|
ישיבת פרשבורג ישיבת פרשבורג (שמה הרשמי: ישיבה הרמה פרשבורג; הונגרית: pozsonyi rabbiképző, צ'כית/סלובקית: verejná rabínska škola v Bratislave) הייתה ישיבה בעיר ברטיסלאבה שפעלה מהמאה ה-18 עד 1940. פרשבורג נחשבת ל"אם הישיבות ההונגריות" והיא נקשרה בשמו של החת"ם סופר שעמד בראשה. בשיאה הייתה הישיבה הגדולה ביותר בעולם.[1] תולדות הישיבהכברבות מערי הקיסרות האוסטרית, התקיימה בפרשבורג ישיבה מקומית לתושבי המקום עוד באמצע המאה ה-18. ידיעות ראשונות על ישיבת פרשבורג משנת 1730, עת כיהן ברבנות הרב משה לבוב שכינוי היה "הרב משה חריף". הוא נפטר אחרי 28 שנות רבנות. רבי עקיבא אייגר (מהלברשטאט) שימש כעוזרו וסייע בידו לנהל את הישיבה, אך נפטר ממש סמוך לפטירתו של הרב לבוב. רבי יצחק דיקלא שימש ברבנות פרשבורג אחריהם והחל משנת 1763 רבי מאיר ברבי כיהן כרבה של העיר וכראש הישיבה הנודעת בכל רחבי הממלכה.[2][3] הרב ברבי היה ידוע כאדם בעל אופקים רחבים. הוא העלה את רמתה של הישיבה בפרשבורג לרמתן של ישיבות פראג וניקלסבורג.  הרב משה סופר (החת"ם סופר) נתמנה לרבה של פרשבורג בשנת 1807. הוא היה בן 44, אך כבר הספיק לכהן כרב של מספר קהילות ידועות. הרב משה סופר כיהן ברבנות פרשבורג וכראש הישיבה המפורסמת, במשך 33 שנים, רוב ימי חייו הבוגרים, למרות זאת, על מצבתו רשום : משה סופר מפ"פ דמיין. (מפרנקפורט דמיין, מקום הולדתו ותחילת חינוכו התורנית) ישיבת פרשבורג משכה תלמידים מכל רחבי אירופה, ונשענה כלכלית על קהילת פרשבורג העשירה. בתקופה זו הייתה הישיבה למוקד מאבק במשכילים ובראשוני הרפורמים: בניגוד למזיגה בין תרבות כללית ולימודי חול שהתקיימה בישיבות פראג ומוראביה במערב, התוותה פרשבורג של החת"ס את דרכן של ישיבות הונגריה בהתנגדות עזה לכל שילוב של הוראת שפות או מדעים, ואפילו ללימוד עצמאי של נושאים אלו בידי הבחורים. עוד בשנות ה-1820, צעירים במרכז אירופה שהתלבטו היכן ללמוד ידעו שעליהם לבחור "בין פראג לפרשבורג", כלומר בין פתיחות למודרניות ובין שמרנות.[4] לאחר מותו של הרב משה סופר בשנת 1839, התמנה בנו, הרב אברהם סופר ("הכתב סופר") לראשות הישיבה והוא כיהן בתפקיד עד פטירתו בשנת 1871. בשנת 1857 קיבלה הישיבה מהשלטונות מעמד של בית מדרש לרבנים, ותלמידיה קיבלו פטור משירות בצבא ההונגרי. מאז הפכה למוסד היחיד המורשה להסמכת רבנים אורתודוקסים, וכל יתר ישיבות הונגריה הפכו למכינות עבורה. בתקופה זו הגיעה הישיבה לשיאה ומנתה כ-500 בחורים. עם פטירתו של ה"כתב סופר" התמנה בנו, הרב שמחה בונם סופר (ה"שבט סופר") לרבנות העיר ולראשות הישיבה עד שנת ה'תר"ס, אז נחלש מבחינה בריאותית ומינה את בנו הרב עקיבא (ה"דעת סופר") תחתיו. בתקופה הרב שמחה בונם סופר, עקב דרישת השלטונות ההונגריים שהרבנים יהיו בעלי השכלה כללית, הונהג בישיבה שהתלמידים ילמדו ויבחנו גם בלימודי חול, במקביל ללימודיהם בישיבה. בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 כיהן כמשגיח בישיבה, במשך כ-60 שנה, הרב ליב גראס. משנת תרס"ז (1907) ועד השואה, עמד בראש הישיבה הרב עקיבא סופר, נכדו של "הכתב סופר". הרב עקיבא סופר דאג בסיוע נדבנים מאמריקה למסעדה לבחורי הישיבה העניים אשר עד אז נאלצו לאכול "ימים" אצל משפחות יהודיות. עם עלית השלטון ההלינקאי בסלובקיה עברה הישיבה למתכונת חצי מחתרתית, בראשות בנו של הרב עקיבא, הרב אברהם שמואל בנימין. היא נסגרה לגמרי ב-1940. דרכי הלימודהלימוד בישיבה יועד לתלמידים בני 18–19 ומעלה אשר כבר למדו באחת הישיבות האחרות שהחתם סופר הכיר בהן. הלימוד בישיבה היה מרוכז בהשגת הספק נרחב בש"ס תוך עיון בראשונים והסקת ההלכה מתוך הלימוד. התלמידים למדו בקצב של כשני דפי גמרא עם מפרשים בשבוע. בימי רביעי חזרו על הנלמד וביום חמישי נבחנו התלמידים בעל פה אצל ראש הישיבה. בנוסף למדו התלמידים לימוד בקיאות שכלל רק רש"י ותוספות בקצב יותר מהיר. בערב למדו שולחן ערוך יורה דעה וכן חומש עם מפרשים. בימי שישי החת"ם סופר היה נותן שיעור בפרשת השבוע. תלמידי הישיבה למדו בדירות שבהן התגוררו[5] והתקבצו בבית המדרש רק כדי לשמוע את השיעור של ראש הישיבה. לישיבה לא היו ספרים והתלמידים השתמשו בספרים שלהם או ספרים ששאלו מבעלי בתים בעיר. הישיבה בארץ ישראלהרב עקיבא סופר עלה לארץ ישראל בשנת 1940, והקים מחדש את הישיבה בעזרת תלמידים מקומיים וניצולי שואה. תחילה שכנה הישיבה בחדר קטן במאה שערים. בהמשך עברה לקטמון[6] ומשם עברה בשנת 1963 לשכונת גבעת שאול. מספר שנים שימש הרב יוחנן סופר מערלוי ר"מ בישיבה. בשנת תשי"ג פתח את ישיבת ערלוי וחלק מתלמידי ישיבת פרשבורג עזבו עמו. הרב עקיבא סופר המשיך לעמוד בראש ישיבת פרשבורג עד לפטירתו בשנת 1959. את מקומו מילא בנו בכורו הרב אברהם שמואל בנימין, עד שנפטר גם הוא שנתיים מאוחר יותר. אחריו עמד בראשה בנו הרב שמחה בונם סופר, כיום עומד בראשה בנו הרב אברהם שמואל בנימין סופר. בשנים 1955–1959 הוציאה הישיבה ירחון בשם "המעין"[7] במטרה לשמור על קשר עם בוגריה.[6] ב-1963 היו מעורבים תלמידי הישיבה בתאונת דרכים קשה בחזרה מנסיעתם לקבר רבי שמעון בר יוחאי בל"ג בעומר.[8][9] ראו גםקישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
