|
הארי קוניק ג'וניור
ג'וזף הארי פאולר קוניק ג'וניור (באנגלית: Joseph Harry Fowler Connick Jr.; נולד ב־11 בספטמבר 1967) הוא זמר, פסנתרן, מלחין, שחקן ומנחה טלוויזיה אמריקאי-יהודי. המוזיקה שיצר מבוססת על תרבויות הג'אז והבלוז המפותחות של עיר הולדתו, ניו אורלינס. קוניק הוציא לאור מספר רב של אלבומים שהצליחו, ואף זכה במספר אלבומי זהב ופלטינה. בתקופה שבה פגע הוריקן קתרינה בניו אורלינס, התפרסם בפעילותו הן בפרסום המצב והן בפרויקט כפר המוזיקה. קורות חייםקוניק נולד בניו אורלינס, לואיזיאנה שבארצות הברית לאב נוצרי-קתולי ממוצא בריטי וגרמני, ולאם יהודייה ממוצא בלארוסי ואוסטרי. שני הוריו הם עורכי דין במקצועם. בגיל שלוש החל קוניק לנגן על פסנתר, בגיל עשר ניגן בלהקה מקומית ובגיל 11 הוציא את האלבום הראשון שלו. קוניק נשוי לשחקנית והדוגמנית ג'יל גודאייקר (אנ'), לזוג שלושה ילדים. הארי קוניק ג'וניור הוא נוצרי קתולי אדוק.[1][2][3] קריירהקריירת משחקמאז 1990, קוניק הופיע במספר סרטי קולנוע מצליחים, בהם "היום השלישי" (1996), "מטען עודף" (1997), "משב של תקווה" (1998), "הכלב סקיפ" (2000), "החיים בלי דיק" (2001), "בייסיק" (2003), "באג" (2006), "נ.ב. אני אוהב אותך" (2007), "חדשה בעיר" (2009) ו-"סיפורו של דולפין" (2011). בין הופעותיו הרבות בטלוויזיה, קוניק גילם את דמותו של ד"ר ליאו מרקוס בסיטקום "ויל וגרייס" (2002–2006) ואת דמותו של העוזר לתובע המחוזי דייוויד היידן בסדרת הדרמה המשטרתית "חוק וסדר: מדור מיוחד" (2011-2012). כמו כן, שימש כשופט בתחרויות של מספר תוכניות ריאליטי, בהן "אמריקן איידול". קריירה מוזיקליתבמקביל לקריירת משחק מגוונת ומצליחה למדי, חובק קוניק קריירה מוזיקלית ענפה. בתור יליד ניו אורלינס שינק מגיל צעיר מאוד את תרבויות הג'אז והבלוז המפותחות של העיר, אלבומיו כיוצר, כותב שירים ומוזיקאי, מסתמכים – רובם ככולם – על טהרת הסגנונות הללו במגוון התמקדויות – מאלבומים שמלווים בתזמורות ביג בנד, סווינג, ג'אז אינסטרומנטלי ועד אלבומים שלמים של בלדות בניחוח נוסטלגי פרנק־סינטראי. את אלבומו הראשון הקליט קוניק ב־1978 כשהוא בן 11 בלבד, וברזומה שלו מעל ל־20 אלבומים. אלבומו המפורסם ביותר הוא הפסקול שהלחין ב־1989 לסרט "כשהארי פגש את סאלי". הוריקן קתרינה וכפר המוזיקאיםלאחר שהכה הוריקן קתרינה בניו אורלינס ב־2005, קוניק, שכבר עזב את העיר לא מכבר היה מבין הראשונים שחזרו אליה. מלווה בצוות צלמים, הוא ערך מסע פרטי וקטן בעיר הממוטטת והסריט את כל מה שארצות הברית לא כל כך השתוקקה לראות. הוא צילם את הרחובות המוצפים, את המבנים ההרוסים, את הכאוס הנוראי שהותיר אותותיו בכל פינה, את התושבים ששהו בעיר כשהסופה הכתה בה ושנאלצו גם להתמודד עם התוצאות ההרסניות כמעט לבדם. מלבד נכונותו להוציא החוצה את המראות הקשים והמביכים מהעיר ולהביאם לידיעת ומודעות כמה שיותר אנשים, הקים קוניק ביחד עם אמן הג'אז ברנפורד מרסליס את "כפר המוזיקאים" – New Orleans Habitat Musicians' Village – מתחם מבנים ארעיים בהם השתכנו מוזיקאים ומשפחותיהם שנותרו ללא קורת גג וכלל בתוכו גם מרכז חינוכי. בהמשך הקליט קוניק את האלבום "Oh, My Nola", ההקדשה המוזיקלית האישית שלו לניו אורלינס הפגועה והמותשת (Nola = New Orleans, Louisiana), שיצא לאור בינואר 2007. האלבום Oh my Nolaלמרות הצער הגדול ממנו צמח האלבום, "Oh my Nola" אינו אלבום נכאים דיכאוני. להפך – הוא מספק תערובת צבעונית של מגוון הסגנונות שקוניק כל כך אוהב ומסמלים את ניו אורלינס יותר מכול. רובם הגדול של השירים באלבום הם גרסאות כיסוי לשירי בלוז, פולק וג'אז ישנים. "Working in a Coal Mine", למשל, מקבל מפנה פאנקי סקסי. "Jambalaya", שיר ניו אורלינסי עתיק יומין, מקבל טיפול בסגנון ג'אז חם ומקפיץ, הביצוע ל-"Elijah Rock" בסגנון בלוז מרטיט, ו-"Lazy Bones" הוא שעתוק נאמן למקור של פופ ביג בנדי רומנטי. בנוסף לגרסאות הכיסוי, האלבום כולל גם ארבעה שירים מקוריים שכתב קוניק, כאשר הבולט שבהם הוא "All These People", בו מצטרפת אליו גם זמרת הגוספל קים בורל. מדובר בשיר היחיד באלבום שעוסק באופן ישיר בסופה קתרינה, והושפע מאותם סיורים וראיונות שערך בעיר. חלק מצילומי הימים הטרופים הללו מופיעים גם בקליפ שיצא לשיר בסוף 2006. כל רווחי המכירות הוקדשו לעזרה בשיפוץ ושיקום ההריסות. קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||
.svg){kind=logo}
