|
הורטיוס
קווינטוס הורטיוס פלקוס (בלטינית: Quintus Horatius Flaccus; בעברית מקובל גם לכתוב הורציוס; 8 בדצמבר 65 לפנה"ס – 27 בנובמבר 8 לפנה"ס) היה משורר רומי מפורסם. תולדות חייוהורטיוס נולד בשנת 65 לפנה"ס בוונוסיה (כיום ונוסה שבאיטליה) והיה בנו של עבד משוחרר אמיד. אביו דאג לחינוכו וליווה אותו לרומא, שם למד את תורת הנאום, ואחר כך לאתונה, שבה למד יוונית ופילוסופיה. ככל הנראה שליחתו מעיר מולדתו נועדה להציל אותו מהשמצות, שכן להיות בן עבד לשעבר נחשב בזוי בחברה הרומאית, ולכן הורטיוס ואביו היו מטרה ללגלוגים חוזרים ונשנים. הורטיוס היה אסיר תודה לאביו על כך והתייחס אליו בהערצה רבה. אחרי רצח יוליוס קיסר בשנת 44 לפנה"ס, הורטיוס, שהתרשם מהגעתם של מרקוס יוניוס ברוטוס וגאיוס קסיוס לונגינוס לאתונה, הצטרף לצבאם ולחם כטריבון צבאי בקרב פיליפי בשנת 42 לפנה"ס כנגד אוקטביאנוס ומרקוס אנטוניוס. כוחותיהם של ברוטוס וקסיוס הובסו בקרב אך הורטיוס הצליח להימלט על נפשו ולימים סיפר שזרק את מגינו ונמלט משדה הקרב. לאחר שהוכרזה חנינה לאלה שלחמו נגד אוקטביאנוס, חזר הורטיוס לרומא ומצא שרכושו הולאם וחולק לחיילי הצבא המשוחררים וכך הוא הוכרח לקנות לעצמו משרה של מזכיר במשרדי הקוואיסטורים, דבר שאפשר לו להתמסר לשירה. הורטיוס השתייך לחוגים הספרותיים ברומא שעליהם נמנה המשורר ורגיליוס. ורגיליוס הפגיש את הורטיוס עם גאיוס קילניוס מאיקנס, שהיה ידידו ואיש סודו של אוקטביאנוס. מאיקנס הפך לידידו ולפטרונו של הורטיוס והעמיד לרשותו חווילה בסאביניום, לא הרחק מרומא. הורטיוס, ורגיליוס ומאיקנס נעשו ידידים, וידידותם נמשכה עד מותם. אוקטביאנוס ביקש למנות את הורטיוס למזכירו, אך הורטיוס העדיף להמשיך ולעסוק בשירתו. יצירותיובשנת 41 לפנה"ס, הקיסר אוקטביאנוס העניק חנינה להורטיוס. הורטיוס חזר מן הגלות לרומי, וגילה שאביו נפטר ורכושו הוחרם. הורטיוס נאלץ להתחיל לעבוד כמזכירו של גובה-מיסים. בתקופה זו הוא החל בכתיבת שירה. שירתו הסיבה את תשומת לבם של לוקיוס ואריוס רופוס, ושל פובליוס ורגיליוס מארו, שני משוררים בעלי שם בעולם הספרות הרומי. דרכם, הורטיוס התוודע למאיקנס[1] שהיה עוזרו ויועצו של אוגוסטוס, ופטרון ספרות ידוע.[2] בשנת 38 לפנה"ס צירף אותו מאיקנס לחוגו הספרותי, דבר ששחרר את הורטיוס מדאגות כלכליות. בהמשך, מאיקנס אף הציג אותו בפני אוגוסטוס.[2] האפודות (Epodi)בשנת 31 לפנה"ס פרסם הורטיוס 17 שירים שכונו "אפודות" בשל המבנה המיוחד שלהן: שורה ארוכה, ולאחריה – שורה קצרה. הורטיוס כינה את האפודות בשם "יאמבים" (Iambi).[3] בכתיבת האפודות הושפע הורטיוס מסגנונו הלעגני של המשורר היווני הקדום ארכילוכוס מפארוס, שחי במאה השביעית לפנה"ס.[4] האפודות עסקו בנושאים מגוונים, מסיפורי אהבה ועד למלחמות-האזרחים בתקופתו.[5]  הסאטירות (Saturae)עשר הסאטירות הראשונות התפרסמו בספר בשנת 35 לפנה"ס, ושמונה נוספות יצאו בשנת 30 לפנה"ס.[6] הורטיוס כינה את הסאטירות שלו בשם "שיחות" (Sermones).[7] את הסאטירות חיבר הורטיוס בהשראתו של לוקיליוס, מחבר סאטירות רומי שחי במאה ה-2 לפנה"ס.[7] בניגוד לסאטירה של לוקיליוס הורטיוס לא עסק בסאטירה שלו בפוליטיקה, אלא שם ללעג בעיות שרווחו בחברה בזמנו, כגון: רדיפת-בצע, קמצנות, שחיתות ועוד.[8] בשנת 35 לפנה"ס הורטיוס הקדיש את ספר הסאטירות הראשון שלו למאיקנס, ובתור הכרת תודה העניק לו מאיקנס אחוזה קטנה, שמיקומה 25 מיל צפונית לרומא (אחוזה זו מוזכרת רבות ביצירותיו). מנקודה זו והלאה הורטיוס חילק את זמנו בין האחוזה לבין רומא. בנוסף, ייתכן שנכח בקרב אקטיום בשנת 31 לפנה"ס. השירים / האוֹדות (Carmina / Odae)
שלושת ספרי השירה הראשונים שפורסמו סביב שנת 23 לפנה"ס הם שהביאו להורטיוס את תהילתו כמשורר. בספר הראשון הורטיוס מקדיש את שלושת השירים הראשונים למאיקנס, לאוגוסטוס ולוורגיליוס.[9] השירים הם בעלי איזון – הורטיוס משתמש בחוש מידה ומאזן בין עצב ושמחה. השיר האחרון בספר השלישי הוא צוואתו, שבה חוזה הורטיוס לעצמו תהילת נצח.[10] ספר השירים הרביעי: נכתב בין השנים 13-17 לפנה"ס. בתוכו מופיעים שירי אהבה, שירי-תהילה לאוגוסטוס, ושירי-תהילה לרגל ניצחונם של בניו המאומצים של אוגוסטוס: טיבריוס ודרוסוס, על הווינדליקים. ניצחון זה הרחיב את גבולות האימפריה הרומית עד לגדות נהר הדנובה. האיגרות (Epistulae)לאחר פרסום ספרי השירה שב הורטיוס לכתוב "שיחות" (sermones), שבהמשך קיבלו את השם "איגרות" (Epistulae).[11] ספר האיגרות הראשון פורסם בשנת 20 לפנה"ס לערך, והספר השני פורסם בין השנים 13-17 לפנה"ס. כתיבה זו של שירה במגוון נושאים, בצורה של איגרות לאישים ידועים, הייתה חדשנית. הספר הראשון הוקדש למאיקנס. הוא עוסק בהנהגה נכונה ובספרות. הספר השני כולל שלוש איגרות. הראשונה, לאגוסטוס, דנה במצב השירה הרומית. הורטיוס טוען באיגרת כי לדרמה אין סיכוי לשגשג, ושעל כן, על אגוסטוס לתמוך בשירה. האיגרת השנייה מופנית ליוליוס פלורוס (Iulius Floras), ובה הורטיוס מנסה להרחיקו מהשירה כיוון שהיא רוויה בכזב ובצביעות. האיגרת השלישית ידוע בשם האיגרת אל הפיסונים (Epistula Ad Pisones), וכן בשם "(על) אמנות הפיוט" (ארס פואטיקה). איגרת זו מופנית אל פיסו (piso) ואל שני בניו. היא נחשבת למסמך החשוב ביותר של ביקורת הספרות בעת העתיקה, והשפיעה רבות על התפתחות ביקורת הספרות האירופית. ביטויים, פתגמים ומונחים ששאולים ממנה משמשים עד היום בביקורת הספרות האירופית.[12] דוגמה לדבר: "אף הומרוס הטוב לפעמים מתנמנם".[13] שיר היובל (Carmen Saeculare)בשנת 44 לפנה"ס, לאחר רצח יוליוס קיסר, הופיע בשמים כוכב שביט. החוזים במזלות פרשו זאת כאות המבשר על תחילתה של המאה החדשה. עקב המצב ששרר אז במדינה נדחו החגיגות. בשנת 17 לפנה"ס, לאחר שהבטיח אוגוסטוס את הגבולות, הוא ערך את "חגיגות-המאה". חגיגות אלו נערכו בעבר בשנים 249, ו-146 לפנה"ס. הן סימלו את סופה של המאה, ואת תחילתה של מאה חדשה, שכולם קיוו שתהיה טובה מהמאה שלפניה. אוגוסטוס הטיל על הורטיוס לכתוב המנון לאומי לרגל החגיגה. ההמנון שכתב הורטיוס פונה אל האלים בבקשה שיעתירו חסד על רומא, ומהלל את אוגוסטוס. כתיבת המנון זה גרמה לכך שהורטיוס הוכר כמשוררה הלאומי של רומא (Romanae Fidicen Lyrae).[14] הורטיוס וורגיליוס נחשבים לגדולי המשוררים הרומים. בין יצירותיו של הורטיוס נכללים שני ספרי סאטירה שהוא כינה בשם "דברי מוסר", אך למעשה הם דברים הנאמרים בלשון שיחתם של אנשי רומא של תקופתו: נואמים, פילוסופים, מדינאים, אנשי עסקים, וגם עבדים, פרוצות והולכי בטל פטפטנים. הורטיוס עצמו מעיד על כך: "אין לכנות בשם משורר מי שכותב כמוני, שירה בנוסח פרוזה". אוגוסטוס קיסר הכריז על שירתו של הורטיוס כ"שירה נצחית". רבות מאמרותיו של הורטיוס נשארו בשימוש עד ימינו: "טוב ומכובד לאדם למות בעד ארצו", "קרפה דיים" ("חיה את הרגע" [מילולית: את היום]) ו"העז לדעת". היהודים אצל הורטיוסבשירתו של הורטיוס ישנן 4 התייחסויות ברורות ליהודים. לדעת ההיסטוריון מנחם שטרן, הדבר מעיד על השפעתם של היהודים על החברה הרומאית בתקופת אוגוסטוס.[15] היהודים היו ככל הנראה קבוצה אתנית מפורסמת מספיק ברומא של אותה התקופה, כך שאפשר היה להתבדח עליה מתוך ביטחון שהקהל מכיר אותה כקבוצה מובחנת בפני עצמה. ייתכן ותהלוכת הניצחון של גאיוס סוסיוס בשנת 34 לפנה"ס, בה חגג את כיבוש ירושלים בשנת 37 לפנה"ס, היא זו שהעלתה את היהודים לתודעת הקהל הרומאי, בדיוק בתקופה שבה כתב ופרסם הורטיוס את ספר הסאטירות הראשון שלו. בספר זה, שיצא לאור כנראה בשנת 35 לפנה"ס או זמן קצר לאחר מכן, נמצאת ההתייחסות הראשונה אל יהודים ויהדות בספרות הקומית-הסאטירית. שלוש מתוך ארבע ההתייחסויות נמצאות בספר הסאטירות הראשון הזה, וכל אחת מהן חותמת את היצירה שבה היא מופיעה, בבחינת בדיחה אחרונה שאמור להיות לה רושם רב. מיקומן של הבדיחות הללו מלמד על כך שהורטיוס ייחס להן אפקטיביות רבה, והוא אף בחר לסיים 3 מתוך 10 הסאטירות שבספר הראשון בהתייחסות אל יהודים.[16] בספר הסאטירות הראשון, בסוף הסאטירה הרביעית, מציין הורטיוס את חולשתו לכתיבת סאטירות ומזהיר את יריבו שאם לא יסכים לקבלה, "יגיע להק גדול של כותבי שירה" להיות לו לעזר: "ואותך אז נכריח, כמו שעושים היהודים, לצעוד ולחבור לקהלנו".[17] לדעת חוקרים רבים, השורה האחרונה מתייחסת לפעילות מיסיונרית יהודית נמרצת ברומא.[18] בסאטירה החמישית הוא מלגלג על תמימות האמונה היהודית, שכבר הפכה ידועה,[15] כשהוא מצהיר: "לזאת יאמין נא אַפֶּלָא היהודי, לא אני".[19] בסאטירה התשיעית מראה הורטיוס ידיעה על ברית המילה והשבת. בעודו עסוק בשיחה עם אדם טרחן ופטפטן, הוא פוגש בחברו המשורר אריסטיוס פוסקוס ומנסה לרמוז לו שיציל אותו, אך ללא הועיל, החבר משים עצמו כלא מבין: "בשחוק בן בליעל הוא מתעלם". הורטיוס רותח מזעם אך מנסה שוב: "הן רצונך לשוחח עמי ביחידות, כך אמרת". החבר הבדחן משיב לו כי כך אמנם בכוונתו לעשות, אך במועד אחר: "כי היום השבת השלושים. הרצית שנזלזל ברגשות יהודים נימולים?'".[20] החבר המשורר בסיפור של הורטיוס הצהיר שמאחר שזה יום שבת, הוא לא יכול להעליב את היהודים בשיחה על עסקים.[21] אולם אין בסיפור הזה נימה שלילית. היהודים מתאפיינים בשמירת שבת ובמילה והחבר פשוט מנצל את העובדה הזו.[22] לרוב מפרשים את הביטוי "השבת השלושים" לא כשבת רגילה אלא כראש חודש, שנחשב ביהדות למעין חג. על פי הסבר אחר מדובר על השבת ה-30 מתחילת השנה.[21] אולם ייתכן גם שלא היה חג יהודי כזה והחבר הבדחן המציא אותו באותו הרגע כדי להראות את "אדיקותו" ו"בקיאותו" ברזי הדת שאינו רוצה להעליבה.[23] בחיבורו "האיגרות", דן הורטיוס בצורותיו השונות של העושר - בכך שישנם כאלה שאין בעיניהם שום חשיבות למה שאחרים מעריכים מאוד, ומזכיר את "עושר תמרי חורש הורדוס הרוחיים".[24] תרגומי יצירותיו לעברית
ראו גםלקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
||||||||||||||||||
