|
הפריצה לכלא עכו
הפריצה לכלא עכו הייתה פעולת פשיטה של הארגון הצבאי לאומי, שנערכה ב־4 במאי 1947, ובמהלכה כוח אצ"ל שהתחזה לפלוגת הנדסה בריטית פרץ את חומות כלא עכו ואסירים רבים שהיו כלואים נמלטו. בנמלטים נמנו 41 אסירי אצ"ל ולח"י, שישה מתוכם נהרגו בנסיגת הכוח ושמונה נוספים נתפסו והוחזרו לכלא.[1] 27 מתוכם הצליחו לצאת לחופשי בהם מפקדים בכירים באצ"ל דוגמת איתן לבני. הכוח הפורץ מנה 34 לוחמים, שלושה מהם, בהם מפקד הפעולה דב כהן, נהרגו בעת הנסיגה. שלושה לוחמי אצ"ל שנעצרו על ידי הבריטים הוצאו בהמשך להורג. במהלך הפעולה נמלטו גם 182 אסירים ערבים ורובם נתפסו והוחזרו לכלא.[2] הפעולה זכתה להדים בכל העולם ופגעה ביוקרתם של הבריטים. הפעולה השפיעה על סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל[דרוש מקור]. רקע המצודה העות'מאנית בעכו נבנתה על גבי מצודה הוספיטלרית שכוסתה בחול על ידי הממלוכים, כפי שעשו באתרים אחרים בעיר. בתקופת המנדט הבריטי על ארץ ישראל שימשה המצודה כמרכז שלטון בריטי, בית כלא וגרדום. במתחם זה נכלאו, החל מראשית השלטון הבריטי בארץ ישראל ועד להכרזת העצמאות, אסירים ערבים רבים, חלקם שהורשעו בפלילים וחלקם לוחמים נגד הבריטים בתקופת המרד הערבי הגדול, וכן לוחמים יהודים מארגוני "ההגנה", ה"אצ"ל" וה"לח"י". כך, למשל, לאחר מאורעות הדמים בירושלים ב-1920 נאסרו בכלא זאב ז'בוטינסקי וחבריו, מארגני ההגנה היהודית בירושלים. לוחמים יהודים ולוחמים ערבים הועלו לגרדום בכלא. פעמים רבות הצליחו שומרי המבצר להתגבר על תחבולות הכלואים ומאמציהם להימלט. במקור תוכננה הפריצה להתרחש בחודש אפריל, ולשחרר גם את הנידונים למוות דב גרונר, יחיאל דרזנר, מרדכי אלקחי ואליעזר קשאני, אך משום שהם הועלו לגרדום במחטף שערכה הנציבות הבריטית בארץ ישראל – נדחתה הפריצה ונקבעה מחדש ל-4 במאי, יום שבו נערך מושב מיוחד של עצרת האו"ם לדיון בבעיית ארץ ישראל. בסוף שנת 1946 הגיעה למבצר עכו קבוצה גדולה של אסירים יהודים, בהם 31 לוחמי אצ"ל שנלכדו במהלך פשיטה בדרום הארץ, ונדונו לתקופת מאסר של בין 15 שנה למאסר עולם. בראש יחידה זו עמד קצין המבצעים של האצ"ל איתן לבני. לפני הפריצה לכלא היו כלואים בו בסך הכל 613 אסירים, חלקם פליליים וחלקם חולי נפש, מהם 163 יהודים ו-450 ערבים.[3] מפקדי אצ"ל ולח"י שהיו כלואים במבצר החלו בבדיקה יסודית של אפשרויות הבריחה ממנו (ואף החלו בחפירת מנהרה לאולמות האבירים). לאחר עיון רב בנושא, הגיעו למסקנה שפריצה כזו תהיה בלתי-אפשרית ללא סיוע של כוחות מבחוץ, בתיאום עם האסירים בתוך הכלא. לאור מסקנה זו, פנו העצורים אל מפקדת האצ"ל בהצעה לתכנן תוכנית בריחה. איסוף ידיעותהידיעות למבצע נאספו בשתי דרכים במקביל: האסירים אספו את כל הפרטים הנוגעים לנעשה במבצר, כגון סדרי המשמרות וכו', ואילו הידיעות הנוגעות לפרטים אשר מחוץ למבצר, סידורי אבטחה, דרכי גישה ונסיגה, דרכי תגבורת אפשריות, נקודות תורפה במבנה וכו', נאספו על ידי מפקדת האצ"ל מבחוץ, באמצעות סיורים ועל ידי שימוש במקורות מידע שונים. אחד מהמסיירים היה עמיחי פאגלין קמב"ץ האצ"ל שהתחזה לערבי והגיע למסקנה כי המבצע אפשרי. מפקדת האצ"ל החלה גם לשלוח את אנשיה לביקורים תכופים של האסירים בכלא, על מנת לעמוד על סדרי האבטחה הפנימיים בעצמה. המאמצים המודיעיניים של האצ"ל עלו יפה: נקודת תורפה בביצורי הכלא נמצאה. הקיר הדרומי של הכלא גבל בסמטה עתיקה ונמצא מעל החמאם הטורקי שבעיר. הוחלט לפרוץ דרך קיר זה. פרץ אטקס, מהנדס יהודי שעבר בשירות הבריטים, הדליף את תוכניות הבניה של הכלא לאצ"ל, מה שסייע להצלחת הפעולה.[4] הכנות למבצעההכנות הלוגיסטיות למבצע היו מסובכות ביותר, בשל מורכבות הפעולה. האצ"ל רכש ציוד מעודפי הצבא הבריטי: משאית, ג'יפ, 2 טנדרים צבאיים וטנדרים אזרחיים, אשר שופצו ונצבעו בצבעים ובסמלים של יחידת הנדסה בריטית. כך נרכשו גם מדי צבא. את יתר הציוד והנשק הוציאו ממחסני האצ"ל. באחד מהביקורים הרבים שערך האצ"ל בבית הכלא הוברחו פנימה בתוך חבילות מזון חומרי נפץ, נפצים ופתילים שהוסתרו בקופסאות שימורים ובריבה. מחומרים אלו הוכנו שני מטעני חבלה ששקלו 1 ק"ג וכ-30 רימוני רסס, שנועדו לשלב ההתקפה והפריצה. בנוסף ריכזו האסירים גם מוטות ברזל ואלות לפריצת שערים ולהתגוננות. בתוך בית הכלא אורגן מלאי של בגדים אזרחיים לשימוש האסירים הנמלטים, לשם היטמעותם בשטח. בשל מספר מצומצם של מקומות מסתור אפשריים, נקבע מספר הנמלטים ל-41, ונקבע כי הנמלטים יהיו האסירים שנשפטו לתקופות מאסר ארוכות. כשבוע לפני הפריצה הועברה לאסירים הודעה על המועד. ההודעה נמסרה לאסירי הלח"י והאצ"ל בלבד, ולא נמסרה לאסירי ההגנה. ההסבר לכך הוא חוסר אמון של שתי המחתרות עקב הסזון. כן נקבע, שבמקרה והפריצה לא תיערך ביום שנקבעה, היא תיערך ביום למחרת באותה השעה. הפעולה ביום ראשון, 4 במאי 1947, בשעה 14:00, יצאה מחצר חוות-שוני (היום פארק ז'בוטינסקי ליד בנימינה) יחידה של האצ"ל, שמנתה 34 לוחמים מחופשים ליחידת הנדסה בריטית וטכנאי טלפון, בשיירה של כלי רכב בריטים שנקנו מבעוד מועד. דב כהן מפקד המבצע לבוש כקפיטן בריטי עטור מדליות נע בראש השיירה בג'יפ מצויד בברן ולצדו ארבעה לוחמים (הנהג, יוסף רונן, מאיר רויטמן, זלמן ליפשיץ ובני שמר). משימת הגיפ הייתה לחסום את הכביש, שבין נהרייה לחיפה ולהצית את תחנת הדלק הסמוכה לכביש הראשי, כדי להגדיל את האנדרלמוסיה והמבוכה. מיציאת השיירה משוני אסר דב כהן על הלוחמים לדבר בעברית. לכלא פרצה יחידה בפיקודם של דב סלומון "עובדיה" סגן מפקד המבצע ויהודה אפיריון, היחידה נכנסה לחמאם במסווה של טכנאי טלפון כאשר הם נושאים סולמות, חומרי נפץ, חבלים, אנקול וציוד פריצה. היחידה הייתה יכולה להטמין את המטענים בשקט מאחר שבתי עכו העתיקה והקיר הסתירו אותם מעיני הזקיפים הבריטים. במקביל נפרשו סביב הכלא כוחות תקיפה ומילוט של האצ"ל, במסווה של שיירה צבאית בריטית, על מנת לאפשר לאסירים להימלט ולהיטמע בקהל ולמנוע מהבריטים לתפוס אותם מיד עם הימלטם. הפריצה לכלא התבצעה בשעה 16:22, עם פיצוץ אדיר שהרעיד את הכלא. מיכאל אשבל – שהיה אחד מהאסירים – פוצץ את שער הסורגים במסדרון (בחומר נפץ ונפצים שהוברחו לתוך הכלא בתוך קופסאות שימורים וריבה), בזמן שקבוצה אחרת של אסירים עיכבה את הסוהרים הבריטים באמצעות מתרסים בוערים ורימוני הלם. משעה שנשמעו הפיצוצים שררה אנדרלמוסיה בעיר אך כשהובן שהיהודים בורחים החלו הערבים בעיר לעזור לבריטים וניסו לעצור את הבורחים. בעת הנסיגה נתקל חלק מהכוח בעתודה של כוח צנחנים בריטי שאיבטחה את הכלא . לאחר ניסיון הונאה שלא צלח החל קרב יריות ובו נהרג מפקד המבצע דב כהן ("שמשון") כשהוא מחפה על הכוח הנסוג בעזרת הברן ועוד שניים מהכוח התוקף: ניסים לוי וזלמן ליפשיץ, ושישה מהאסירים הנמלטים – מיכאל אשבל, חיים אפלבוים, ניסים בנאדו, גרשון גרדובסקי, שמשון וילנר ושמעון עמרני. שלושה מלוחמי האצ"ל שבכוח התוקף, מאיר נקר, אבשלום חביב ויעקב וייס, וכן אמנון מיכאלוב ומנחם אוסטרוביץ שפעלו ככוח חסימה ולא שמעו את האות שהורה על נסיגה, נעצרו על ידי הבריטים והועמדו לדין. נלכדו גם שמונה מהנמלטים היהודים. קבוצה של בורחים בפיקודו של איתן לבני הצליחה להגיע במשאית בדרכים עוקפות לקרבת קיבוץ דליה ומשם הגיעו במסע רגלי מזורז בלילה לבסיס שוני. 182[2] (או 214[1]) אסירים ערבים שהיו בכלא ניצלו את ההזדמנות ונמלטו אף הם. מרביתם נתפסו והוחזרו לכלא. הבריטים ניסו להביא לקבורה שבעה מהנופלים בפעולה ביישובים יהודים באזור עכו. בגלל השתייכותם הרוויזיוניסטית של הנופלים סירבו היישובים להביאם לקבורה בשטחם. לבסוף דב כהן וששה חללי פעולה נוספים הובאו לקבורה בבית הקברות של שבי ציון. על קברותיהם של לוחמי האצ"ל בשבי ציון, שמשון וילנר, דב ("שמשון") כהן, נסים לוי, שמעון עמראני, גרשון גרדובסקי, מיכאל ("מייק") אשבל, זלמן ליפשיץ. מופיע סמל האצ"ל. כאמור, חמישה מלוחמי האצ"ל נעצרו על ידי חיילי הצבא הבריטי בעת הפריצה לכלא והועמדו לדין. שלושה מהם – מאיר נקר, אבשלום חביב ויעקב וייס, נידונו למוות, ושני הנותרים, אמנון מיכאלוב ומנחם אוסטרוביץ (שנודע בעת המשפט רק בשמו המחתרתי, נחמן ציטרבאום), נידונו למאסר עולם.[5] בניסיון למנוע את תלייתם של שלושת הנידונים למוות חטף האצ"ל שני סרג'נטים בריטיים, מרווין פייס וקליפורד מרטין, ואיים להוציאם להורג אם יבוצע גזר הדין. שלטונות המנדט הבריטי לא הגיבו לאולטימטום, וב-27 ביולי נמסרה ההודעה הרשמית ברדיו קול ירושלים, כי הנציב העליון הורה לתלות את שלושת הנידונים למוות. עם עלות השחר של יום שלישי, 29 ביולי 1947, כששירת התקווה בפיהם ובפי כל אסירי כלא עכו, הועלו לגרדום ונתלו בזה אחר זה אבשלום חביב, יעקב וייס ומאיר נקר,[6] והיו לשלושת עולי הגרדום האחרונים. עוד באותו יום שני החיילים הבריטיים החטופים נתלו על ידי האצ"ל. השפעת הפעולהלפעולות אלה (הפריצה לעכו, תליית הסרג'נטים ו"ליל ההלקאות") הייתה השפעה מורלית חזקה על היישוב העברי בארץ ישראל ועל המאבק להקמת המדינה. שתי הפעולות פגעו קשות ביוקרת הבריטים בעולם ותרמו בין השאר להחלטתה של ועדת אונסקופ, הוועדה המיוחדת של האו"ם לעניין ארץ ישראל, על סיום המנדט הבריטי בארץ. ביישוב העברי היו הדעות חלוקות. יום לאחר הפריצה לכלא עכו פרסם דובר הסוכנות היהודית הודעה ובה נכתב כי הפריצה היא "פעולה בלתי אחראית ומעשה איבוד לדעת. המתקיפים איבדו 15 הרוגים ובמחיר זה שחררו פושעים ערבים וביניהם כאלה ששפכו דם יהודי". לעומת זאת כתב מפקד האצ"ל, מנחם בגין, את הדברים הבאים, ששודרו ב-7 במאי 1947:
בתודעה הציבורית
הפריצה לכלא עכו היא נושאם של ספרי זיכרונות ומחקרים אקדמיים, אנדרטות ויצירות אמנות שונות. וכן אחד הנושאים המוצגים במוזיאון אסירי המחתרות בעכו. ב-1960 יצא לאקרנים הסרט "אקסודוס" שמבוסס על ספרו של ליאון יוריס, ובו כלולה סצנה על הפריצה לכלא עכו בהובלת איש "ההגנה" ארי בן כנען, דבר שהכעיס את אנשי אצ"ל שטענו לסילוף ההיסטוריה.[7] לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
