אמילי אליזבת דיקינסון (באנגלית: Emily Elizabeth Dickinson; 10 בדצמבר1830 – 15 במאי1886) הייתה משוררתאמריקאית. נחשבת לאחת הדמויות החשובות ביותר בשירה האמריקאית. שירתה ספוגה בהתבוננות דתית ברגעים הקטנים בחיים, כמו גם בנושאים שהעסיקו את החברה בכללותה, כמו מלחמת האזרחים האמריקנית.
דיקינסון נחשבה בעיני סביבתה כתמהונית: היא לא נישאה, וחיתה רוב חייה בפרטיות ביתה. מאוחר יותר בחייה אף סירבה לצאת מחדרה, ואת מרבית קשריה החברתיים ניהלה בהתכתבות. במהלך חייה התפרסמו שמונה שירים פרי עטה, אולם רק לאחר מותה ב-1886, גלתה אחותה את מטמון השירים שלה, ויצירותיה הפכו לציבוריות.
דאגרוטיפ משנת 1859 (בערך), ככל הנראה של דיקנסון וחברתה קייט סקוט. התמונה פורסמה לראשונה ב-2012 על ידי מכללת אמהרסט.
דיקינסון נולדה במאה ה-19 באמהרסט, מסצ'וסטס (ארצות הברית) למשפחה אמידה, שהייתה ידועה בתמיכתה במוסדות החינוך המקומיים. סבה של אמילי, סמואל פלאור דיקינסון, היה ממייסדי אמהרסט קולג', ואביה עבד כעורך הדין ומנהל הכספים של המוסד. כמו כן שירת אביה בתפקידים מרכזיים בבית המשפט הכללי של מסצ'וסטס, בסנאט המדינה ובבית הנבחרים של ארצות הברית. כארבעה חודשים לפני יום הולדתה ה-20 פגשה דיקינסון את סוזן גילברט. לפי השירים שכתבה דיקינסון על סוזן, ולפי המכתבים שהשתיים החליפו, מאמינים היום שנרקם בניהן סיפור אהבה. לימים סוזן נישאה לאחיה של אמילי והפכה לגיסתה.[דרוש מקור] אמילי דיקנסון מעולם לא התחתנה.
דיקינסון גילתה את יעודה כמשוררת במהלך התחייה הדתית שהציפה את מערב מסצ'וסטס בעשורים 1840–1850.
דיקינסון חיה את רוב חייה בבית שבו נולדה, טיילה מספר פעמים לבקר קרובים בבוסטון, קיימברידג' וקונטיקט. מרבית עבודתה משקפת לא רק את הרגעים הקטנים של המתרחש סביבה, אלא גם את הקרבות הגדולים והנושאים שהעסיקו את החברה בכללותה. לדוגמה, מעל מחצית משיריה נכתבו במהלך שנות מלחמת האזרחים האמריקנית. דיקינסון נחשבה בעיני סביבתה כתמהונית: היא נהגה ללבוש בגדים לבנים וסירבה לקבל אורחים, ומאוחר יותר בחייה אף סירבה לצאת מחדרה, ואת מרבית קשריה החברתיים ניהלה באמצעות התכתבות.
בין הכותבים המשפיעים על השקפת עולמה וסגנון כתיבתה היו ויליאם וורדסוורת' וראלף וולדו אמרסון, שחיבוריהם הוצגו בפניה על ידי ידיד המשפחה בנג'מין פרנקלין ניוטון, אותו דיקינסון החשיבה כמדריך רוחני וכמורה דרך. יש לשער כי כתביהם של לידיה מריה צ'יילד והנרי וודסוורת' לונגפלו השפיעו עליה אף הם. ידוע כי דיקינסון קראה את ספרה של שרלוט ברונטה "ג'יין אייר", אך קשה לדעת את מידת השפעתו עליה. ניתן לציין עובדה, כי לכלבה (מסוג ניופאונדלנד) קראה "קרלו", כשם כלבו של אחד מגיבורי הספר.
במהלך חייה פורסמו רק שמונה משיריה, אך לאחר מותה נחשפו ופורסמו 1,776 השירים. שיריה שהתפרסמו בחייה עברו עריכה נרחבת כדי להתאימם לסגנון התקופה, מפני שמאפייני יצירתה נחשבו בזמנה למשונים. כיום הם מזוהים כחתימת סגנון וצורה. יצירתה מאופיינת במקצבי מזמור, אוף-מקצבים, מספר קולות ומטפורות נרחבות. דיקינסון מעצימה את הטקסט באמצעות אותיות גדולות במופעים לא שגרתיים ובריבוי, כעין-אקראי, של סימני פיסוק כמקף, קו מפריד, לוכסנים ועוד.
דיקינסון נפטרה מדלקת כליות. מילותיה האחרונות היו: "אני חייבת להיכנס, משום שהערפל עולה". בביתה, שם התגוררה מרבית חייה, קיים כיום מוזיאון.
מורשתה
שיריה התפרסמו לראשונה ב-1890 על ידי שניים ממכריה, תוך עריכה נרחבת. מהדורה שלמה וללא שינויים של שיריה יצאה לאור רק ב-1955.
בשנת 2012 הוציאה השחקנית והזמרת הישראלית אפרת בן צור את האלבום "Robin" ובו תשעה משיריה של דיקינסון אותם הלחינה.
Vivian R. Pollak, Our Emily Dickinsons: American Women Poets and the Intimacies of Difference, University of Pennsylvania Press, 2016 (הספר בקטלוג ULI)
Jadwiga Smith, Writing Life: Suffering as a Poetic Strategy of Emily Dickinson, Jagiellonian University Press, 2011 (הספר בקטלוג ULI)
.jpg)
.jpg)
