|
לוגותרפיהלוגותרפיה היא גישת האסכולה הווינאית השלישית לפסיכותרפיה, שפותחה על ידי הנוירולוג והפסיכיאטר דוקטור ויקטור פראנקל. זהו סוג של ניתוח אקזיסטנציאליסטי שמתמקד ב"שאיפה למשמעות", בניגוד לדוקטרינה של אדלר של "שאיפה לכוח" או לזו של זיגמונד פרויד של "שאיפה להנאה". מקור השם וסיווג השיטהשמה של תורת הלוגו-תרפיה, נגזר מהמילים היווניות 'לוגוס' ו'תרפיה', שמשמעותן "משמעות,פשר" ו"טיפול", כלומר טיפול בדרך של מציאת פשר/משמעות. זהו סוג של ניתוח אקזיסטנציאליסטי שמתמקד ב"שאיפה למשמעות", בניגוד לשיטה של זיגמונד פרויד שמתמקדת ב"שאיפה להנאה ועקרון העונג" או ב"שאיפה לכוח ומעמד חברתי" של ניטשה, שאלפרד אדלר אימץ ופיתח בפסיכולוגיה האינדיבידואלית שלו באחד משלביה המוקדמים. נהוג לסווג את פראנקל כאחד מאבות אסכולת הגישה ההומנית-אקזיסטנציאלית, לעומת הגישות האחרות בפסיכולוגיה: הגישה הקוגניטיבית-התנהגותית והגישה הקונסטרוקטיביסטית-נרטיבית. פראנקל מבקש להאניש הן את הפסיכואנליזה והן את הביהביוריזם, ולא לערטל את האדם מהאותנטיות שלו. במספר מקומות הוא קובע שכדי שפסיכולוגיה תהיה ראויה לשמה, עליה להתייחס לא רק לפסיכה (נפש) אלא גם ללוגוס (רוח, פשר).[1]. פראנקל קבע כי הלוגותרפיה איננה מיועדת להחליף את הפסיכותרפיה אלא להשלימה.[2] בעוד שמטרתה של הפסיכואנליזה להעניק לאדם אובייקטיביות על חייו, והפסיכולוגיה האדלריאנית מטרתה להעניק לאדם אומץ לב, מטרתה של האנליזה האקזיסטנציאלית בשיטת הלוגותרפיה להעניק לאדם חוש אחריות. אקזיסטנציה לפי פראנקל פירושה לתת משמעות ייחודית להווייתו של האדם, המאופיינת בהיותו אחראי. לדעתו, האחריות היא תמצית ההוויה האנושית[3]. מהות הלוגותרפיהלתפיסתו של פראנקל (שפותחה בהיותו כלוא במחנה השמדה בתקופת השואה) הדחף העמוק ביותר של האדם, או השאיפה העמוקה ביותר שלו, היא החתירה למשמעות והבנת פשר חייו והעולם שסביבו, והבנה זו היא הכוח העיקרי שיכול לעזור לו להתמודד עם סבל ומצוקה, קשים ככל שיהיו. פראנקל טוען שבידי האדם המודרני מצויים האמצעים, אך הוא איבד את התכלית, סובל מתחושת ריקנות וחוסר טעם לחייו, שהוא מכנה: "ריק קיומי". הסימפטום הראשי של הריק הקיומי הוא שעמום, תופעה המאופיינת לפי פראנקל במשולש: דיכאון, תוקפנות והתמכרות. אותו ריק קיומי גורם לאדם בימינו, אליבא דפראנקל, לרוב הצרות הרוחניות והבעיות הנפשיות. לדעתו, אם האדם המודרני ימלא את הריק הפנימי שלו וימצא משמעות לחייו, בכל דבר שהוא טראנסצנדנטלי - מחוץ לפנימיותו, אליו יוכל להתחבר ושאליו יוכל לחתור ולהשקיע בו את עצמו - זה יגלה את הווייתו האנושית האמיתית; כך לדעתו רוב הנוירוזות והבעיות שליוו אותו ייפתרו[4]. פראנקל ראה את התסכול הכרוך בהיעדר משמעות כנוירוזה הקולקטיבית של החברה בעידן החדש שנוצרה בעקבות שקיעת המסורות התרבותיות, האתניות והדת. לדידו, נהיית האנושות אחר הטוטליטריזם - שבו אחרים (מנהיגים, מנהלים, מפקדים) אומרים לאדם מה לעשות, או אחר הקונפורמיזם - שבו האדם עושה כפי שהאחרים סביבו עושים, נובעת מחוסר יכולתו של היחיד למצוא משמעות ייחודית ואישית משלו. ברדיפת האדם אחרי עקרון העונג והמין, או רדיפת הכוח ונגזרותיו ככסף והפיכתם למטרה, הוא ראה ניסיון של האדם למצוא מפלט לתסכולו הקיומי האישי. הוא האשים את החינוך הרדוקציוניסטי המודרני, שרואה באדם חפץ גשמי, מכניסטי, אמפירי ומנתח אותו באופן קר, בתור הדבר שתורם לבעיית חוסר המשמעות; וזאת, עד כדי כך שהוא מצטט את דבריו של ויליאם אירוין תומפסון: "בני אדם שנדמה להם שקיומם הצטמצם לקיום של שולחנות וכיסאות - מתאבדים". פראנקל סבר שהחינוך צריך להשתכלל באופן כזה, שיכוון את הלומד למצוא משמעויות ייחודיות במצבים ייחודיים - דרך פיתוח המצפון אצלו. מבחינתו, יש לשלב בטיפול באמצעות הלוגותרפיה אנשי מקצועות נוספים, רבים ככל האפשר:(פסיכיאטרים, פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, מטפלים באמנות, אנשי-דת, אנשי חינוך וכדומה), שביכולתם לתת כיוונים שונים של משמעות קיומית לאדם הנזקק לכך. יסודות השיטהבשיטה זו, היחס לאדם הוא כאל ישות אחדותית וייחודית שמודעת לעצמה, ויש לה סגולות מיוחדות שאין לזולת. לאדם אישיות רוחנית אינדיבידואלית ואינטגרטיבית שסביבה 'עטיפות' פסיכופיזיות. על פי פראנקל, ההוויה האנושית היא תופעה קמאית, איננה ניתנת להתבוננות, לאנליזה ולרדוקציה. כשם שהעין אינה רואה את עצמה, כך האדם מתקשה להיות מודע לעצמיותו. יתר על כן, רוח האדם במקורה היא רוח לא מודעת.[5]. פראנקל מציין[6] את שלושת היסודות העיקריים של שיטתו:
הלא מודע הרוחניעל פי הלוגותרפיה, הלא מודע איננו כולל רק יצרים מודחקים (איד) כפי שסבר פרויד, אלא גם הוויות רוחניות. בעוד שבפסיכואנליזה האדם נעשה מודע ליצרים ולדחפים שלו, בלוגותרפיה לא היצרי, אלא הרוחני, הוא המועלה לתודעה.[12] האני מודע לעצמו ופוגש את עצמו.[13] תפיסה זו מהווה ריהביליטציה של הלא מודע. בניגוד לתפיסה הקלאסית אודות ה'קוף העירום' והתפיסה המיכניסטית המבטלת את אנושיות האדם, האדם מוגדר כ'הוויה' (היידגר) או 'ישות מחליטה' (יאספרס), ולכן בעקבות בינסונגר, 'הוויית האדם - היותו אחראי'. פראנקל הגדיר קיום אותנטי של האדם שבו "האני הוא המחליט, ולא שועה להאצותיו של האיד".[14] כנגד הפאטאליזם של המטופל הרואה את גורלו בעובדתיות הפסיכופיזית שלו, הלוגותרפיה מעמידה קיום רוחני של חירות ואחריות. המצפוןאליבא דפראנקל, הכלי של המשמעות הוא המצפון, ובאמצעותו יש לאדם יכולת חד פעמית לחוש במשמעות הגלומה בכל מצב.[15] המשמעות כבולה למצב חד פעמי ויחיד במינו. מעבר לכך קיימות הכללות של משמעויות הנוגעות למצבו של האדם, והן מכונות ערכים. 'צו המצפון' שלא הודחק באופן שיטתי יכול לתת מענה לחייו של האדם, במיוחד כשיש קונפליקטים בין ערכים שונים.[16] פראנקל קורא לחינוך שיהיה לא רק להקניית ידע - אלא גם לעידון המצפון. "בתקופה שבה נראה כאילו עשרת הדיברות איבדו את תוקפן בעיני רבים, חייב האדם להיות דרוך לקלוט את עשרות אלפי המצוות הטמונות בעשרות אלפי המצבים איתם הוא מתמודד בחייו"[17]. פראנקל סבור כי מצפון עירני אצל האדם יתן לו כוח לא להשתעבד לקונפורמיזם ולא להיכנע לטוטליטריזם, ויזכיר לאדם את "היותו אנושי" - היותו מודע והיותו אחראי, ובקיצור: מודעותו של האדם להיותו אחראי. בניגוד לאלה החושבים כי המצפון סובייקטיבי ורלטיבי, פראנקל טוען כי המצפון הוא תופעה טרנסצנדנטלית[18] הסובבת את האדם מחוצה לו. לתפיסתו, המצפון הוא דגם ללא מודע הרוחני של האדם,[19] ואינו רק מתייחס לטרסצנדנטליות אלא גם נובע ממנה, מה שמסביר את איכותו הלא רדוקטיבית.[20] בניגוד לפסיכואנליזה שניסתה לצמצם את המצפון ל"אני העליון" (על פי דימוי האב המופנם) פרנקל טוען כי: "איש אינו מסוגל לשכנע אותנו שנאמין כי האדם הוא בעל חיים מעודן, ברגע שניווכח שיש בו מלאך מודחק".[21]. עם זאת, גם פראנקל מודה כי המצפון הינו תופעה אנושית, ולכן טבוע בחותם סופיותו של האדם ועלול להטעותו. חרף זאת, האדם צריך להשלים עם היותו של המצפון בר הטעיה, ולציית למצפונו ללא תנאים. בנוסף, עצם היותו של המצפון בר הטעיה מחייב את האדם לצניעות, לענווה ולסובלנות - כלפי עמדותיו ואמונותיו של הזולת.[22]. יסודות נוספים
הדתמבחינת הלוגותרפיה כשיטה מדעית טיפולית וכשלוחה של הפסיכותרפיה, הדת יכולה לשמש כמושא שלה ולא כעמדה (האל הלא מודע, עמ' 82). נקודת מבטה של הלוגותרפיה איננה תאולוגית אלא אנתרופולוגית. לעומת פרויד שסבר כי "הדת היא הנאורוזה האוניברסלית הכפייתית של האנושות" ('עתידה של אשליה') ללוגותרפיה יש יחס של כבוד לדת ולאמונותיו הדתיות של האדם. פראנקל סובר כי הדחקה של הדתיות שבאדם סופה נאורוזה (שם, עמ' 71) "כשמדכאים את המלאך שבנו הוא הופך להיות שטן, כשם שדתיות מודחקת הופכת לאמונה טפלה" (שם, עמ' 73). לגבי תפיסת האלוהות או בלשונו ה"טרנסצנדנטליות", כשם שבעל החיים אינו מסוגל מתוך סביבתו להבין את האדם, כך האדם אינו מסוגל להציץ אל על-העולם, להבין את אלוהים או לעקוב אחר מניעיו (שם, עמ' 85). מכיוון שיש חיץ ממדי בין העולם האנושי לעולם האלוהי, האדם איננו יכול לדבר 'על אלוהים' אלא 'אל אלוהים' (שם, עמ' 69). לא רק שיש באדם "לא מודע רוחני" - ממד נואולוגי שבחירות אקזיסטנציאליות נעשות בו, ולכן בנוסף לאחריות מודעת חייבת להיות אחריות לא מודעת, שכן "הלוגוס עמוק מהלוגיקה". יש באדם גם "דתיות לא מודעת" - יחס חבוי אל הטרנסצנדטליות הטמונה באדם. תופעת האמונה בעיני הלוגותרפיסט איננה חייבת להתייחד רק לאלוהים אלא יכולה להתרחב אף לאמונה במשמעות (שם, עמ' 88). בעיני פראנקל אין עדיפות לדת אחת על פני השנייה. כשם שבכל שפה אדם יכול להשיג את האמת ובכל שפה אפשר לטעות ולשקר, כך בכל דת האדם יכול למצוא את דרכו אל האל האחד (שם, עמ' 90). עוד הוא סובר, כי דתיות היא אמיתית רק כאשר היא אקזיסטנציאלית, רק כאשר האדם מתחייב אליה מרצונו החופשי ומבחירתו בספונטניות (שם, עמ' 75). אדם אינו יכול להידחף לדתיות אמיתית לא באמצעות אינסטינקט ולא באמצעות הפסיכיאטר (שם, עמ' 76). אין לשכוח כי, בחירתו החופשית של האדם היא חירותו, ואילו כבודו כובל אותו עד כדי כך שהוא יכול לומר "לא" לאלוהים, וגם הלוגותרפיסט צריך לכבד רצון זה, אם זהו רצונו של המטופל, ולא להיות יותר צדיק מהאפיפיור. מבחינת השאלה של תיחום השיטה לעומת הדת הוא סובר כי הסעד הרפואי אינו בא להחליף את הסעד הדתי. צריך להפריד בין דת ופסיכותרפיה שכן מדובר בשני תחומים שונים שיש להם מטרות שונות (שם, עמ' 79). ההבדל בין הדת ללוגותרפיה הוא, שבעוד לדת יש עניין בגאולה רוחנית של האדם, גם לעיתים על חשבון מצבו נפשי, ללוגותרפיה יש עניין בבריאות הנפש ובאיזון הפנימי של האדם. הלוגותרפיה צריכה לשמור על אוטונומיה מלאה, ולא להפוך למשרתת של הדת (שם, עמ' 79–80). טכניקותהטכניקות התרפויטיות המרכזיות של שיטה זו הם הסטת מחשבות (דה-רפלקסיה) והתכוונות פרדוקסלית. הסטת מחשבותטכניקת הסטת המחשבות מסיטה את מבטו של האדם מהחיטוט העצמי הכפייתי למשמעות ויצירה חיצונית. טכניקה זו יעילה לטיפול בבעיות שנובעות מהתכוונות והשתקעות יתר כמו למשל בסכיזופרניה ובבעיות מיניות כמו קרירות מינית והפרעה בזקפה. היא מתבססת על יכולתו של האדם להתעלות מעל עצמו.[23][24]. לשם המחשה, לנערה שסבלה מסכיזופרניה ולא הפסיקה לחטט בנפשה ולחקור את בעיותיה הוצע כאלטרנטיבה למצוא איזו תכלית חיצונית לקיומה ולהפנות את המבט החוצה. לאדם שסבל מאין אונות בשל שאיפתו הנואשת לשלמות מינית הוצע להתמקד באהבה ובנתינה במקום בהענקת שיא מיני, כך שהתענוג יהיה פועל יוצא מיחסו ולא מטרה בפני עצמה.[25]. התכוונות פרדוקסליתההתכוונות הפרדוקסלית נחשבת לטכניקה חשובה של השיטה. בטכניקה זו ממקדים את תשומת לבו של המטופל, בניסיון מכוון לחתור לדבר שמפחיד אותו בהקצנה ובהגזמה, כדי לשבור את מעגל הקסמים שמזין את עצמו. רצוי לשלב בטכניקה זו הומור, שמציג באור מגוחך את הפוביה. מטרתה של טכניקה זו היא לפגוע בחרדת הציפייה ובמנגנון של בריחה מהפחד, והיא יעילה לטיפול בבעיות של אובססיות ופוביות. היא מתבססת על יכולתו של האדם להתנתק מעצמו.[26][27]. לשם המחשה, לאדם שסבל מפחד קהל והִרבה להזיע בשל כך, הוצע להתאמץ להזיע עד שיוכל להטביע את כל הקהל בזיעתו. לאדם אחר שסבל מהתקפי חרדה כאשר יצא מפתח ביתו בשל חשש שיקבל התקף לב, לאחר שהוברר שליבו תקין, הומלץ שייצא לרחוב וינסה באופן יזום לקבל התקף לב חמור.[28]. ביקורתמבקריה של אסכולה זו טענו שהטכניקות שלה, אף שהן מוצלחות וקצרות מועד, הן שטחיות, והן אינן יורדות לחקר השורשים הפתולוגיים שנמצאים ברבדים עמוקים יותר, ואינן פותרות את הקונפליקט שמתחת לפני השטח. גם אם מרפאים סימפטום מסוים, מאחר שהרובד הפנימי לא נחשף, עלול להיווצר סימפטום אחר. על אף הביקורת, בארצות הברית, שבה יש פלורליזם בתחומים רבים וניתן מקום לשיטות שונות, ללוגותרפיה יש מעמד של שיטה טיפולית לכל דבר ועניין, ויש פסיכולוגים המתמחים בשיטה זו. לעומת זאת, בישראל התקבלה שיטתו של פראנקל בזלזול, אף שהוצגה ב-14 כרכים עבי כרס בגרמנית. היא נחשבה כתאוריה ספרותית ולא מקצועית-טיפולית, בין היתר בשל השליטה החזקה של הזרם הפסיכואנליטי בישראל. יש הטוענים שיחס זה נובע גם מהפתיחות שהלוגותרפיה מפגינה כלפי האלוהות וייחוס משמעות עליונה להוויה. עם זאת, בעידן הפוסט מודרני שבו ירדה קרנה של הפסיכואנליזה, וזרמים שונים כמו הטיפול המשפחתי נכנסו לזרם הפסיכואנליטי, פסיכולוגים מזרמים שונים אינם יכולים להימלט במהלך הטיפול מעיסוק בשאלות בהן עוסקת הלוגותרפיה, כמו האחריות ומשמעות החיים. ראו גם
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
