|
אריה קרמפף
אריה קרמפף (נולד ב-26 באוגוסט 1967) הוא היסטוריון כלכלי המתמחה בתחום היחסים בינלאומיים וכלכלה פוליטית. קרמפף הוא פרופסור חבר במכללה האקדמית תל אביב יפו, שם הוא עומד בראש התוכנית לפילוסופיה כלכלה ומדע המדינה (פכ"מ). כמו כן, הוא עומד בראש הפורום לאשראי כסף ובנקאות, הפועל בחסות האגודה הישראלית להיסטוריה כלכלית. ביוגרפיהקרמפף נולד וגדל ברמת גן, למד בתיכון בליך, שירת בצנחנים. הוא בעל תואר ראשון בפיזיקה ואסטרונומיה מאוניברסיטת תל אביב, ותואר שני ממכון כהן להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות מאוניברסיטת תל אביב. עבודת המאסטר עסקה ב"לויתן" של הובס. את הדוקטורט סיים במכון כהן ב-2009. עבודת התזה שלו עסקה בהקמתו של בנק ישראל, ופעילותו בעשור הראשון לקיומו, וכן בהשפעתו של הנגיד הראשון, דוד הורוביץ, על התפיסות הכלכלית של הסוכנות היהודית בשנות השלושים והארבעים. לאחר סיום הדוקטורט הוא שימש כחוקר אורח במכון מקס פלנק להיסטוריה של המדע בברלין (Max Planck Institute for the History of Science), מכון דוויס באוניברסיטה העברית, והמחלקה למדע המדינה באוניברסיטה החופשית של ברלין. במהלך השנים הוא לימד כלכלה פוליטית ויחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית, באוניברסיטת בן-גוריון, ובאוניברסיטת רייכמן. בשנת 2022 קרמפף שימש כפרופסור אורח במחלקה למדע המדינה (Government Department) של אוניברסיטת הארוורד. קרמפף חי בזוגיות והוא אב לבן. מחקרתחום ההוראה והמחקר העיקרי של קרמפף הוא כלכלה פוליטית השוואתית ובינלאומית. הוא מתמחה בהיסטוריה והכלכלה הפוליטית של ישראל, ובנושא זה פרסם שני ספרים ומאמרים רבים העוסקים בתקופות שונות בהיסטוריה הכלכלית של ישראל. כמו כן, חקר קרמפף בנקים מרכזיים בהקשרים היסטוריים שונים. בין השאר, מחקריו של קרמפף עוסקים בנושאים הבאים: הכלכלה היהודית בתקופת המנדט הבריטי. במחקר על תקופת המנדט הבריטי, קרמפף הבחין בין שתי פרדיגמות מדינית. הפרדיגמה האגררית, שאפיינה את האסטרטגיה הכלכלית הציונית עד סוף שנות העשרים, ופרדיגמת הפיתוח המהיר, שהתגבשה במהלך שנות השלושים. השינוי הפרדיגמטי, הוא טוען, התחולל כתוצאה משינוי בתנאים הפוליטיים, ובכלל זה רעיונות קיינסיאנים שהובאו לשיח הכלכלי הציוני.[1] ההיסטוריה של בנק ישראל. קרמפף חקר את הקמתו של בנק ישראל ופעילותו בשנים הראשונות. הוא התחקה אחר הגורמים להקמתו של המוסד, וטען כי הבנק הוקם במטרה להדק את השליטה על המערכת הבנקאות המקומית, ועל תהליך הקצאת האשראי. הוא הראה כי לאחר הקמת הבנק, המערכת הבנקאית קיבלה את המבנה הריכוזי, אשר מאפיין אותה כיום.[2] אימוץ חוק ביטוח אבטלה. במחקריו על אימוץ חוק ביטוח אבטלה,[3] טוען קרמפף כי החקיקה של חוק ביטוח אבטלה, והחקיקה החברתית באופן כללי בתחילת שנות השבעים, הייתה חלק מ"תנועה כפולה" (במובן של קרל פולני). החקיקה החברתית הייתה חלק ממגמת הליברליזציה של שוק העבודה והנטישה של עקרון התעסוקה המלאה במהלך שנות השישים. תוכנית החירום לייצוב המשק. במחקר על נושא זה,[4] מדגיש קרמפף את משבר החוב בו הייתה נתונה ישראל, את הגרעון בחשבון השוטף ובמאזן הסחר ואת המחסור במטבע חוץ. על בסיס פרשנות זו, קרמפף טוען כי במדיניות היצוב היו מרכיבים נאו-מרקנטליסטיים, שתכליתם לעודד את הייצוא ולצמצם את הייבוא. כלכלת השלום והניאוליברליזם הניצי. בשנים האחרונות עוסק קרמפף בעידן הניאוליברלי (או הפוסט-פורדיסטי) בכלכלה הישראלית. הוא מבחין בין תקופת כלכלת השלום, שנמשכה עד פרוץ האינתיפדה השנייה, ותקופת הנאו-ליברליזם הניצי (Hawkish Neoliberalism), שנמשכה, לפחות, עד משבר הקורונה.[5] לטענתו, המפנה מכלכלת השלום לנאו-ליברליזם הניצי לא היה תוצר של גורמים כלכליים, אלא של גורמים גאופוליטיים, וההתחזקות של הימין המדיני בישראל. מושג הנאו-ליברליזם הניצי אומץ על-ידי מספר חוקרים, הבולט שבהם הוא ההיסטוריון הכלכלי אדם טוז (Tooze).[6] הבנק המרכזי של אירופה. במחקר על הבנק המרכזי של אירופה בתקופת משבר האירו, קרמפף טען כי המוסד תפקד כגורם ממתן במסגרת המשא ומתן בין גרמניה ומדינות דרום אירופה, שהתמודדו עם משבר חוב.[7]'[8] העוצמה המוניטרית של ארצות הברית. במסגרת מחקרים העוסקים בעוצמה המוניטרית של ארצות הברית, והקשר שלה למדיניות הבנק הפדרלי של ארצות הברית, הראה קרמפף כי על אף עוצמתה הכלכלית של ארצות הברית, תהליך האינטרגרציה האירופאי הגדיל את עוצמתו המוניטרית של המרק הגרמני, וכתוצאה מכך הבנק הפדרלי, בראשותו של אלן גרינספן, נאלץ להפעיל מדיניות מוניטרית שמרנית יותר מכפי שהתנאים המקומיים דרשו, וזאת כדי לשמור על מעמדו של הדולר כמטבע בינלאומי.[9] ספרים
פרסומים
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
||||||||
