|
מהפכת הקטיפה מהפכת הקטיפה (צ'כית: Sametová revoluce; סלובקית: Nežná revolúcia) הוא שמה של הפיכה כמעט ללא שפיכות דמים שנערכה בצ'כוסלובקיה בין 17 בנובמבר ל־29 בדצמבר 1989, ובמהלכה הודחה הממשלה הקומוניסטית. מהפכת הקטיפה הייתה אחת ממהפכות סתיו העמים. המהפכה החלה ב־16 בנובמבר 1989 בהפגנת סטודנטים שלווה בברטיסלאבה. למחרת, ב־17 בנובמבר, דוכאה בכוח הפגנת סטודנטים שלווה נוספת בפראג על ידי משטרת המהומות הקומוניסטית. אירוע זה הצית סדרת הפגנות עממיות החל מ־19 בנובמבר עד סוף דצמבר ושביתה כללית בת שעתיים ב־27 בנובמבר. ב־20 בנובמבר הגיע מספר המפגינים שנאספו בפראג לכ־500,000 לאחר שהמונים נהרו לעיר. אז, כשברקע משטרים קומוניסטים נוספים נופלים, ולאור מחאת הרחוב הגוברת, הודיעה המפלגה הקומוניסטית של צ'כוסלובקיה ב־28 בנובמבר כי היא תוותר על המונופול שלה בכוח הפוליטי. גדרות התיל הוסרו מהגבול עם מערב גרמניה ועם אוסטריה ב־5 בדצמבר. ב־10 בדצמבר, מינה הנשיא הקומוניסטי גוסטב הוסאק (Gustáv Husák) את הממשלה הלא־קומוניסטית־ברובה הראשונה מאז 1948 והתפטר. אלכסנדר דובצ'ק נבחר ליושב ראש הפרלמנט הפדרלי ב־28 בדצמבר וואצלב האוול מונה לנשיא צ'כוסלובקיה ב־29 בדצמבר. ביוני 1990 נערכו הבחירות הדמוקרטיות הראשונות בצ'כוסלובקיה מאז 1948 והוקמה ממשלה שאינה קומוניסטית. המצב המדיני בצ'כוסלובקיה טרום־המהפכההמפלגה הקומוניסטית בצ'כוסלובקיה החלה את שלטונה ב־25 בפברואר 1948. לאורך תקופת שלטונה לא קמו מפלגות אופוזיציה במדינה. מתנגדים לשלטון, בהם בלטו חברי אמנת 77, פרסמו דעותיהם בביטאונים ועלונים מחתרתיים תוך שהם מסתכנים בעבירות פליליות. הציבור שלא הזדהה עם השלטון חי באווירת פחד להביע דעות המנוגדות לשלטון באופן פומבי מפחד שמא יסולק ממקומות עבודה או לימודים. יצירות ספרות וקולנוע הוחרמו כיוון שהכילו גישה שלילית לשלטון הסוציאליסטי. בני משפחות של אנשי המשטר הלא קומוניסטי אשר קדם לשנת 1948, בני משפחות של אזרחים שברחו למערב, או תומכים באלכסנדר דובצ'ק בעת האביב של פראג, סבלו מחרם שלטוני. אופי הפעולות נגד מי שהצטיירו כמתנגדים למשטר השתנה עם עלייתו לשלטון של מיכאיל גורבצ'וב ויישום מדיניות הגלאסנוסט והפרסטרויקה בשנת 1985. השלטון הקומוניסטי בצ'כוסלובקיה הצהיר כי הוא תומך בפרסטרויקה, אולם יישם מעט שינויים מוסדיים. השלטון עדיין אסר כל דיון על אירועי האביב של פראג. במרץ 1988 התקיימה בברטיסלבה הפגנת הנרות(אנ'), הפגנה נוספת התקיימה בשנת 1989, אולם אלה פוזרו על ידי כוחות המשטרה. הקשיים הכלכליים בצ'כוסלובקיה בשלהי שנות ה־80 ותנאי החיים הקשים תרמו לאווירה ציבורית אשר תמכה ברפורמה כלכלית. באווירה זו החלו אזרחים צ'כים וסלובקים לקרוא תגר על המערכת השלטונית ולהביע בפומבי את התנגדותם לשלטון. אזרחים רבים חתמו על עצומות התומכות בוואצלב האוול בעת שנכלא בשנת 1989. בקיץ 1989 חתמו אזרחים רבים על עצומה לסיום הצנזורה ולשינויים שלטוניים משמעותיים. הגורמים לפרוץ המהפכה לא היו רק הידיעות מן האירועים במדינות שכנות, אלא אף שהתרחש בבירת צ'כוסלובקיה. מאז חודש אוגוסט 1989 התבצרו בשגרירות גרמניה המערבית בפראג אזרחים מגרמניה המזרחית אשר ביקשו מקלט בגרמניה המערבית. בימים שלאחר ה־3 בנובמבר עזבו אלפי המתבצרים את פראג ברכבת לגרמניה המערבית. ב־9 בנובמבר נפלה חומת ברלין ולא היה עוד צורך בעקיפת שטחה של גרמניה המזרחית. עד ה־16 בנובמבר החלו רבות מן המדינות בגוש המזרחי להשיל מעליהן את סימני המשטר הקומוניסטי, תוך שאזרחי צ'כוסלובקיה עוקבים אחר ההתפתחויות בשידורי הרדיו והטלוויזיה. אף השלטון הסובייטי תמך בשינויים כלשהם בצמרת השלטון הצ'כוסלובקי אף שלא צפה את המהפכה. היחסים עם ארצות הברית וישראל החלו להשתנות כבר בתחילת 1989, עם התחממות הקשרים, ונערכו פגישות ומשא ומתן בנושאים פתוחים שונים. לכל הצדדים המעורבים היה אינטרס אסטרטגי בשיפור הקשר, והיחס ליהודים ולמורשת היהודית ולזיכרון השואה היה אחד מבחני הלקמוס להצלחת ההתקרבות הכוללת.[1] קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
