיכונית בשנות ה-70. לאחר שהייתה מועדפת לראשונה באירועים פרטיים, כמו חתונות וימי הולדת, הקלטת חתונות הפכה למצרך מבוקש במעברות המזרחית ("מחנה המעבר"). הקלטות הללו הן שגרמו לאתנומוזיקולוגית איימי הורוביץ להתחיל לחקור את סגנון המוזיקה החדש והפורח הזה.[7] לאחר שהחברים והשכנים של ראובני החלו להציע לקנות את הקלטות, הוא הבין שאולי תהיה לו הזדמנות מצוינת בידו.[12] מאוחר יותר הוא ואחיו הפכו לאחת מחברות ההקלטות למוזיקה מזרחית הגדולות בישראל. שילוב עם סגנונות מוזיקה אחריםעם הזמן נוצרו מיזוגים של מוזיקה מזרחית עם סגנונות מוזיקליים אחרים, כולל רוק, פופ והיפ הופ. רוק ומטאלרוק מזרחי הוא מונח רחב המשלב בתוכו כמה סגנונות מוזיקליים שונים. הוא מוגדר על ידי שילוב של מוזיקת רוק עם כלים, יצירות וטכניקות שירה מזרח תיכוניות. ניתן להשוות את הסגנון עם רוק מתקדם, שכן סולמות ומקצב מזרח תיכוניים נוטים לשבור נורמות מערביות. כמה דוגמאות הן אורפנד לנד, כנסיית השכל, אלגיר והסולן אביב גדג', יוסי סאסי ודודו טסה. דוגמה בולטת נוספת היא פורטיסחרוף, צמד יצירתי המורכב מהאמנים רמי פורטיס וברי סחרוף. גם לפורטיס וגם לסחרוף יש רקע מזרחי וספרדי חלקי (טורקי ועיראקי). האלמנטים המזרחיים במוזיקה שלהם נעים בין עדינים מאוד למאוד ברורים לפעמים. השניים החלו את הפרויקט שלהם ב-1989 בעקבות התפרקות קבוצת הפוסט פאנק Minimal Compact. שתי הקבוצות מציגות כמה נושאים מזרח תיכוניים, כולל שיר אחד בערבית ג'יבריש, "סנדניה", מתוך תקליט הבכורה שלהם Foreign Affair. ניתן להגדיר את המיזוג בין מוזיקה מזרחית ומוזיקת מטאל כמטאל מזרחי. תת-ז'אנרים אחרים של רוק ממעטים לקטלג את ההשפעות המזרחיות שלהם. פופבאמצע שנות ה-90, לייבלים של פופ מזרחי כבר החלו להפוך מפעילות מחתרתית להפצת קלטות בתוך הקהילה המזרחית לתעשיית מוזיקה הרבה יותר פורמלית וסטנדרטית. מוזיקאים ומפיקים של אותה תקופה החלו לשלב יותר אלמנטים של רוק, טכנו, דאנס, יורופופ וריתם אנד בלוז, תוך שימת דגש חזק על השורשים היווניים, הטורקיים והערבים. לצד דוגמאות קודמות כמו עפרה חזה ואתניקס, אמנים מאוחרים יותר כמו זהבה בן, אייל גולן, שרית חדד ואחרים חוללו מהפכה בז'אנר והביאו אותו לקהלים הרבה יותר גדולים. כמה שירים מהתקופה הזו כבר הפכו ללהיטים במדינות שכנות, כולל יוון ומדינות ערב. הפופ המזרחי הפך למטרה ללעג ולעיתים קרובות התעלמות מתרבות הפופ המרכזית של ישראל באותה תקופה. למרות שמבחינה דמוגרפית הם אולי היו פופולריים באותה מידה, רוב תחנות הרדיו סירבו לנגן פופ מזרחי, והעדיפו פופ ורוק בהשפעות אמריקאיות ואירופיות. ההבחנה בין פופ מזרחי למיינסטרים הייתה ברורה. מכיוון שרבים מלהיטי פופ מזרחי עדיין היו הפקות בתקציב נמוך, מבקרי מיינסטרים ותקשורת התעלמו בעיקר מהז'אנר, כשהתירוץ היה של פופ מזרחי חסר עומק אמנותי. רוב השירים היו שירי אהבה פשוטים למדי, תרגומים של שירים יווניים/ים תיכוניים או שירי נושא יהודיים, עם כתיבת שירים לפי נוסחה מסוימת. זו הסיבה שהשוואות ל"תנועות נגד שהפכו למיינסטרים" גלובליות פחות מתאימות, כאשר מוזיקת היפ הופ ורגאיי היא חדשנית ביותר, כמו גם אוריינטציה פוליטית ומחאה. עם זאת, יש הסכמה רחבה שלשירים רבים של פופ מזרחי יש בהם הרבה יותר ממה שנראה בתחילה, אז אולי רבים מהם הובנו במידה מסוימת שלא כהלכה כי הקדימו את זמנם. היו גם מקרים רבים של השפעה הדדית של שתי התנועות בפופ הישראלי כבר ב-1985, כשכמה כותבי שירים אשכנזים ידועים התפעלו מהסאונד המזרחי. במהלך במהלך העשורים הראשונים של שנות ה-2000, הפופ המזרחי גדל והפך לצורה הבולטת של מוזיקת הפופ בישראל. ב-2019 הזמר עומר אדם הופיע בפארק הירקון בפני קהל של 50,000 בני אדם,[13] הפרש של 1,000 אנשים בלבד לשבירת השיא של כוורת ב-2013 עם קהל של 51,000 בני אדם.[14] ביקורתבמהלך השנים ספגה המוזיקה המזרחית ביקורת מפי אנשי מקצוע ואנשי ציבור שונים, שהתמקדה בעיקר באיכותו וברמתו וגם נגד הניסיון להכליל הרבה סגנונות מוזיקליים תחת הכותרת האחת – "מוזיקה מזרחית". כמו שלא ניתן לטעון שיש ז'אנר אחד ויחיד שנקרא "מוזיקה מערבית", כך גם לגבי "מוזיקה מזרחית".[15] במונחים הביקורתיים של התאוריה התרבותית, "ארגז הכלים המוזיקלי" הישראלי הוא כלי להבניית זהות לאומית וקהילתית, שתוכנו נמצא עדיין ב"משא ומתן". המאבק על תוכנו, לדעתה של חוקרת התרבות הפופולרית מירי טלמון, הוא חלק מתהליך ההבנייה של שדה המוזיקה בישראל, "לא פחות מתהליכים של כלכלה פוליטית ומאבק על בכורה מסחרית".[16] בינואר 2002 התבטא יוסף לפיד במהלך ריאיון ברדיו, לאחר ששמע ברקע שיר מזרחי של עמיר בניון: "אנחנו כבשנו את טולכרם, או טולכרם כבשה אותנו?".[17] במרץ 2011 יצא יהורם גאון נגד "הגל העכור" של המוזיקה המזרחית וכינה אותה "זבל שהשטן לא ברא" ו"בושה לאינטליגנציה". עם זאת, הוא ציין לשבח יוצרים מזרחיים כמו אביהו מדינה ושלמה בר.[18] לאחר שדבריו עוררו סערה התנצל, אמר כי "זאת מוזיקה משופעת בפנינים, אך לא חסר בה חצץ" ו"לא התכוונתי, הרי אני בעצמי מזרחי".[19] הזמרת אחינועם ניני יצאה נגד אמני המוזיקה המזרחית המתפשרים על חומר נמוך לטענתה מתוך אינטרסים מסחריים.[20] בעקבות השמעת שיר מזרחי בטקס הדלקת המשואות ביום העצמאות תשע"ג, 2013, התבטא הרב בני פרל, ראש הישיבה לאמנויות ולמדעים בר-אילן בתל אביב כנגד המוזיקה המזרחית וכינה אותה "שירי ערסים בני שני אקורדים". לדבריו, מוזיקת הפופ המזרחית אינה מייצגת את התרבות המזרחית.[21] ראו גםלקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
||||||||||||||||||
