|
הלנת שכר (הלכה)
הלנת שכר היא מצוות עשה ולא תעשה מתוך תרי"ג מצוות, לפיהן חל איסור לעכב תשלום שכר שכירות - בין של שכיר אדם ובין שכירות של כלי ובהמה, וישנה מצוות עשה לתת את התשלום במועד.[1] דין זה אינו חל דווקא על יחסי שוכר-משכיר, אלא גם במקרה של חוב כלפי קבלן. ההלכה רואה בחומרה הלנת שכר, וכפי שכתב הרמב"ם: ”כל הכובש שכר שכיר כאילו נטל נפשו ממנו שנאמר ואליו הוא נושא את נפשו.”[2] מקור מקראיאיסור הלנת שכר מוזכר בשני מקומות במקרא: ”לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר.” (ספר ויקרא, פרק י"ט, פסוק י"ג) ומקור נוסף: ”לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן מֵאַחֶיךָ אוֹ מִגֵּרְךָ אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ. בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ כִּי עָנִי הוּא וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ וְלֹא יִקְרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא.” (ספר דברים, פרק כ"ד, פסוק י"ד) בפסוקים אלה כלולים כמה סוגי איסורים להם בסיס משותף אחד - האיסור לעכב תשלום ממון של אדם המוחזק בידי אחר. מקרה של הלנת שכר הוא יישום פרטי, שבצורות שונות שלו יכולים לבוא לידי מעבר על כל חמשת האיסורים, כפי שקובע התלמוד: ”כל הכובש שכר שכיר עובר בה' שמות הללו ועשה (כלומר, חמישה איסורי לא תעשה, ומצוות עשה אחת): משום "בל תעשק את רעך" ומשום "בל תגזול" ומשום "בל תעשק שכיר עני" ומשום "בל תלין" ומשום "ביומו תתן שכרו" ומשום "לא תבא עליו השמש".” (תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף קי"א, עמוד א') למעשה, אין מקרה מסוים בודד בו עוברים על כל חמשת האיסורים גם יחד, שכן לא ניתן לעבור על איסור "בל תלין" (המתייחס לשכר יום) ו"ביומו תתן שכרו" (המתייחס לשכר לילה) גם יחד, לשם דוגמה, אך התלמוד מתייחס לעוול שבהלנת שכר כסוג של עבירה עקרונית, שאודות הצורות השונות שלה קבע המקרא כי ניתן לעבור על חמישה איסורים. מצוות עשה ביומו תתן שכרומעביד המשלם לעובד את השכר ביום שסיים את העבודה, מקיים מצוות מדאורייתא. העובר ולא נתן את שכר העובד בזמן שנתחייב, מלבד שעבר על הלאו הנ"ל של לא תלין, ביטל מצוות עשה זו. מקור המצוהמצווה זו מוזכרת בתורה בפסוק ”בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ” (ספר דברים, פרק כ"ד, פסוק ט"ו), וכן פוסק הרמב"ם[3] והשולחן ערוך[4]. פרטי הדיןהמשנה מבחינה בין כמה סוגים של שכירים: "שכיר־יום", "שכיר־לילה", "שכיר־שעות" וקבוצה נוספת של שכירים - "שכיר־שבת", "שכיר־חדש", "שכיר־שנה" ו"שכיר־שבוע" (=אדם שנשכר לשבע שנים); כלומר, אדם שנשכר לעבודה במהלך היום וסיים אותה עם רדת הלילה, גובה את שכרו עד למחרת בבוקר, שנאמר "לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר". כך גם לגבי אדם שנשכר לעבודה במהלך הלילה וסיים אותה עם עלות היום, גובה את שכרו עד סוף היום, שנאמר "לא תבוא עליו השמש". בשונה מהם מעט, אדם שנשכר לפי שעות, גובה את שכרו באותו חלק של היום בו הוא נשכר - אם נשכר ביום גובה עד לסיום היום, ואם נשכר בלילה גובה עד לסיום הלילה. קבוצת השכירים שנשכרו למשך יותר מאשר יממה שלמה - שבוע, חודש, שנה או שבע שנים - הזמן בו חלה זכות הגבייה היא מסיום עבודתם, אך תלויה אם סיימו ביום או בלילה; אם סיימו במהלך היום - גובים עד לסיום היום, ואם סיימו במהלך הלילה - גובים עד לסיום היום שאחרי.[5] בדינים אלה המשנה קובעת עקרונית, כי חיוב התשלום חל בסיום העבודה ולא במהלכה, ולכן חישוב זמן איסור עיכוב התשלום מתחיל רק מסיום העבודה, ובהתאם לכללים הקבועים שמוזכרים במשנה.[5] מקרים בהם לא חל העשהבמשנה הובאו כמה הסתייגויות לאיסור זה: ראשית על השכיר לתבוע את שכרו, אך אם השוכר לא מודע לכך שהשכיר מעוניין בשכרו - לא חל איסור. בנוסף, אם בוצע תשלום באמצעות צד שלישי - "חנווני", בלשון המשנה - והחייב הורה לצד השלישי לשלם לשכיר - לא חל איסור.[1] מקרה ייחודי נוסף הוא שני שותפים ששכרו יחד פועלים, וסוכם כי אחד מהם ישגיח על עבודתם והאחר ישלם להם. הברייתא קובעת כי גם אם עוכב התשלום לפועלים אלה, מטעמים טכניים לא חל איסור הלנת שכר באופן פורמלי, שכן כדי שאדם יוגדר כעובר על איסור זה עליו להיות גם המעסיק בפועל וגם משלם השכר.[6] המשנה קובעת כי איסור הלאו של הלנת שכר שמופיע בספר ויקרא לא חל על שכיר שהוא גר תושב, שכן בתחילת הפסוק כתוב "רעך" וגר תושב אינו נחשב "רֵע". לעומת זאת מצוות העשה "ביומו תתן שכרו" המופיעה בפסוק שבספר דברים חלה גם על גר תושב, משום שכתוב בו במפורש "מאחיך או מגרך אשר בארצך בשעריך". "בל תשהה"חז"ל הרחיבו את גבולות תחולת האיסור הפורמלי שחל מדאורייתא, בהסתמך על עקרון "בל תשהה". כך לדוגמה התלמוד מסביר כי מדאורייתא, אדם המלין שכר עובר פעם אחת בלבד על האיסור - ברגע שבו הוא חייב לשלם ואינו משלם, אך חז"ל הרחיבו וקבעו כי חל איסור גם על השהיית התשלום ולא רק על נקודת הזמן החד-פעמית בה הוא היה חייב לשלם ולא שילם; וכהגדרת התלמוד: "עובר בבל תשהה".[7] יישום נוסף העולה מדברי חז"ל, הוא באשר לאדם המעכב את התשלום עד ל"יום השוק", בו יצטבר בידיו מספיק כסף כדי לשלם. עיכוב זה כשלעצמו אינו אסור, שכן השכירים מודעים לכך שהמעסיק צובר מספיק כסף רק ביום השוק ועל דעת כך הם נשכרים מראש, אך עם זאת כאשר הוא ממשיך לעכב את התשלום לאחר "יום השוק", חל איסור ההשהיה מדרבנן.[8] לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית. |
||||||||||||||||
