היסטוריה אוגוסטה (בלטינית: Historia Augusta) היא אוסף של ביוגרפיות של קיסרי רומא בין השנים 117–284 לספירה (מאדריאנוס ועד נומריאנוס וקארינוס) ושל חלק מן השותפים לשלטון, היורשים המיועדים והטוענים לכתר הקיסר בתקופה זו.
על החיבור
בכתבי היד של הביוגרפיות הן מיוחסות לשישה סופרים שחיו בתקופת הקיסרים דיוקלטיאנוס וקונסטנטינוס, סופרים עלומים המכונים בשם הקיבוצי Scriptores Historiae Augustae (בראשי תיבות SHA או HA בלבד), כלומר: "המחברים של תולדות האוגוסטים" (קיסרים). השם נטבע בשנת 1603 בפריז על ידי המלומד הקלאסי איזק קזובון, המהדיר של ההוצאה הראשונה הביקורתית. אך המחבר האמיתי של הביוגרפיות וזמן חיבורם עודם עלומים. הדעה הרווחת בקרב החוקרים, היא שקובץ הביוגרפיות, כפי שהגיע לידינו, נכתב או נערך בידי מחבר אחד בסוף המאה ה-4 ותחילת המאה ה-5. המחבר-העורך הסתתר מאחורי שישה שמות בדויים, ככל הנראה משום שבשל תוכן החבור, העדיף שלא להיחשף כדי להימנע מעימות עם שלטונות רומא בימיו - רומא הנוצרית והמיליטנטית. סביר להניח שהמחבר נמנה עם העילית של בירת האימפריה ואולי אף משרידי האריסטוקרטיה הישנה, הטרום-נוצרית.[1]
המחבר (או מחברים) השתייך לחוגים הפגניים של רומא, ונראה כי החיבור משקף דעות ושאיפות אופייניות לחברה הרומית באותה תקופה, אולם לא נראה שקיימת משנה פוליטית ברורה המשותפת לכל הביוגרפיות.[2]
מהימנות הביוגרפיות מוטלת בספק, אך למרות זאת (עקב מיעוט במקורות אחרים) הן משמשות מקור ראשי לתולדות הקיסרות הרומית במאה השלישית לספירה.
מבנה החיבור
קובץ הביוגרפיות לא הגיע לידנו בשלמותו. המגילה המקורית ככל הנראה פתחה בביוגרפיה של נרווה (קיסר בשנים 96–98), כהמשך למחזור הביוגרפיות של סווטוניוס "חיי שנים-עשר הקיסרים", שהסתיים בחיי דומיטיאנוס. מתוך הערות שונות בתוך הביוגרפיות בקובץ עצמו, מתברר כי הוא הסתיים בחיי הקיסרים שקדמו לקונסטנטינוס, הקיסר הפגני האחרון.[3]
מקורה של השערה זאת הוא בעובדה שמבחינה סגנונית החיבור מחקה את סגנונו של סווטוניוס.
הקובץ כולל 30 ביוגרפיות, שרובן כוללות את חייו של קיסר יחיד, ואילו אחרות כוללות קבוצה של שניים או יותר שקובצו יחדיו רק בשל היותם קרובים או בני אותו הזמן. קיסרים אלה כוללים לא רק את אלה ששלטו ממש, ה"נשגבים" (Augusti), אלא גם את היורשים המשוערים (ה"קיסרים") ואת מגוון הטוענים לכתר השלטון באימפריה (Tyranni).[4]
פלוויוס וופיסקוס איש סירקוסה (Flavius Vopiscus): חיי אורליאנוס, טקיטוס, פרובוס, פירמוס (Firmus) ושלושת עמיתיו השליטים, וקארוס ובניו.
כתב היד
כתב היד הקדום ביותר הקיים של קובץ הביוגרפיות הזה מכונה "היסטוריה אוגוסטה" וידוע בשם "פַּאלַאטינוּס לאטינוס מס' 899", כפי שמופיע בתו הקטלוג בספריית הוותיקן, שם הוא מסומן באות היווניתפי. מוצאו בהעתק שנעשה במנזר פולדה (גרמניה). כתבי יד אחרים נחשבים מאוחרים ממנו ואף כהעתקים שלו.[5] מגילת הקלף היא מן המאה ה-9 והיא מתחילה בחיי אדריאנוס. היא הודפסה כפי שהיא כבר בשנת 1475 במילאנו, כאשר בראש הביוגרפיות השונות נמצאו שמותיהם של שישה מחברים שונים. ההוצאה לאור המוקדמת לדפוס עשויה להצביע על מידת ההתעניינות שגילו אנשי הרנסאנס לתוכנה, כמו גם על מידת החשיבות שייחסו לסיפורי חייהם של קיסרי האימפריה הרומית לצורך השלמת הידיעה אודות תולדות רומא הקיסרית.[3]
היהודים בהיסטוריה אוגוסטה
ההיסטוריה אוגוסטה אינה כוללת ביטויי עוינות כלפי יהודים או הערות ביקורתיות הנוגעות להם, כפי שניתן למצוא בה למשל, ביחס לסורים, למצרים או לגאלים.[10]
היהודים מופיעים בה באופן די בולט וניתן להסביר זאת בהשפעה שעדיין הייתה להם על החברה הרומית בסוף המאה ה-4, כפי שנובע ממקורות אחרים מאותה התקופה.[11]
בביוגרפיה של אדריאנוס יש אזכור למרד התפוצות[12] ולמרד בר כוכבא. על פי ההיסטוריה אוגוסטה, הסיבה לפריצתו הייתה גזירתו של אדריאנוס האוסרת את קיום מצוות המילה.[13]
בביוגרפיה של אנטונינוס פיוס נכתב כי הוא הכריע "את היהודים המורדים",[14] אולם אין מידע ברור ממקורות אחרים על מרד יהודי תחת שלטונו.[15] ניתן גם לקרוא את המשפט כמתאר את היהודים כמרדניים, אולם ייתכן גם שלאחר דיכוי מרד בר כוכבא התרחשו התנגשויות נוספות עד שבוטלו גזירות אדריאנוס בידי אנטונינוס יורשו.[16]
בביוגרפיה של ספטימיוס סוורוס נכתב כי הסנאט החליט לזכות את בנו (קרקלה) "בטריומף על היהודים".[17] לא ידוע לנו מהמקורות על סיבה כלשהי לדיכוי של מרד יהודי.[18] הדבר היחיד שניתן להסיק מכך הוא שהושגו הישגים צבאיים כלשהם ביהודה, אך לא בהכרח קשורים ביהודים, שבתקופה זו כבר לא היוו את רוב האוכלוסייה של ארץ יהודה גופא. אולם סביר יותר שאין לידיעה זו ביסוס היסטורי.[19] מצעד ניצחון כזה, ללא קשר להיסטוריוּת שלו, מרמז על התנגשות בין קרקלה והיהודים, בזמן שבביוגרפיה של קרקלה[20] ניכרת סימפתיה ברורה כלפי יהודים.[21]
בביוגרפיה של אלאגבאלוס מסופר כי נהג לומר שצריך להעביר אל המקדש שבנה לאל אלאגבאלוס על הגבעה הפאלאטינית "את דתות היהודים והשומרונים ואת פולחן הנוצרים כדי שהכהונה של אלגבלוס תכיל את המסתורין של כל הפולחנים",[22] אולם ישנו ספק רב לגבי אמיתותה ההיסטורית של ידיעה זו.[23]
אחת האנקדוטות המתארות את ראוותנותו של אלאגבאלוס בביוגרפיה שלו, מספרת כי "הגיש לעיתים יענים בארוחותיו, ואמר שלאכול אותם הוא בחזקת מצווה אצל היהודים".[24] מדובר בבדיחה המכוונת לאיסורי האכילה הידועים של היהודים, אולם מאחר שיענים היו בין בעלי החיים האסורים לאכילה על פי התורה, ניתן להניח שבמהלך המסירה של ההיסטוריה אוגוסטה, מילת השלילה הושמטה.[25]
בביוגרפיה של אלכסנדר סוורוס נכתב כי "הוא כיבד את החוקים הפרטיים של היהודים", כונה בלגלוג "ארכיסינגוגוס סורי", החזיק פסלים של "נפשות קדושות ביותר" ובהן אברהם, נהג על פי "נוהל שמקיימים הנוצרים והיהודים", ושמע מיהודים או מנוצרים מימרה, ש"ציווה לחקוק אותה בפלטין ובמבנים ציבוריים" - אמרה הידועה בצורתה הארמית ומיוחסת להלל הזקן.[26]
בביוגרפיה של גורדיאנוס השלישי נכתב כי החיילים בנו לו אתר קבורה והוסיפו כתובת בכמה שפות: "יוונית, לטינית, ופרסית, ובעברית ובמצרית".[27] אלא שלא ידוע משום מקור אחר על כתובת כזאת[28] וסיפור זה ככל הנראה אינו אותנטי. עם זאת, בולטת החשיבות שניתנה בו לאותיות העבריות, שלהן ניתן מעמד שוה לאלו שביוונית, לטינית, פרסית ומצרית.[29] אזכור "השפה של היהודים" יחד עם השפות הללו מעידה כי היוזמים של הכתובת או המחבר ומקורותיו ראו ביהודים נוכחות רצינית באזור נהר פרת בתקופתם.[28]
בביוגרפיה של קלאודיוס השני נזכר משה, "שהיה מקורב אל אלוהים, כפי שאומרים ספרי היהודים" ו"קיבל מענה מהאלוהות הבלתי מוכרת מקרוב".[30] בכך מתייחס המחבר לאלוהי היהודים כלא-ודאי, לעומת אלוהיהם הוודאיים של הרומאים.[31]
בביוגרפיה של סטורנינוס מצוטטת כביכול איגרת מאת אדריאנוס, העוסקת במצב הדתי במצרים ובה נטען כי "אין שם ראש בית כנסת (ארכיסינגוגוס) של יהודים, שומרוני וראש כמורה של נוצרים, שאיננו איצטגנין, רואה בקרביים, מושח בשמן ואף הפטריארך עצמו שעה שמגיע אל מצרים מאלצים אותו אחדים להעריץ את סרפיס (אנ'), ואחרים – את כריסטוס". באיגרת נעשה ניסיון לאפיין את כלל אוכלוסיית אלכסנדריה ולסכם: "האל היחיד שלהם הוא הממון, ולו סוגדים הנוצרים, היהודים ובסך הכל האומות כולן".[32] תיאור עיסוקם של ראשי הדתות המונותאיסטיות במצרים כידעונים ומרפאים במשחות הוא חלק מהלגלוג על כל המאמינים באמונות טפלות, מזווית ראייתו של פגאני נאור. תיאור ביקורו של "ראש האבות" (פטריארך) הוא בעצם אנקדוטה על ציד נפשות להמרת דת, תופעה המנוגדת לדרכה של התרבות הרומית, ונראה כאין זו עדות היסטורית.[33] לדעת מנחם שטרן, אותו פטריארך חייב להיות הנשיא הארץ-ישראלי של בית הלל, שלפחות החל מהמאה ה-3 המקורות הספרותיים מעידים כי הוא נחשב ל"פטריארך". עם זאת, רוב החוקרים דוחים את האותנטיות של האיגרת הזו.[34]
תרגומים לעברית
היסטוריה אוגוסטה: חיי הדריאנוס. תרגם מרומית וצירף מבואות, הערות ונספחות דוד גולן. ירושלים, הוצאת אקדמון, 1989. (הספר בקטלוג ULI)
היסטוריה אוגוסטה: הקיסרים האנטונינים. תרגם מלטינית, הוסיף מבוא והערות דוד גולן. ירושלים, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2007.[35](הספר בקטלוג ULI)
היסטוריה אוגוסטה: הקיסרים הסוורים. תרגם מלטינית, הוסיף מבוא והערות דוד גולן. ירושלים, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2010.[36]
היסטוריה אוגוסטה: הקיסרים החיילים. תרגם מלטינית, הוסיף מבוא והערות דוד גולן. ירושלים, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2014.[37](הספר בקטלוג ULI)
לקריאה נוספת
בנימין איזק, "עמדות רומאיות כלפי היהודים והיהדות". ציון ס"ו, (תשס"א), עמ' 61–64.
H. Dessau, "Über Zeit und Personlichkeit der SHA". Hermes 24 (1889), pp. 387-92
T. Mommsen, "Die SHA". Hermes 25 (1890), pp. 228-92
R. Syme, Ammianus and the Historia Augusta. Oxford, 1968.
R. Syme, Emperors and Biographies: Studies in the Historia Augusta. Oxford, 1971.
M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Jerusalem, 1980, Vol. II, CXLII. Scriptores Historiae Augustae, pp. 612-642.
B. Isaac, "Orientals and Jews in the Historia Augusta: Fourth-Century Prejudice and Stereotypes", in: I. M. Gafni, A. Oppenheimer and D. R. Schwartz (editors), The Jews in the Hellenistic-Roman World, Studies of Memory of Menahem Stern. Jerusalem, 1990.
^דוד גולן, הקיסרים החיילים, שני הוולריאנים, עמ' 160, הערה 1.
^על פי דוד גולן, הקיסרים האנטונינים, נספח, עמ' 250-249; הקיסרים החיילים, נספח, עמ' 420-418.
^ 12הרניאנוס וטימולאוס אינם ידועים משום מקור אחר מלבד ההיסטוריה אוגוסטה. יש ספק רב אם בכלל היו קיימים.
^כך בתרגום דוד גולן, הקיסרים האנטונינים, מבוא, עמ' 7, הערה 1: נהוג לתרגם "divus" כ"האלוהי", אולם המשמעות היא "המוּאלל, כלומר מי שהועלה לדרגת אל, אבל איננו אלוהות מעיקרו".
^M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, vol. II, p. 616
^M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, vol. II, p. 617
^היסטוריה אוגוסטה, חיי הדריאנוס, פרק 5, סעיף 2: "פרקו עול אותן אומות אשר טראיאנוס בעבר הכניע... מצרים הייתה נסערת ממרידות, בליביה ולבסוף בפלאיסטינה ניעורו הלכי רוח מרדניים"; פרק 5, סעיף 8: (הדריאנוס) "הועיד את מארקיוס טורבו, לאחר שזה ריסן את היהודים, למשימת דיכוי המרידה במאוריטאניה".
^היסטוריה אוגוסטה, חיי הדריאנוס, פרק 14, סעיף 2: ”בפרק זמן זה, גם היהודים התעוררו למלחמה, לפי שנאסר עליהם להשחית באברי מינם”.
^היסטוריה אוגוסטה, חיי אנטונינוס פיוס, פרק ה, סעיף 4. תרגום: דוד גולן, הקיסרים האנטונינים, עמ' 89.
^M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, vol. II, p. 622
^M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, vol. II, pp. 639-640
^הקיסרים האנטונינים כולל את הביוגרפיות: לוקיוס אייליוס, אנטונינוס פיוס, מרקוס אורליוס, לוקיוס ורוס, אוודיוס קסיוס, קומודוס אנטונינוס, פובליוס הלוויוס פרטינקס.
^הקיסרים הסוורים כולל את הביוגרפיות: ספטימיוס סוורוס, פסקניוס ניגר, קלודיוס אלבינוס, אנטונינוס קרקלוס, אנטונינוס גטה, אופיליוס מקרינוס, אנטונינוס דיאדומניאנוס, אנטונינוס אלגבלוס, אלכסנדר סוורוס.
^הקיסרים החיילים כולל את הביוגרפיות: שני המקסימינים, שלושה גורדיאנים, מקסימוס ובלבינוס, שני הוולריאנים, שני הגליאנים, שלושים הטיראנים, קלאודיוס, אורליאנוס, טקיטוס, פרובוס, פירמוס, סטורנינוס, פרוקולוס ובונוסוס, קרוס, קרינוס ונומריאנוס.
