ברוס לי

ברוס לי
Bruce Lee

ברוס לי, 1971
לידה	27 בנובמבר 1940 ארצות הברית סן פרנסיסקו, קליפורניה, ארצות הברית
פטירה	20 ביולי 1973 (בגיל 32) הונג קונג
מקום קבורה	Lake View Cemetery
שם במה	李元鑒
שם לידה	李振藩
סוגה מועדפת	אמנויות לחימה וסרטי פעולה
מדינה	הונג קונג הבריטית, ארצות הברית
תקופת הפעילות	1950–1973 (כ־23 שנים)
מקום לימודים	אוניברסיטת וושינגטון (1964) Seattle Central College
צאצאים	ברנדון לי, שאנון לי
פרסים והוקרה	היכל התהילה של קליפורניה (2015) כוכב בשדרת הכוכבים בהוליווד
https://brucelee.com/
פרופיל ב-IMDb
חתימה

ברוס לי (באנגלית: Bruce Lee‏; 27 בנובמבר 1940 – 20 ביולי 1973) או בשמו הקנטונזי לי ג'וּן פאן (סינית: 李振藩, יוטפנג: Lei⁵ Zan³ Faan⁴), היה אמן לחימה ושחקן קולנוע אמריקאי נודע ממוצא סיני. נחשב עד היום לאחד מגדולי שחקני הקונג פו בכל הזמנים.

הפקות הסרטים בהשתתפותו, בהוליווד ובהונג קונג, הפכו את אמנויות הלחימה הסיניות המסורתיות לפופולריות מאוד בשנות השבעים של המאה העשרים. ברוס לי לא היה היחיד שעסק בהפקת סדרות וסרטים חדשניים הקשורים באמנויות לחימה באותה העת, אך מפני שסרטיו היו נגישים ומותאמים לקהל המערבי, סרטיו זכו לתפוצה ולפופולריות רבה הרבה יותר מאחרים, והשפעתו התרבותית הייתה נרחבת הרבה יותר. סגנון הסרטים והכיוון שאליהם הם פנו נתנו את הטון לאופיים של סרטי אמנויות לחימה רבים שבאו לאחריהם.

לי נולד בשם "לי ג'וּן-פַאן" (מסינית: 李振藩), כאשר לי הוא שם המשפחה וג'ון-פאן הוא השם הפרטי, כפי שנהוג בסדר השמות הסיני. השם ג'ון-פאן זהה בצליל למילים "חוזר שוב". שם זה ניתן לו על ידי אמו, אשר הרגישה שלי יחזור בעתיד לארצות הברית. במקור נתנה לו אמו, שהחזיקה באמונות טפלות, שם אחר כשנולד: "סאי-פוֹן" (מסינית: 細鳳). זהו שם נשי בתרבות הסינית, שפירושו "עוף חול קטן" ^{[דרושה הבהרה]}. לפי המסופר השם האנגלי "ברוס" הוענק לו בבית החולים שבו נולד על ידי הרופאה ד"ר מרי גלובר.

ללי יש שלושה שמות סיניים נוספים, "לי יואן-צ'אם" כשם משפחה או שבט; "לי יואן-קאם" – השם שבו השתמש בתקופה שבה למד במכללה, ושם המסך "לי סיוּלוּנג", שפירושו "דרקון קטן", ושימש את לי בסרטיו הראשונים.

ברוס לי נולד בבית חולים סיני ברובע צ'יינה-טאון בסן פרנסיסקו, קליפורניה, ארצות הברית. אביו של לי, לי הוי צ'ואן, היה ממוצא סיני, ואמו של לי, גרייס הו, הייתה קתולית ממוצא סיני ואירופאי. לי היה הילד הרביעי מתוך חמישה ילדים: אגנס, פואיב, פיטר, ברוס, ורוברט. לי ומשפחתו עזבו את ארצות הברית ועברו לגור בהונג קונג כשהיה בגיל שלוש, שם גדל וספג את התרבות הסינית.

בגיל שלושה חודשים הוא השתתף בסרטו הראשון: Golden Gate Girl.

אביו של לי, לי הוי צ'ואן, היה מהשחקנים המובילים באופרה הקנטונזית ושיחק בסרטי קולנוע. במהלך הזמן, החל במסע הופעות עם האופרה הקנטונזית, אשר החל בערב הפלישה היפנית להונג קונג. לי הוי צ'ואן הופיע גם שנים רבות בארצות הברית, בקהילות הסיניות הפזורות ברחבי המדינה. למרות ההצלחה שלה זכו הופעותיו, החליט אביו של לי לחזור להונג קונג, בניגוד לשאר חברי האופרה אשר נשארו בארצות הברית.

החל מן העת שבה חזרה משפחתו של לי להונג קונג, גדל לי תחת הכיבוש היפני במשך שלוש שנים ושמונה חודשים. לאחר הכיבוש חודשה קריירת המשחק של אביו, ובנוסף עלתה הפופולריות של משחקו במידה רבה אף יותר משהייתה לפני הכיבוש.

אמו של לי הגיעה ממשפחה עשירה, מיוחסת ובעלת השפעה רבה בהונג קונג. היא הייתה אחייניתו של סר רוברט הו-טונג, אשר היה איש עסקים ופילנתרופ נודע, ובזכותם גדל ברקע כלכלי ותרבותי מבוססים.

למרות יתרונות אלה, גדל לי בסביבת מגורים קשוחה ומלאת כנופיות אלימות, עם אוכלוסייה שאהדה את הקומוניזם, ולפיכך לא הייתה בה חיבה יתרה למשפחות מיוחסות.

עוד בילדותו התחיל ברוס לי לשחק, והשתתף בלמעלה מעשרים סרטים, שכותרתם הייתה: "לי שיאולונג", בדומה לעיסוקו של אביו כשחקן מקצועי. באותה התקופה הצטרף לי לחבורת ילדי רחוב והתנסה בקרבות מזדמנים בסמטאות העיר הגדולה.

כילד קטן למד בבית הספר "טאק סון", מרחק שני בניינים מביתו, אשר שכן ברחוב 218 Nathan Road, Kowloon. לאחר מכן עבר לי לבית ספר יסודי אחר, שלוחה של מכללת La Salle, ב-1950 או ב-1952 (בגיל 10 או 12). בסביבות 1956, בעקבות ביצועים לימודיים נמוכים, וייתכן שגם בשל התנהגות בעייתית, הועבר לבית הספר התיכון St. Francis Xavier's, שם היה תחת השגחתו של האח אדוארד, מורה ומאמן קבוצת האגרוף של בית הספר.

בשנת 1958 זכה ברוס לי בתחרות גדולה של ריקודי צ'ה צ'ה צ'ה והחל לעבוד כמדריך ריקודים. מאוחר יותר התפרנס ממקצוע זה בהיותו סטודנט ומהגר עני בארצות הברית. בה בעת התאמן בסגנון ווינג צ'ון קונג פו, אצל מורה ידוע בשם ייפ מאן. גרסה היסטורית אחת על אודות חייו גורסת, כי לי נאלץ לעזוב את לימודיו אצל ייפ מאן ואת הונג קונג, לאחר שהמשטרה הזהירה את הוריו כי בכוונתה לעצור אותו בעקבות מעורבותו בתגרות רחוב. אביו נתן לו מאה דולר ושלח אותו לארצות הברית, תוך ניצול אזרחותו האמריקאית. גרסה אחרת גורסת שלי עזב את הונג קונג והיגר חזרה לארצות הברית כדי לרכוש השכלה גבוהה. הוא עזב את הונג קונג היה בן 18, בשנת 1959.

כשהגיע לארצות הברית, התגורר לי בתחילה עם אחותו הגדולה, אגנס לי, שחיה זה מכבר עם חברים של המשפחה בסן פרנסיסקו.

כילד ונער צעיר התאמן לי מעט בשתי אמנויות לחימה:

• טאי צ'י צ'ואן בסגנונות וו ויאנג – שלמד מאביו, שהיה מתרגל טאי צ'י חובב.
• הונג גאר – אמנות שלמד אצל חברו של אביו, לי חוי צ'ואן.

ההשפעה הגדולה ביותר על התפתחות אמנויות הלחימה של לי הגיעה מאוחר יותר, מתרגילי אמנות הלחימה ווינג צ'ון קונג פו. לי התחיל להתאמן באמנות זו בגיל 15, בשנת 1955 בערך, אצל מורה הוינג צ'ון ייפ מאן, והפסיק להתאמן באמנויות שתרגל קודם לכן. השיעורים הקבועים של ייפ כללו בדרך כלל תרגול סדרות (קאטות), צ'י סאו ("ידיים דביקות" – תרגול זוגות), עבודה על בובת העץ האופיינית לוינג צ'ון, שכן ייפ מאן התאמן ולימד באמצעות בובת עץ שעיצב בעצמו, השונה מבובות בזרמים אחרים, ולעיתים גם בקרבות חופשיים. לא היה דפוס לימוד קבוע בכיתה. ייפ ניסה לשמור על התלמידים שלו ממלחמות בכנופיות הרחוב של הונג קונג בעזרת עידוד לחימה בתחרויות מאורגנות.

לאחר שנה באימוני הוינג צ'ון, תלמידיו האחרים של ייפ מאן סירבו להתאמן עם לי לאחר שלמדו על מוצאו, שכן אמו הייתה חצי סינית וחצי לבנה. בקהילת אמנויות הלחימה באותה העת בסין עוד רווחה גזענות תרבותית ענפה, ובדרך כלל היו מורים סינים מסרבים ללמד את אמנויותיהם לאנשים ממוצא שאינו אסייתי מלא, או אף למי שאינו סיני. ידוע כי בין השאר התאמן לי ולמד הרבה תחת וונג שון לאונג, אחד מתלמידיו הבכירים של ייפ מאן.

בסך הכול למד לי תחת ייפ מאן כשלוש שנים לכל היותר, בערך בין הגילים 15–18, ופחות או יותר בין השנים 1955–1959. לי מעולם לא למד מייפ מאן את התרגולים המתקדמים בשיטתו, כגון סדרת היד הריקה האחרונה (ביו דזה), הסדרה ושיטות הלחימה עם המוט הארוך וסכיני הפרפר, והעבודה עם בובת העץ. לי אף לא התיימר ללמד חומרים אלה מאוחר יותר, כאשר לימד וינג צ'ון בארצות הברית טרם פיתח שיטות לחימה עצמאיות. לאורך כל חייו, היה ייפ מאן המורה הרשמי היחיד של ברוס לי.

בניגוד למקובל בהקשר של לימודים לתואר אקדמאי, במסגרת התרבות והאופי של אמנויות הלחימה, ובמיוחד אמנויות הלחימה הסיניות, תקופת זמן של שלוש שנים נחשבת קצרה ביותר. לשם השוואה – בסגנונות סיניים מסורתיים כגון טאי צ'י, שינג אי צ'ואן, דאי שין-אי או בה גוואה ג'אנג, שלוש שנים ייחשבו לעיתים קרובות רק תקופת לימוד של בסיסה המקדמי של השיטה. במסגרת סגנונות קראטה מסורתיים שונים, נדיר מאוד שאדם יזכה לחגורה שחורה ראשונה תוך שלוש שנים בלבד. ב-ג'ו ג'יטסו ברזילאי מקובל במועדונים המכבדים עצמם, שלוקח למתאמן כעשר שנים להשיג חגורה שחורה. ברוס לי, לא בלבד שלמד רק שלוש שנים תחת ייפ מאן, אלא גם עשה זאת בהיותו נער, ובעת שעסק בפעילויות רבות אחרות (ולא הקדיש עצמו למשל רק ללימודי וינג צ'ון). לפיכך, חשיפתו של לי לאמנויות הלחימה בעודו נער לא הייתה גדולה באופן משמעותי. בתרבות הפופולרית, נפוצות אמירות שאין להן שחר על "מחקרו המקיף" של לי את הוינג צ'ון שלמד, או "מעמדו המיוחד" כתלמיד של אמנות זו. אין הדבר גורע מהידע שרכש לי בעבודה קשה במשך שלוש שנים לערך, אך יש להתייחס למידע זה בהקשרו הראוי.

ייפ מאן עצמו הוא דמות שנויה במחלוקת בקהילת הוינג צ'ון. בתחילת המאה ה-21 הופקו לפחות ארבעה סרטים המבוססים לכאורה על סיפור חייו. בנוסף, דמותו של ייפ מאן הופיעה בסרטים וסדרות על חייו של ברוס לי בעשורים המאוחרים של המאה ה-20. סרטים וסדרות אלה נתנו לסיפורו של ייפ מאן נופך הירואי ואדיר ממדים, אך אינם ביוגרפיות אמינות לקורות חייו. באופן אירוני, הגדולה לה זכה ייפ מאן בתרבות הפופולרית במאה ה-21 הייתה פועל יוצא של התעניינות הציבור במקורותיו של ברוס לי באמנויות הלחימה.

בשנת 1959, בגיל 18, עם מאה דולר בכיסו, תואר אלוף אגרוף של בית ספרו לשנת 1957 ותואר אלוף ריקודים בתחרות הצ'ה צ'ה צ'ה בהונג קונג לשנת 1958, היגר לי לארצות הברית. עוד באותה שנה, לאחר שחי בסן פרנסיסקו במשך כמה חודשים, עבר לי לסיאטל להמשך לימודיו, שם עבד בתור מלצר במסעדה לפרנסתו.

בארצות הברית החל ברוס לי ללמוד תואר ראשון בפילוסופיה באוניברסיטת וושינגטון שבסיאטל, לימודים שאותם לא השלים, ובה בעת עבד כמורה לריקוד. מן העת שהגיע לי לארצות הברית הוא גם המשיך ללמוד אמנויות לחימה באופן בלתי מסודר, אצל כמה מורים. שמותיהם של רוב המורים שמהם למד לא תועדו באופן רשמי. עם הזמן החל גם ללמד אמנויות לחימה. לי לא היה המורה הסיני הראשון שלימד אמנויות סיניות בארצות הברית. קדמו לו עשרות מורים אחרים ששמותיהם פחות מוכרים, דוגמת לאם סאנג (גמל שלמה דרומי) והנרי לאונג (וינג צ'ון), אשר לימדו בצ'יינה טאון בניו יורק. כמו כן, בניגוד לאגדות אורבניות שונות, לא נרדף על ידי קהילת אמנויות הלחימה הסיניות משום שלימד מערביים. אגדות אלה בוססו וחוזקו בעלילת הסרט הדרקון: סיפורו של ברוס לי.

לי כינה את האמנות שלימד "ג'ון פאן קונג פו", כלומר: הקונג פו של ברוס לי. בתחילה התייחס שם זה הלכה למעשה לגישתו של לי לתרגול וינג צ'ון. לי לימד חברים שהכיר בסיאטל, שם גם פתח את בית ספרו הראשון לאמנויות לחימה: "המוסד ללימוד ג'ון פאן קונג פו". מבין תלמידיו הראשונים היו כמה מתאמני ג'ודו. ביניהם היה ג'סי גלובר, שלימים הפך עוזר המאמן הראשון של לי.

שנת 1964 (כחמש שנים לאחר שהיגר לארצות הברית) הייתה שנה מכרעת בחייו של לי. בשנה זו התרחשו האירועים הבאים:

• לי נשר מהלימודים באביב של 1964 ועבר לאוקלנד כדי לחיות עם ג'יימס יים לי (嚴鏡海). ג'יימס לי היה מקושר לקהילת אמנויות הלחימה הסיניות באזור מגוריהם. ביחד הם ייסדו את הסטודיו השני לאמנות הלחימה ג'ון פאן באוקלנד. ג'יימס לי הכיר בין לי לאד פרקר.
• לי הוזמן לערוך מופע הדגמה בתחרות קראטה ארצית גדולה שארגן חברו, אד פרקר. עקב ניסיונו כשחקן, ידע לי להשתמש בתיאטרליות רבה, והצליח להרשים בקלות רבים מן הצופים בו בעת שהדגים את אמנויות הלחימה שתרגל. במאי סרטים שהיה נוכח באולם באותה תחרות הזמין את לי לצילומים, וכך נסללה דרכו לעולם הקולנוע האמריקאי.
• לי הכיר את ג'ון גו רי, וחברות זו הניבה לאורך השנים לימוד הדדי רב של אמנויות לחימה ביניהם.
• בשנה זו, לאחר שכבר התגורר באוקלנד, נערך קרב בין לי לבין וונג ג'ק מאן (Wong Jack Man), שהיה אמן לחימה שתרגל שינג אי צ'ואן ושאולין צפוני. זהו הקרב היחיד של לי בתור אדם בוגר שיש ראיות לעצם קיומו. האגדה האורבנית הנפוצה היא שקרב זה היה יוזמה של קהילת אמנויות הלחימה הסיניות בארצות הברית, ש"כעסה" על לי משום שלימד מערביים. על-פי אותה אגדה אורבנית, מטרת הקרב הייתה להשפיל את לי, או אף לפצוע אותו, כדי לכפות עליו שלא ללמד אמנויות לחימה. לאגדה זו אין כל שחר. וונג ג'ק מאן בעצמו לימד תלמידים מערביים. לקרב היו מספר רב של עדים, כאשר מחציתם לערך היו חבריו ותלמידיו של לי, ואילו כל האחרים היו 'ממחנהו' של וונג. הקרב נערך כמעט ללא כללים בטיחותיים, וללא כפפות. עדים שונים לקרב נתנו גרסאות שונות מאוד לתוצאותיו, כאשר רבים טענו שידו של לי הייתה על העליונה, ואילו רבים אחרים גרסו שהוא הושפל על ידי וונג. כל הגרסאות מסכימות כי הקרב ארך דקות בודדות, וכי אף אחד מן השניים לא איבד את הכרתו במהלך הלחימה. לאחר הקרב, וונג המשיך בתרגול אמנויות הלחימה שלו כפי שעשה לפני כן. לי לעומתו שינה באופן דרמטי את שיטות האימון שלו ואת תפיסתו את אמנויות הלחימה. עבור לי, היה קרב זה זרז משמעותי להינתקות מ"ג'ון פאן קונג פו", והגעה בסופו של דבר לפיתוח גישת ג'יט קון דו ללחימה. באחד מהסרטים ההוליוודיים אודות חייו של לי, שיחזרו באופן בדיוני את הקרב המפורסם בינו לבין וונג. בשחזור ישנה היצמדות לאגדה האורבנית שהוזכרה. כמו כן, השחקן שמשחק את 'אויבו' של לי נלחם באמצעות הונג גאר (שלא הייתה אמנות לחימה שתרגל וונג ג'ק מאן).

תפקידו הראשון של ברוס לי היה בסדרת טלוויזיה בשם "הצרעה הירוקה", שם שיחק את הדמות המשנית של קאטו. אף על פי שוליותו של התפקיד, הוא הצליח להרשים את קהל הצופים, ולעיתים משך יותר תשומת לב מאשר השחקנים הראשיים.

לי החל לשחק בסרטי אמנויות לחימה אמריקנים ב-1966. השפעתו על הקולנוע בזמנו התבטאה בעיקר בהבאת אמנויות לחימה לידי ביטוי עוצמתי יותר על המסך. בין השחקנים שהושפעו ממנו ביותר נמנים צ'אק נוריס, אשר היה לעיתים חברו (ראו הרחבה בערך צ'אק נוריס) ואף שיחק את יריבו בסרט "שאגת הדרקון", וג'קי צ'אן, שהיה ניצב באחד מסרטיו. לי ונוריס היו מעין חברים, ולמדו אמנויות לחימה זה מזה לאורך השנים. בין שאר השחקנים שאותם אימן לי היו סטיב מקווין, ושחקן הכדורסל כרים עבדול-ג'באר, שהשתתף איתו בסרט "משחק המוות".

רשימת סרטים בכיכובו:

• הבוס הגדול (1971)
• אגרוף הזעם (1972)
• שאגת הדרקון (1972)
• הדרקון (1973)
• משחק המוות (1978) (סרט שהושלם חמש שנים לאחר מותו "הפתאומי", בסיועו של כפיל)

סדרות שבהן הופיע:

• הצרעה הירוקה (The Green Hornet, בתפקיד ה-Side-Kick ששמו קאטו)

וכן הופיע בפרק בסדרה Longstreet the Way of the Dragon

סרטו המלא האחרון שאותו השלים היה "הדרקון" ‏(1973).

בשנת 1973 בחודש מאי, בזמן צילומי סרט שהיה אמור לצאת לאקרנים בשם "משחק המוות", לי נמצא על ידי קולגה שוכב ומפרכס. הוא הועבר לבית החולים אליזבת' בהונג קונג, מקום צילום הסרט, והתאושש לחלוטין. הרופאים המקומיים מצאו שהייתה חריגה כלשהי ("abnormality") בפעילותו המוחית. לאחר שהדבר נאמר לו, נסע לי מיד לארצות הברית לבדיקות רפואיות מקיפות יותר, אולם הרופאים האמריקנים אמרו לו לאחר אלה שהוא בריא מאוד, ועל כן חזר להונג קונג להמשך צילומי הסרט. כחודש לאחר שובו להונג קונג, ב-20 ביולי 1973, הוא שהה בבית ידידה קרובה והתלונן על כאב ראש חזק. לאחר שהביאה לו כדור נגד כאב ראש, שייתכן שהיה אלרגי אליו, הוא לקה מיד במפרצת במוחו, וידידתו מצאה אותו מחוסר הכרה על מיטתה. הוא מת בדרך אל בית החולים, ונקבר בסיאטל. לאחר מותו נמצא שמוחו התנפח ומשקלו עלה בלמעלה ממאה גרם, וזאת אף שלא היה סימן לחבלות חיצוניות על ראשו או מקום אחר בגופו, וכן לא היו סימנים לבקטריות במוח^[1][2].

כעבור עשרים שנה (ב-1993), נקבר לידו בנו ברנדון לי, אשר נהרג בתאונה בעת צילומי סרט "העורב" (נורה לעברו כדור אמיתי מתוך אקדח שאמורים היו להיות בו כדורי סרק).

לאחר מותו של לי, צצו מספר אגדות אורבניות ותאוריות קשר הקשורות באירוע. הדבר אירע בחלקו משום שלי היה ידוע כאדם חזק, בריא ואתלטי – כך הופיע בסרטיו – והייתה ועודנה סקפטיות רבה על נסיבות מותו של אדם כזה בגיל צעיר (32).

חרף השמועות העיקשות, מעולם לא "הוצא חוזה" על ראשו על ידי אף אחד – לא בהונג קונג ולא בארצות הברית. לי לא נהרג כתוצאה מ"מכת מוות מושהית" שניתנה על ידי אמן לחימה כלשהו, אלא משבץ מוחי שנגרם לו מנטילת תרופה שלגופו הייתה תגובה רעה אליה. (בהמשך חוזקו אגדות אורבניות אלה באמצעות עלילת הסרט הדרקון: סיפורו של ברוס לי, לפיה נפצע לי בקרב עם אמן לחימה אחר, שנלחם מולו מטעם קהילת אמני הלחימה הסינים-אמריקנים, אשר לא היו מעוניינים שלי ילמד אמנויות לחימה סיניות למערביים).

כמורה לאמנויות לחימה היה פעיל לי בין השנים 1959–1973. עד לסוף שנת 1964 עדיין לימד בעיקר את פרשנותו לוינג צ'ון שלמד, אותה כינה כאמור "ג'ון פאן קונג פו". את גישתו המאוחרת יותר ללחימה, ג'יט קון דו, החל לפתח וללמד רק לאחר 1964. כלומר – לי לימד ג'יט קון דו לכל היותר בין השנים 1965–1973, עד מותו.

לי כתב הערות שונות בעניין מה שכינה "הדאו של אמנות הלחימה". לאחר מותו קובצו ההערות אלה על ידי אשתו לספר, ששמו "The Tao of Jeet Kune Do" ("ה-דאו של דרך האגרוף המיירט"). נוסף להערות שונות בענייני פילוסופיה קרבית ולתובנות שונות בעניינים טכניים (יתרונות וחסרונות של סוגי אגרופים, בעיטות ובריחים שונים, וכן הלאה), הוא מביע בספר זה את העמדה לפיה עדיף לפעול עם המקור מאשר פיתוח צדדי שיועיל למקור. כך לדוגמה, העדיף להתאמן בחבטות ולשפרן על ידי אימון חבטות, במקום לסמוך על כך שכוח החבטות ישתפר על ידי אימון עקיף באמצעות משקולות (בו בעת עסק לי גם באימון גופני אינטנסיבי באמצעות משקולות, ואף נפצע בגבו עקב כך).

לי האמין בשילוב של "הטוב ביותר עבורך מאמנויות לחימה שונות", והיה מפורסם באמירתו "שמור את מה שטוב (לך), וזרוק את מה שהוא חסר תועלת (עבורך)", בהתכוונו לכך שעל המתרגל בגישתו (ג'יט קון דו) להתאמן רק בשיטות ותנועות שיש בהן תועלת ישירה עבורו, מבחינה קרבית (לי לא נהג לשים דגש על ההיבט הבריאותי באמנויות לחימה). מאפיינים מסוימים של אמנויות לחימה מסורתיות סיווג לי כ"חסרי תועלת מעיקרם", ללא קשר למתרגל אותם. כך למשל פסל כל שימוש בסדרות תנועה (קאטות) כאמצעי תרגול, בטענה שהן מקבעות את המתרגל אותן ולא מאפשרות לו לפתח תפיסה קרבית זורמת ויעילה. בילדותו ונערותו אמנם, הרבה הוא בעצמו בתרגול סדרות באמנויות שלמד.

הג'יט קון דו כפי שלימד אותו לי הושפע בעיקר מכמה אמנויות ספציפיות. ההשפעה המרכזית, יש הגורסים "כ-50% מהחומר שלי לימד", הגיעה מהוינג צ'ון שלי למד כנער. השפעות עיקריות נוספות הגיעו מכיוון איגרוף מערבי, סיף מערבי מודרני (של המאה ה-20) והיאבקות. גישות, שיטות וטכניקות מכל האמנויות הללו הועברו על ידי לי וממשיכי דרכו לתלמידיהם. מעבר לאלה, עודד לי את תלמידיו ללכת בדרכם שלהם, ולאחר תקופת לימודים בסיסית להתפתח הלאה לכיוונים נוספים באמנויות לחימה. לי לא "המציא" אמנות לחימה, אלא פיתח שיטה לשילוב אמנויות לחימה. על עיקרון זה עמד בעצמו במהלך חייו, ולא רצה להיחשב "ממציא" או "מייסד" (על כך כתב גם בספריו). בניגוד להנחה הרווחת בתרבות הפופולרית, הטכניקה "אגרוף אחד האינץ'" (One Inch Punch) בה הרבה להשתמש לי אינה פרי המצאתו, או טכניקה ייחודית לוינג צ'ון. מדובר למעשה במיומנות מסוימת של שחרור כוח מתפרץ, ולא טכניקה בפני עצמה (מיומנות זו ניתן בהתאם "להלביש" על סוגים שונים של מכות). סוג זהה או דומה של מיומנות קיים באמנויות לחימה סיניות רבות, ומן המפורסמות בשימוש במיומנות זו הן שינג אי צ'ואן, בה ג'י צ'ואן וקונג פו גמל שלמה דרומי. מיומנות זו, כפי שהדגים אותה ברוס לי, אינה קטלנית^[3].

בראיונות שונים וכן בסרטיו, הביע לי לעיתים קרובות עמדה מתנשאת כלפי אמנויות לחימה יפניות, ובמיוחד ביחס לקראטה, תוך נקיטת העדפה מובהקת לקונג פו (הכינוי בו השתמש בהתייחסו לאמנויות הלחימה הסיניות). עם זאת, ללי היו יחסים ענפים עם מורים משיטות יפניות שונות, ותרגל בחייו מספר לא מבוטל של אמנויות לחימה. הוא היה למשל חבר של אד פרקר, מפתח השיטה החצי-סינית-חצי-אוקינאווית אמריקן קנפו ("קנפו קראטה"). את מיומנותו המפורסמת בשימוש בנשק נונצ'קו למד בארצות הברית מאמן הלחימה פומיו דמורה, אשר תרגל קראטה וקובודו אוקינאוויים, וככל הנראה גם מתלמידו, דן אינוסנטו (שהיה ועודנו בעל רקע באמנויות לחימה רבות). מורה הג'וג'וטסו המפורסם וואלי ג'יי (Wally Jay) היה מספר כי לי למד תחתיו, אולם במהלך חייו של לי עובדה זו נשמרה בסוד^[4]. גין פו מארק, מורה מפורסם לאמנויות לחימה מארצות הברית, טוען כי לי תרגל גם את אמנותו – קונג פו גמל שלמה דרומי^[5]. טענות אלה בדבר אמנויות שתרגל לי נותרו שנויות במחלוקת, משום שמן העת שלימד לי את ג'יט קון דו כשיטת הלחימה שלו, לא נהג לפרט מאילו אמנויות לחימה שאל כל שיטה או טכניקה.

החל מראשית שנות ה-90 של המאה ה-20, התפתחה באופן משמעותי תופעת אמנויות הלחימה המשולבות התחרותיות במערב (MMA). באותה העת ועד ימינו, נהוגה האמירה כי ברוס לי היה "אבי ה-MMA", משום שהיה אחד מאמני הלחימה הראשונים לכאורה ששילב מספר אמנויות לחימה בהוראתו, אולם אין הדבר מדויק, שכן הוא התפרסם ככזה משום שהיה ידוען, בעוד שאחרים לא נודעו באותה המידה. במהלך המאות האחרונות, אמני לחימה רבים, במיוחד בסין, נהגו לשלב אמנויות לחימה וליצור מהן סגנונות חדשים. מן המפורסמים שבין אלה בסין היו לי רוידונג (מפתח סגנון לי של טאי צ'י) ו-וואנג שיאנג ג'אי (מפתח האמנות אי צ'ואן). לי לא היה הראשון שעשה זאת, ותופעת ה-MMA המודרני במערב (ולאחר מכן ברחבי העולם) התפתחה למעשה בנפרד מהשפעתו. נסיקת ה-MMA לתרבות הפופולרית הייתה כשני עשורים לאחר מותו של לי, והושפעה בעיקר מהאמנויות איגרוף, איגרוף תאילנדי, קיק-בוקסינג, קראטה (ספורטיבי), ג'ו ג'יטסו ברזילאי, והיאבקות מערבית. אף שבין מעריציו של לי (כשחקן) נמנים מספר רב של לוחמי MMA בעבר ובהווה המעידים כי לי היה השפעה גדולה עליהם (למשל אנדרסון סילבה^[6]), לא היה אף אמן לחימה אחד שהשפיע על התפתחות ה-MMA שהיה לו רקע טכני שמקורו באמנויות או בגישות הלחימה שלימד לי. לי עצמו מעולם לא תועד משתתף בתחרויות אמנויות לחימה בארצות הברית כלוחם, אף שנכח בתחרויות רבות לצורכי הדגמת אפליקציות לחימתיות עם משתפי פעולה – חלקם תלמידיו וחלקם אמני לחימה אחרים (דוגמת תצוגת התכלית שהוזכרה קודם בערך בתחרות שערך אד פרקר). כמו כן מעולם לא זכה בתואר "אלוף עולם" בשום עיסוק שהוא או הוכתר כ"אלוף עולם" או "אמן הלחימה הטוב בעולם" על ידי ארגון כלשהו של אמנויות לחימה.

אחד התחומים בתרבות הפופולרית עליהם השפיע לי במידה רבה היה פיתוח גוף. הוא לא הפך שרירי ונאה בזכות אמנויות הלחימה, אלא בזכות שילוב של גנטיקה טובה ואימוני כוח ומשקולות. לי לא היה מפתח גוף מקצועי, ומעולם לא עשה שימוש בסטרואידים. צורת שריריו הבולטת היא תולדה של אחוז שומן נמוך במיוחד – נטייה גנטית עמה נולד. מסת השריר שלו לא הייתה גבוהה באופן משמעותי ביחס למפתחי גוף או מרימי משקולות, אלא ששריריו בלטו הרבה יותר בשל אחוז השומן הנמוך שלו. כיוון שבכל זאת היה שרירי באופן מובהק ביחס לאדם ממוצע, והרבה להציג את שריריו וגופו העירום למחצה בסרטיו, הפך שלא במכוון לנציג של תרבות פיתוח הגוף המודרנית. ההשפעה המרכזית על השיטות בהן לי עשה שימוש לאימוני הכוח והמשקולות שלו הגיעו עצמן כאמור מתחום פיתוח הגוף, ולא מתחום אמנויות הלחימה^[7], ועל כן רבים שראו בו מודל לחיקוי שאפו ללכת בעקבותיו ולהתאמן באמצעות משקולות כדי לפתח גופם לצורה נאה. לפופולריות זו סייעה אמירה מאת ארנולד שוורצנגר, ששיבח את לי והישגיו עם אימוני המשקולות^[8].

• Thomas, Bruce. Bruce Lee: Fighting Words. Frog Ltd, 2005
• Thomas, Bruce. Bruce Lee: Fighting Spirit a Biography. Frog Ltd, 1994
• Lee, Linda. The Bruce Lee Story. Ohara Publications, 1989
• Little R. John. The Warrior Within: The philosophies of Bruce Lee. Mcgraw Hill, 1996
• Shannon Lee. Be Water, My Friend. Flatiron Books, 2020

• The Tao of Jeet Kune Do. Ohara Publications, 1973
• The Art of Expressing the Human Body (with John Little), Tuttle Publishing, 1968
• Chinese Gung Fu: The Philosophical Art of Self-Defense, Ohara Publications, 3rd Edition, 1968
• Bruce Lee's Fighting Method, Vol 1: Self-Defense Techniques (Bruce Lee's Fighting Method) with Mitoshi Uyehara, Ohara Publications, 1978
• Bruce Lee's Fighting Method, Vol 2: Basic Training (Bruce Lee's Fighting Method) Ohara Publication's, 1972
• Bruce Lee's Fighting Method, Vol 3: Skill in Techniques (Bruce lee's Fighting Method Ohara Publications, 1977
• Bruce Lee's Fighting Method, Vol.4: Advanced Techniques (Bruce Lee's Fighting Method). Ohara Publications, 1977

מדיה וקבצים בנושא ברוס לי בוויקישיתוף

• אתר האינטרנט הרשמי של ברוס לי (באנגלית)

• ברוס לי, ברשת החברתית פייסבוק
• ברוס לי, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
• ברוס לי, ברשת החברתית אינסטגרם
• ברוס לי, ברשת החברתית Goodreads
• ברוס לי, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• ברוס לי, באתר "אידיבי", מאגר הידע העברי לקולנוע ישראלי ועולמי
• ברוס לי, באתר AllMovie (באנגלית)
• ברוס לי, באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
• ברוס לי, באתר Metacritic (באנגלית)
• ברוס לי, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
• ברוס לי, באתר Last.fm (באנגלית)
• ברוס לי, באתר MusicBrainz (באנגלית)
• מאמר על הפילוסופיה של ברוס לי באתר nrg
• אתר על ברוס לי (באנגלית)
• ציטוטים של ברוס לי מוויקיציטוט באנגליתמארק מקדונלד, הניו יורק טיימס, ברוס לי: הקופה עדיין רושמת?, באתר הארץ, 16 בדצמבר 2009
• ארז מיכאלי‏, ספיריטס: ברוס הגדול מכולם, באתר וואלה, 27 בנובמבר 2013
• יהודה נוריאל, "אני סבורה שקרה שם משהו עם המוות של אבא, אבל לא בכיוון של רצח", באתר "ידיעות אחרונות", 15 באפריל 2019
• ברוס לי, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• מידע על ברוס לי בקטלוג הספרייה הלאומית
• ברוס לי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)