|
בן ציון הלברשטאם
רבי בן-ציון הלברשטאם (מכונה ה"קדושת ציון" על שם ספרו; י' באייר ה'תרל"ד, 1874 – ד' באב ה'תש"א, 28 ביולי 1941) היה האדמו"ר השני מבאבוב, ומקים רשת ישיבות עץ חיים בגליציה. ביוגרפיהראשית דרכונולד בבוקובסק שבגליציה לאדמו"ר מבאבוב רבי שלמה הלברשטאם (תר"ז-תרס"ה), שלימד בישיבת וישניצה, ולרבקה הענא. אביו היה בנו של ר' מאיר נתן הלברשטאם, מבני ר' חיים הלברשטאם מצאנז, ואמו הייתה בת רבי יהושע מקמינקא. נישא לתרצה בתו של רבי נפתלי ממעליץ, ולאחר שהתגרש ממנה נישא לחיה פראדיל (נפטרה בט"ז באדר ה'תשל"ד) בתו של רבי שלום אליעזר הלברשטאם (בנו של רבי חיים מצאנז וחתנו של רבי מרדכי דב מהורניסטייפול חתנו של רבי חיים מצאנז) ממנה נולדו לו ילדיו. בשנת תרנ"ב (1892) עברה המשפחה לבאבוב, בשל מחלת האב. העיירה באבוב נחשבה למקום שקט יותר ובריא יותר עבור האב. לאחר זמן מה החריפה מחלת האב, ורבי בן ציון קיבל על עצמו את הרבנות במקומו. בא' בתמוז תרס"ה (4 ביולי 1905) נפטר אביו, והחסידים הכתירו אותו כאדמו"ר מבאבוב. בתקופת מלחמת העולם הראשונה היה ר' בן ציון פליט באימפריה האוסטרו-הונגרית, ושב לפולין לאחר המלחמה. הוא הקים מחדש את הישיבה בבאבוב, וקרא לה "ישיבת עץ חיים". הישיבה מנתה 300 בחורים. בהמשך הקים עשרות סניפים ברחבי גליציה ופולין והשפעתו על הנוער הייתה מרובה, ורבים שהתרחקו מהדת, חזרו בתשובה בזכותו. השפעתו התפשטה במערב גליציה, וחסידות באבוב הייתה לחסידות הגדולה ביותר באזור. בשנת 1931 עבר מבאבוב לטשיבין ווהקים בה את חצרו, וכן פתח במקום את ישיבתו. בשנת 1936 חזר לגור בבאבוב.[1] הקים את "אגודת הרבנים דמערב גליציה", לארגון פעולות הדת. היה בעל דעות קנאיות והתנגד לציונות ולאגודת ישראל, אך עם זאת גילה פתיחות בפעולותיו עם הנוער, ובשל כך נמתחה עליו ביקורת מחוגים קנאיים יותר. הלחין למעלה מ-100 ניגונים, בין המפורסמים שבהם: "יה ריבון" "מקדש מלך" ו"מה אשיב". שניים מלחניו הפכו לחלק בלתי נפרד מניגוני חב"ד ליובאוויטש, הניגון בך ה' חסיתי והניגון פרזות תשב ירושלים. היה גם בעל כישרון ציור.[2] במלחמת העולם השנייהבעת פלישת הגרמנים לברית המועצות, שהה ר' בן ציון בלבוב, שנפלה בידי הנאצים ביולי 1941. הרבי התגורר באותה עת בביתו של אחד מחסידיו, אליהו אביגדור ברינר. במשך כחודש הרב הסתתר בחדר שכוננית הסתירה את דלתו, אולם חבר ניסה לשכנעו לצאת ממקום מסתורו, בטענה שהגרמנים גילו אכזריות רבה יותר כלפי אלה שנתפסו במקומות מסתור. כמו כן החבר טען שהגרמנים יכבדו את המסמכים הרשמיים של הרב, שהעידו על היותו תושב זר. תחילה הרב לא קיבל את הטיעונים האלה, אך בסופו של דבר השתכנע. ביום שישי, 25 ביולי, ראש חודש אב, הוא יצא ממקום מסתרו והתמקם בגלוי באחד מחדרי הדירה. בימים שלפני 25 ביולי (א' באב) הורגשה תכונה לא אופיינית בקרב המשטרה האוקראינית בעיר. היהודים השתדלו לא לצאת לרחובות. השכם בבוקר באותו יום קבוצות של איכרים מכפרי הסביבה החלו נוהרים ללבוב. הם התגודדו באזור תחנת המשטרה, ומשם יצאו לרחובות, מלווים בשוטרים אוקראינים, והחלו תוקפים כל יהודי שנקרה בדרכם בעזרת אלות, סכינים וגרזנים. קבוצות יהודים הובלו לבית הקברות ונרצחו בברוטאליות. גירוש יהודים מבתיהם, שכלל ביזה ושוד, החל אחה"צ. השוטרים האוקראינים פעלו לפי רשימות שהוכנו מראש, וערכו את החיפושים בכל העיר. הפוגרום נודע בשם "יום פטליורה", על שמו של המנהיג הצבאי האוקראיני האנטישמי סימון פטליורה. פטליורה נרצח בפריז בשנת 1926 בתאריך זה בידי יהודי בשם שלום שוורצבארד כנקמה על רצח אלפי יהודים בשנת 1919. הגרמנים אישרו לאוקראינים לציין את יום השנה הזה בהשתלחות רצחנית ביהודים. במשך שלושה ימים ההמון האוקראיני המשיך במהומות במחוז של לבוב. האוקראינים לקחו קבוצות יהודים לבית הקברות היהודי ולכלא לונצ'קי (Lunecki) וטבחו בהם. ההמון החליט להתרכז בעשירי ובמכובדי הקהילה היהודית. שמו של ברינר, אצלו התאכסן הרב, היה ברשימה בשל עושרו ומעמדו. הייתה לו אפשרות לברוח מפולין, אך הוא סירב להציל רק את עצמו ולהשאיר את היהודים הפקר.[3] בערך בשעה שש אחרי הצהריים של אותו יום, בזמן שהרב הסיר את התפילין של רבנו תם, הדלת נפתחה בפתאומיות וצעיר אוקראיני נכנס יחד עם הממונה המקומי על הבניין. הצעיר האוקראיני הבין לאחר מבט מהיר ברב, שמדובר בדמות מכובדת, והורה לו להתלוות אליו. בנו הצעיר של הרב, משה אהרן הלברשטאם, ראה את אביו נלקח מן הבית, והתחנן להצטרף כדי לעזור לאביו. תחילה הצעיר האוקראיני התנגד, אך במהרה נעתר לבקשתו ולקח עמו גם את משה אהרון. הם קובצו בקרן רחוב יחד עם שבויים נוספים מאזורים שונים של העיר. שוטרים הועמדו על המשמר על מנת למנוע בריחות. כשמספר השבויים הגיע למאה, השוטרים העמידו אותם בטור של שְלָשות, והורו להם לצעוד. הרב היה חלש מכדי לעמוד בקצב הצעידה המהיר ועבר לסוף הטור, דבר שגרם לשוטרים להכותו באלותיהם ולהורות לו להזדרז. ברינר אחז בידו האחת, ובנו משה אהרן אחז בידו האחרת, עד שהגיעו למפקדת הגסטאפו ששכנה ב–Polczinski 4. עד ראייה סיפר ש"הוא ראה מחלונו איך הרב, שהיה לבוש בבגדי השבת שלו, הותקף על ידי החיילים. האוקראינים האכזריים הכו אותו בראשו עם קתות רוביהם, והכיפה שלו נפלה ארצה. מדי פעם הרב רכן ארצה כדי להרימה, והם הכו אותו ביתר עוז".[4] בשבת הייתה אקציה נוספת. בין השבויים היו הפעם חסיד באבוב, איצ'ה לסר, ושלושה חתנים של רבי בן ציון שהסתתרו בביתו. היו אלה רבי יחזקאל הלברשטאם, רבי משה סטמפל, ורבי שלמה רובין. ארבעתם הובאו לבניין הגסטאפו. כל בני המשפחה, בהנהגתו של בנו של הרב, רבי שלמה, הפכו עולמות בניסיונם להבטיח את שחרורם של השבויים, והציעו שוחד עצום, אך כל מאמציהם היו לריק. לאחר שלושה ימים, ביום שני ד' באב (28 ביולי), הוצאו השבויים להורג ביער יאנובר (Yanover), בפאתי העיר. יהודים אחדים שהצליחו לברוח סיפרו כי הרבי אמר להם לפני מותו: ”לשם מה להסתתר? כלום אפשר להסתתר מ"חבלי משיח"?”.[5] 20,000 יהודים נטבחו באותו יום, ביניהם הרב, בנו ושלושת חתניו. צאצאיו
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
