|
איין ראנד
אַיין ראנד (באנגלית: Ayn Rand; 2 בפברואר[1] 1905, סנקט פטרבורג – 6 במרץ 1982, ניו יורק) הייתה סופרת ופילוסופית יהודייה-אמריקאית ילידת רוסיה. נודעה בעיקר בשל ספריה "מרד הנפילים", "אנו החיים" ו"כמעיין המתגבר", ובזכות פילוסופיית האובייקטיביזם שלה. קורות חייםתחילת דרכהילדות ונעורים ברוסיההיא נולדה בשם אליסה זינובייבנה רוזנבאום (ברוסית: Алиса Зиновьевна Розенбаум), הבכורה משלוש בנות במשפחה יהודית בסנקט פטרבורג בירת האימפריה הרוסית. אביה, זינובי זכרוביץ' (פרונץ) רוזנבאום היה רוקח מצליח, וראנד הצעירה חשה אליו קרבה אינטלקטואלית והערצה. אמה, אנה בוריסובנה לבית קפלן, שעבדה לפרנסתה במשרד שידוכים, הייתה בעלת הכשרה ברפואת שיניים והפסיקה לעבוד כאשר ילדה והתמקדה בטיפול בהם אך לא אהבה זאת[2]. היא ראתה את עצמה כאינטלקטואלית, ושיננה באוזני ראנד הצעירה כי גידול ילדים הוא "חובה שנואה". בילדותה הייתה בודדה ונטולת חברים. אמה נהגה לומר לה ולשלוש אחיותיה שמעולם לא רצתה בהן. כשהתבקשה פעם בבית הספר היסודי לכתוב חיבור על "חדוות הילדוּת", מצאה רק דברי גנאי לתיאור תקופת החיים הזאת וחתמה את החיבור בציטוט מתוך דבריו של הפילוסוף פסקל: "אני מעדיף גיהנום חכם על פני גן עדן טיפש"[3]. מילדות העדיפה ראנד, בניגוד לאחיותיה נטליה ונורה, מגזינים לנערים שהיו רוויים בסיפורי גבורה והרפתקאות. קירה, שמה של גיבורת הרומן "אנו החיים" שכתבה מאוחר יותר, היא גרסה נשית של "סיירוס", אחד מגיבורי אותם סיפורי מגזינים. התלהבות גדולה אף יותר עוררו בה סרטי הראינוע, ובמיוחד סרטים הוליוודיים. כבר בנעוריה הגיעה למסקנה שהיא אתאיסטית ושהיא מעריכה את החשיבה הרציונלית מעל ומעבר לכל מידה אנושית אחרת[4]. בעקבות המהפכה הקומוניסטית בשנת 1917 הופקעו נכסיו של אביה, ומצבה הכלכלי של משפחת רוזנבאום הידרדר במהירות. שינוי זה בגורל משפחתה, כמו גם מצבה של רוסיה אחרי המהפכה, עמדו בשורש עוינותה ארוכת השנים לקומוניזם. משפחת רוזנבאום נמלטה לחצי האי קרים[5], שבו החזיקו כוחות הלבנים ברוסיה, ונותרה שם עד שנת 1921. מאורעות אלו השפיעו על ראנד הצעירה ובהשפעתם היא הפסיקה להאמין באלוהים[2]. הנערה שגדלה עד אז מוקפת במשרתים, ראתה בבעתה את ההמונים העטים על הרכוש המשפחתי, והם נראו לה כאספסוף חומס. לאחר מכן הייתה עדה לתקופה שבה חמישה מיליון איש מתו מרעב בתוך שנתיים[3]. בזמן שהותה בחצי האי קרים, קראה ראנד לראשונה את ספריו של ויקטור הוגו ואת "סיראנו דה ברז'ראק" של אדמון רוסטאן. הוגו, במיוחד, הותיר בה רושם בל יימחה, וספריו נחשבו אצלה כל חייה לדגם אידיאלי של כתיבה ספרותית. כאשר הסתיימה מלחמת האזרחים ברוסיה בניצחונם הסופי של הבולשביקים, שבה משפחת רוזנבאום לסנקט פטרבורג (ששמה שוּנה לפטרוגרד) וראנד החלה ללמוד היסטוריה ופילוסופיה באוניברסיטת פטרוגרד ומאוחר יותר גם תסריטאות[2]. במהלך לימודי הפילוסופיה שלה למדה ראנד לראשונה על הפילוסופיה של אפלטון ואריסטו — הראשון הפך למושא תיעוב מתמשך, כאבי תורת הקולקטיביזם, והאחרון היה לפילוסוף היחידי שלו רחשה ראנד הערצה וכבוד. רושם עמוק עוד יותר, אף כי קצר ימים, הותירה אצלה הפילוסופיה של פרידריך ניטשה ובמיוחד "כה אמר זרתוסטרא" שלו, למרות זאת במספר ראיונות שלה בשנות ה-50 ראנד אמרה שהיא הושפעה אך ורק מאריסטו [6] וכך גם רשמה בספרה מרד הנפילים בהקדמה. שני אירועים הותירו בראנד רושם מיוחד במהלך שנות לימודיה: הראשון היה ההיתר שניתן לאביה לפתוח מחדש בית מרקחת, במסגרת תוכנית הנא"פ; כעבור שנה, הולאם שוב בית המרקחת, כמו בתי מרקחת אחרים. ראנד סברה כי העילה היחידה למתן ההיתר מלכתחילה הייתה לאפשר לאנשים כאביה ליצור את ההכנסות שאותן ניתן יהיה לבזוז מאוחר יותר. אירוע שני היה הטיהורים באוניברסיטה. בשנה הראשונה ללימודיה פעלו בקמפוס סטודנטים קומוניסטים ואנטי-קומוניסטים. רוב הסטודנטים נתנו את קולותיהם לאנטי-קומוניסטים. בשנה השנייה החלו טיהורים, וכל הסטודנטים האנטי-קומוניסטים המוצהרים סולקו מהאוניברסיטה. מעבר לארצות הבריתעם תום לימודיה בשנת 1924 החלה ראנד לעבוד כמדריכת מטיילים בארמונות הצאר. זמן קצר אחרי כן, ב-1925, זכתה באשרה לביקור אצל קרובי משפחתה, משפחת פורטנוי, בארצות הברית. במסיבת הפרידה שלה לחש לה אחד מקרובי משפחתה: "אם ישאלו אותך באמריקה, ספרי להם שרוסיה היא בית קברות אחד גדול, וכולנו גוועים כאן לאיטנו." ראנד הגיעה לארצות הברית בפברואר 1926 וכפי שתכננה מראש החליטה לא לשוב לברית המועצות לעולם. בתקופה זו אימצה לעצמה שם חדש, איין ראנד (בשם "ראנד" בחרה עוד בהיותה ברוסיה, כקיצור לשמה המקורי). שינוי השם ומקורומקור השם "איין ראנד" שנוי במחלוקת. לפי הביוגרפיה של ברברה ברנדן, מקור השם "איין" הוא בשמו של סופר פיני שמצא חן בעיני ראנד. ברנדן טענה כי ההגייה המקורית של השם הייתה אִינָה, אך ראנד העדיפה הגייה המתחרזת עם המילה mine. לטענה זו לא נמצאו כל סימוכין וקשה לקבלה בהתחשב בכך שברנדן טעתה באשר למקור השם "ראנד" (להלן). יש הסוברים כי "איין" הוא למעשה עי"ן – האות הראשונה בשם עליזה (שמה ברוסית אליסה), ומדובר אפוא בצורה "ע. ראנד". על פי דעה נוספת השם הוא מבוסס על כינוי החיבה שלה בפי אביה שמשמעותו "עיניים בהירות" והגייתו מבוססת על המילה העברית "עין"[2]. באשר למקור שם המשפחה "ראנד" – ברנדן ייחסה אותו לשמה של יצרנית מכונות הכתיבה "רמינגטון ראנד"[7], וטענה כי בבחירת השם החדש ביקשה ראנד למנוע פגיעה במשפחתה אם תתפרסם. אך בשלהי המאה העשרים התגלה כי סיפור זה חסר בסיס: משפחתה של ראנד ברוסיה מיענה אליה מכתבים תחת שם זה מייד עם בואה לארצות הברית, דבר המעיד על כך שהשם אומץ עוד ברוסיה. כמו כן, החברות רמינגטון וראנד התאחדו רק בשנת 1927, שנה אחרי המועד שבו בחרה ראנד בשם החדש. כך או כך, בראיון משנת 1936 סיפרה ראנד כי שם המשפחה הוא בפשטות קיצור של שם המשפחה המקורי שלה (רוזנבאום). קריירה"אנו החיים" ו"כמעיין המתגבר"
זמן קצר לאחר המעבר לארצות הברית נסעה ראנד להוליווד וניסתה להשתלב בתעשיית הסרטים שם. עבודה ראשונה קיבלה בזכות היכרות אקראית עם הבמאי ססיל ב. דה-מיל, שביים אז את הסרט "מלך המלכים". ראנד שימשה כניצבת בסרט, ואחר־כך קיבלה בהשתדלותו של דה-מיל משרה של תסריטאית זוטרה באולפניו. על הסט בסרט פגשה ראנד גם שחקן צעיר בשם פרנק אוקונור והתאהבה בו. השניים נישאו ב-15 באפריל 1929, זמן קצר לפני שפג תוקף אשרת השהייה שלה. לבני הזוג לא היו ילדים מתוך בחירה[3]. לאחר שדה-מיל נאלץ לסגור את אולפנו בשנת 1929, נשכרה ראנד כפקידת תיוק במחלקת הלבוש של RKO והפכה לראש המחלקה שנה אחרי כן. באותה תקופה החלה ראנד לכתוב את הרומן הראשון שלה, "אנו החיים" (במקור, "חתום"), ולאחר שהצליחה למכור אחד מסיפוריה לאולפני יוניברסל נטשה את עבודתה ב-RKO והתמסרה לכתיבה[8]. הצלחתה המשמעותית הראשונה ככותבת הייתה במחזה "ליל ה-16 בינואר", שהתבסס באופן רופף על סיפור חייו של איל הגפרורים השוודי איוואר קרוגר. הביקורות על המחזה היו חיוביות ברובן. המחזה גם הוסרט מאוחר יותר (1941). ראנד פרסמה את "אנו החיים", שלא זכה להד של ממש. הספר תיאר, בנימה אוטוביוגרפית בולטת, את קורותיה של קירה, צעירה הנאבקת בעריצות הסובייטית בשנים הראשונות אחרי המהפכה הקומוניסטית, ושני הגברים בחייה – ליאו, אינטלקטואל המתנגד גם הוא למשטר ואנדרי, פעיל בכיר במפלגה הקומוניסטית. הספר הולל על ידי מבקר הספרות ה. ל. מנקן. בלי רשותה וללא ידיעתה של ראנד, עובד הספר לסרט באיטליה של מלחמת העולם השנייה בשם "אנו החיים" (Noi Vivi) או "להתראות קירה!" (Addio Kira!) – אולם לאחר זמן מה אסר המשטר הפאשיסטי את המשך הקרנתו לאחר שהתברר כי המסר העולה ממנו עשוי להיות מכוון כלפי כל משטר עריצות ולא רק זה הקומוניסטי. גרסה מעודכנת באישורה יצאה בשנת 1986. הנובלה "המנון" שכתבה בשנת 1937 פורסמה רק באנגליה בשנת 1938, ואף היא לא זכתה להצלחה משמעותית. הספר היה דיסטופיה של חברה טוטליטרית שבה מושלת אידאולוגיה קולקטיביסטית קיצונית, והמילה "אני" אינה קיימת בה. במקביל המשיכה ראנד לעבוד כתסריטאית. היא כתבה את התסריט ל"ואז את באת" שהפך לסרט בבימויו של ג'ון פארו (אביה של מיה פארו) ובכיכובו של רוברט קמינגס, ו"מכתבי אהבה" בכיכובם של ג'וזף קוטון וג'ניפר ג'ונס – וריאציה חופשית על "סירנו דה ברז'רק" של רוסטאן. בשנת 1935 החלה ראנד לכתוב את "כמעיין המתגבר"[9]. הספר פורש את סיפורו של האדריכל הווארד רוארק, הדבק בנחישות בעקרונותיו ומסרב להתפשר על עבודתו ועל ערכיו. דמותו של רוארק שאבה השראה מסוימת מן האדריכל פרנק לויד רייט. הספר נדחה על ידי 12 הוצאות ספרים, אך הפך בסופו של דבר להצלחה גדולה, בעיקר בזכות המלצות מפה לאוזן. בשנת 1949 הפך התסריט שכתבה ראנד ל"כמעיין המתגבר" לסרט בכיכובם של גרי קופר ופטרישה ניל. הצלחתו העצומה של הספר העניקה לראנד פרסום והכנסות, ואפשרה לה להתמסר באופן בלעדי לכתיבה. "מרד הנפילים" והתנועה האובייקטיביסטית
ב-3 בספטמבר 1946 החלה ראנד לעבוד על רומן חדש בשם "השביתה" שלבסוף הפך לספר "מרד הנפילים", שבו ראתה את יצירתה האפית הגדולה. ראנד עמלה במשך 12 שנים על כתיבת הרומן, החובק 1,168 עמודים במהדורה הראשונה. במהלך כתיבתו, באוקטובר 1951, עברו ראנד ואוקונור להתגורר במנהטן, הממלאת מקום מרכזי ברומן. הרומן כלל תכנים מיניים, והוצאות הספרים באותה תקופה חששו להוציאו לאור. בשנת 1947 העידה ראנד כעדה ידידותית בפני ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי אמריקאית. עדותה כללה בעיקר ניתוח של הסרט "שירה של רוסיה" משנת 1943. אף שרבים האמינו כי ראנד חשפה שמות של חברי המפלגה הקומוניסטית בארצות הברית,[דרוש מקור] ובכך הביאה לנידוים, עדותה לא כללה למעשה דבר מלבד הערות ביחס לפער שבין המציאות בברית המועצות לבין התיאור שלה בסרט. זמן קצר לפני כן, בסוף שנת 1950, קיבלה ראנד מכתב ממעריץ, סטודנט לפסיכולוגיה וקומוניסט לשעבר בן 19 – נתנאל בלומנטל, שמאוחר יותר שינה את שמו לנתניאל ברנדן. בין השניים נוצר קשר אמיץ, והם חברו לקבוצה שעמה נמנו גם אשתו ברברה ברנדן, אלן גרינספן, לאונרד פייקוף, הארי ואיליין קלברמן, ג'ואן ואלן בלומנטל ואחרים — כולם קרובי משפחה או מקורבים דרך נישואין לזוג ברנדן. כך החלה הקבוצה להתגבש סביבה וסביב הפילוסופיה שלה. ראנד סייעה לברנדן להקים את "מכון נתניאל ברנדן" לקידום הפילוסופיה האובייקטיביסטית שלה, ויחסיה עם הצעיר הפכו לקשר רומנטי ב-1953. הרומן התקיים בידיעתם של בני זוגם ונמשך עד שנת 1958. בני הזוג ברנדן התגרשו, והקשר בין ראנד לצעיר נשמר עוד כעשור. "מרד הנפילים" (באנגלית, "אטלס התנער ממשאו") פורסם בשנת 1957 והפך מייד לרב מכר. הספר בנוי כסיפור תעלומה בלשי המשולב בדיסטופיה, ומציג את מצב העולם אילו פרשו ממנו אילי ההון, התעשייה וההגות. חלק ניכר מזמנה – למעלה משנתיים – הקדישה ראנד לכתיבת נאומו של ג'ון גאלט בסוף הספר, שבו ראתה את מיצוי תפישותיה הפילוסופיות. הספר ממשיך להימכר עד היום (2006) במאות אלפי עותקים מדי שנה. השנים האחרונות פרסום הספר סימן גם שינוי דרמטי במעמדה של ראנד. היא הפכה בתוך זמן קצר ממושא הערצה של קומץ מקורבים לדמות המרכזית בליבה של תנועה פילוסופית חדשה, ה"אובייקטיביזם". מכון נתניאל ברנדן, הרצאות ברחבי ארצות הברית וכתב העת "האובייקטיביסט" – כל אלה סייעו בידה להנחיל את הפילוסופיה שלה בכל רחבי ארצות הברית. בשנת 1961 פרסמה את ספרה "לאינטלקטואל החדש" שמכיל את החלקים הפילוסופיים ברומנים שלה, ובשנת 1964 פרסמה את "מעלת האנוכיות", שמתאר את האתיקה שלה – אגואיזם רציונלי. בשנת 1968 נודע לראנד כי ברנדן מנהל רומן עם אישה בשם פטרישיה סקוט. בתגובה ניתקה באחת את כל קשריה עמו ופרסמה ב"האובייקטיביסט" כתב הוקעה נגדו, בו נדרשו כל חברי התנועה לנתק כל קשר עמו. בעקבות הקרע בין השניים, ובשל אי יכולתה של ראנד לנהל גוף כה גדול, החלה התנועה האובייקטיביסטית לדעוך. בשנות השבעים עדיין המשיכה ראנד לקדם את הפילוסופיה שלה, אך בתקופה זו התגלה בריאותיה גידול סרטני, וראנד נאלצה לחדול מהעישון האהוב עליה. בשנת 1978 החל בעלה פרנק לסבול מהסתיידות עורקים וראנד הקדישה חלק ניכר מזמנה לטיפול בו. פרנק מת בסוף שנת 1979 וראנד התקשתה לשוב לכתיבה ולפעילות. בשנת 1981 חידשה את פעילותה והחלה לכתוב תסריט למיני-סדרה טלוויזיונית בעקבות "מרד הנפילים". זמן קצר לאחר מכן הידרדר מצבה הבריאותי. על ערש דווי דאגה ראנד לקבוע את הסדרי ההלוויה והקבורה שלה. היא נפטרה מאי ספיקת לב ב-6 במרץ 1982. הפילוסופיה של ראנד
המטאפיזיקה של איין ראנד מבוססת על האקסיומה לפיה "הקיום קיים". ראנד דגלה בתפישה כי המציאות, העולם החיצוני, קיים בלי תלות בתודעתו או במשאלות ליבו של הצופה. עקרון מרכזי נוסף הוא חוק הזהות של אריסטו: "א' הוא א'", כל דבר הוא עצמו. מתוך חוק הזהות נובע חוק הסתירה: "עלה אינו יכול להיות אבן בעת ובעונה אחת"[10][11]. בתחום האפיסטמולוגיה ראנד מחזיקה ברעיון לפיו ההיגיון (תבונה) הוא האמצעי היחיד להשגת ידע העומד ברשות האדם[12]. כשאדם נתקל בדבר שנראה לו סותר או לא הגיוני, עליו לבחון מחדש את הנחות המוצא שלו. בתחום האתיקה איין ראנד דגלה באנוכיות רציונלית, היא ראתה באדם יצור רציונלי ובחשיבה רציונלית המדריך היחיד לפעולה והדרך היחידה לשפוט ערכים. כל אדם קיים כמטרת עצמו, והחשיבה הרציונלית היא המעלה הבסיסית שלו. ערכיו הבסיסיים הם היגיון, מטרה והערכה-עצמית[13]. האדם אינו אמצעי למטרותיהם של אחרים: הוא צריך לחיות למען עצמו, בלי להקריב אחרים לצרכיו או להקריב את עצמו למען אחרים. עליו לחתור לטובת האינטרס העצמי הרציונלי שלו, כשאושרו האישי הוא המטרה שלו. בעיני ראנד הקרבה של משהו בעל ערך מבחינת האדם, למען אדם אחר שהסיוע לו אינה בעלת ערך בעיניו, היא שלילית[14]. .jpg) בתחום הפוליטי-חברתי דגלה ראנד בתפישה של לסה פר וראתה בקפיטליזם את השיטה המוסרית היחידה. לפי ראנד, הזכות היסודית של האדם היא לחייו שלו, וממנה נגזרות הזכות לחירות, קניין, וחתירה לאושר. תפקיד המדינה הוא להגן על זכויות אלה[15]. בני אדם מתנהגים כ"סוחרים" המחליפים ערך אחד בערך אחר על־בסיס הסכמה הדדית ולצורך תועלת הדדית. התפקידים היחידים של ממשלה על פי ראנד הם משטרה, צבא ובתי משפט. כחלק מתפיסתה של ראנד, הפעלת כוח פיזי מותרת רק נגד מי שיזם את השימוש בו[16]. ראנד התנגדה לאלטרואיזם, אותה הגדירה כהקרבה של האדם את עצמו למען אחרים. היא טענה שחברה בריאה אינה צריכה קורבנות[14]. ראנד ראתה סכנה בכך שחייו של האדם ועמלו יהיו שייכים למדינה, לחברה או לקבוצה שיוכלו לעשות בו כל שימוש שיראו כטובת הקולקטיב[2]. לפי תפישתה של ראנד, החשיבה הפילוסופית התפלגה לאורך הדורות לשני מחנות עיקריים: האחד שהלך בעקבות חוק הזהות (א' היא א') וחוק הסתירה ("אין זה אפשרי לאותה תכונה להשתייך ולא להשתייך לאותו דבר בו-זמנית ובאותו יחס") של אריסטו, והאחר, שגרס כי קיים ידע אפריורי לא טריוויאלי, שדובריו הבולטים ביותר היו אפלטון בתקופה העתיקה ועמנואל קאנט בפילוסופיה המודרנית יותר[17]. לאור תפישות אלו הסתייגה ראנד בתוקף ממה שראתה כגישות מיסטיות ואי-רציונליות הממשיכות את התפישות הפלטוניסטיות בתחום האתי, ובמיוחד מהחשיבה ההגליאנית, ההיסטוריציסטית, והדטרמיניסטית שנבעה מתפישות אלו. ראנד גילתה התנגדות עזה לכל צורה של קולקטיביזם, פשיסטי או סוציאליסטי, ולדחיית מה שהיא מכנה "כלכלה מעורבת" (כלכלה בעלת מאפיינים קפיטליסטים וסוציאליסטים במקביל). ראנד התנגדה לרעיון שהממשלה תבצע רגולציה בכלכלה ותחלק מחדש את העושר. בתחום הפוליטי, סברה ראנד, באות לידי ביטוי המסקנות הסופיות של הפילוסופיה האי-הרציונלית בהחלפת עקרונות הבסיס האריסטוטליים באלה של האפלטוניזם ושל האידיאליזם. ההתכחשות לקיום המציאות ולתפישתנו אותה מובילה לדעתה בהכרח לתפישה הגורסת כי יש מהויות – ישויות-על ומטרות-על – החורגות מתחומו של הפרט. התפישה האי-רציונלית רואה בפרט מסקנה של הכלל ודוגלת בקולקטיביזם המקריב את הפרט למען הישות הכללית. יצירתה של ראנדאופי יצירתהספרי הסיפורת של ראנד עוסקים בהתמודדות של גיבורים מוסריים ואינדיבידואליסטים מול חברה דיסטופית. כתיבתה מתאפיינת בנאומים ארוכים של הפרוטגוניסט המהווים ביטוי של התפיסה הפילוסופית שלה. הרומנים של ראנד ארוכים, כשמרד הנפילים בן 958 עמודים, כמעיין המתגבר בן 575 עמודים, ואנו החיים בן 439 עמודים. בספריה, ראנד מרבה לעסוק בנושאים בעלי חשיבות מוסרית וערכית אוניברסלית, ולא בחיי היומיום והשגרה. הפרוטגוניסטים בספריה מייצגים את מה שראנד תופסת כאדם האידיאלי, ואכן ראנד מספרת שמטרת הכתיבה שלה היא הצגתו של האדם האידיאלי, ולא, כמו שאחרים סוברים, להפיץ את הפילוסופיה שלה[18]. מוטיב משותף נוסף בכתיבתה הוא ראיית האדם כישות הרואית, רעיון שראנד קוראת לו "פולחן האדם"[19]. ספרי העיון של ראנד מורכבים בעיקר ממאמרים שפורסמו במגזינים האובייקטיביסטים שפרסמה. מורשת וביקורתהשפעתה ראנד השפיעה על תנועות ורעיונות רבים, בארצות הברית וברחבי העולם. תורתה, האובייקטיביזם, הופצה ברחבי ארצות הברית, וקנתה לה תומכים רבים. בשנת 1985 הוקם מכון איין ראנד, שמוקדש ללימוד והפצה של תורתה של ראנד. ראנד השפיעה במיוחד על התנועה הליברטריאנית בארצות הברית. דייוויד נולאן, אחד ממייסדי המפלגה הליברטיאנית בארצות הברית, טען ש"אילולי ראנד, התנועה הליברטריאנית לא הייתה קיימת"[20]. ראנד עצמה התנגדה לתנועה הליברטריאנית בטענה שהם מנצלים את רעיונותיה על מנת לקדם אנרכיזם[21], שגם אליו היא התנגדה[16]. דמות חשובה נוספת שהושפעה מראנד היא הכלכלן אלן גרינספן, ששימש כראש מועצת הנגידים של הבנק הפדרלי בארצות הברית, אם כי ראנד עצמה התנגדה לקיומו של הבנק המרכזי ותמכה בבנקאות חופשית. בעקבות המשבר הכלכלי בשנת 2008 חל זינוק חד במכירות של ספרי איין ראנד, ומפגינים רבים בארצות הברית, בפרט מתנועת מסיבת התה נשאו שלטים הקשורים לתורתה[22]. תחייה זו הובילה גם לביקורת מחודשת מצד השמאל[23]. מלבד השפעת משנתה הפילוסופית, גם ספריה של ראנד השפיעו רבות על מיליוני אנשים ברחבי העולם. אמנים וסופרים רבים, ביניהם אירה לווין, טרי גודקיינד, ניל פירט ואחרים, טענו שאהבו את ספריה והושפעו מהם. ישנן התייחסויות תרבותיות רבות לספריה של ראנד, הכוללות ציטוטים, פרפרזות וסאטירות. אנשי עסקים וטכנולוגיה רבים הושפעו מרעיונותיה של ראנד, בהם מייסד ויקיפדיה ג'ימי ויילס, המצהיר על עצמו כאובייקטיביסט, אשר אף התייחס לסוגיית האינטרס העצמי לעומת ההתנגשות לכאורה עם בניית ויקיפדיה כשירות חינם[24]. ג'ון אליסון, המנהל לשעבר של ענקית הבנקאות האמריקאי BB&T, שהתפרסם במכתב חריף אותו שלח לחברי הקונגרס האמריקאי נגד תוכניות החילוץ של הבנקים הכושלים, הוא אחד מתומכי הפילוסופיה של ראנד ומכהן כיום כראש מכון קאטו בוושינגטון[25]. וכמוהם גם ג'ף בזוס בעלי אמזון, שחקן הקולנוע קלינט איסטווד ורבים נוספים[26]. התנועה האובייקטיביסטיתהיורש החוקי והרוחני של ראנד לאחר מותה הוא לאונרד פיקוף, שירש את הזכויות לספריה וכתב בתקופת חייה ולאחר מכן מספר ספרים אודות הפילוסופיה שלה, והעביר מגוון הרצאות. הארגון הבולט ביותר העוסק בקידום הפילוסופיה של ראנד הוא Ayn Rand Institute[27], שהוקם בשנת 1985 על ידי לאונרד פיקוף ואד שניידר ונמצא בקליפורניה. קבלה בעולם האקדמיהיחס להגותה של ראנד בעולם האקדמי, לבד מיוצאי דופן בודדים, הוא לעיתים קרובות התעלמות ואף זלזול. הסיבות ליחס זה הן מורכבות וקשורות להגותה רק בחלקן. יסוד מובהק אחד להסתייגות מראנד הוא מתקפתה שלה נגד הפילוסופיה המיסטית-אפלטוניסטית, המרקסיזם וההיסטוריציזם. תפישות אלה (ואלה הנובעות מהן) מרכזיות בתחומי חקר רבים. ובכיוון ההפוך, הפילוסופיה שלה רואה את ההגיון, על בסיס ראיות החושים, כמוחלט וכתקף עבור כל תחומי החיים, ותפיסתה הפוליטית היא של קפיטליזם בלתי מתפשר. כל אלה עמדו ועומדות בניגוד לגישות הרווחות והדומיננטיות בתחום החקר האקדמי. רעיונות אלה של ראנד הותקפו כ"בלתי מוסריים" על־ידי הוגים מרקסיסטים וקולקטיביסטיים, שראו ברווחת הכלל מטרה נעלה מרווחת הפרט. אחרים, כמו הפילוסוף רוברט נוזיק שדעותיו בתחום הפוליטי היו קרובות לאלה של ראנד, טענו כי הטיעון הבסיסי של ראנד כאן אינו מבוסס. גם זרמים פילוסופיים אחרים שלא דגלו בגישות מיסטיות או מרקסיסטיות – כמו הפילוסופיה האנליטית שהובילה זרם פילוסופי מרכזי בארצות האנגלו-סקסיות – התייחסו לעצמם כ"פוסט-אריסטוטליים" ודחו את העיסוק בראנד ובהגותה כגישה "מכניסטית" ו"מיושנת". האקדמיה נרתעה מראנד גם בשל החיבור שבין התפישות המטפיזיות והאפיסטמולוגיות שלה לרעיון החיים הרציונליים ולתפישת האדם כיצור הרואי. רבים ראו בהתכה בין הרעיונות האלה עניין מלאכותי שהתקיים רק בתורתה. כיום קיים מחקר באקדמיה בנושא איין ראנד והאובייקטיביזם, בין השאר על ידי חברי Ayn Rand Society ועמיתיהם[28]. ביקורת אודות ראנדביקורות שנוגעות לכתיבה של ראנד מתרכזות לרוב בהיותן של הדמויות בספריה חד-ממדיות, מייצגות רעיון אחיד ומחולקות באופן ברור לטובים ולרעים באופן מוחלט. לפי המבקרים, הגיבורים החיוביים הם תמיד חופשיים, חזקים, עצמאיים, יצרניים, כריזמטיים ובטוחים בעצמם, בעוד הדמויות השליליות מרושעות, בינוניות, חסרות עצמאות, קונפורמיסטיות, וחסרות עמוד שדרה[29][30][31]. איין ראנד רואה את עצמה כשייכת לאסכולה הרומנטית בספרות, שדעכה בראשית המאה ה-20, עשורים לפני שפרסמה את ספריה, והרחיקה עצמה מהמסורות הספרותיות בנות ימיה; היא הגתה תאוריה ספרותית מקורית ושטחה אותה בספרה The Romantic Manifesto. ראנד וישראללכתביה של ראנד הייתה השפעה ניכרת על פוליטיקאים ימנים בישראל, במיוחד בתחום הכלכלי. ביניהם נמצא גם בנימין נתניהו שהתחיל לקרוא אותה בגיל שש עשרה; חברים ותיקים של נתניהו הצעיר זוכרים את הזדהותו עם הווארד רוארק[32]. אחרים הם נפתלי בנט[33], איילת שקד[34] ומשה פייגלין[33]. בהרצאה שנשאה בשנת 1974 הביעה ראנד את הדעה כי על ארצות הברית לתמוך בישראל בעימות הישראלי-ערבי מכיוון שמדובר במאבק של "אנשי תרבות" מול "פראים" וכי "ישראל נלחמת לא רק בערבים אלא גם ברוסיה הסובייטית"[35], ושכדי לדעת מיהם אויבך, במיוחד אם הנך משויך לעולם הנאור ולקדמה, עליך לבדוק מי הם אויבי היהודים וישראל. ראנד עוררה הד ציבורי בישראל בשנות ה-70, בעיקר בעקבות פריצתו לתודעה של הפילוסוף משה קרוי שהושפע ממנה. ספרו של קרוי "חיים על פי השכל", שפורש את משנתו ואת פרשנותו לפילוסופיה של ראנד, זכה לפופולריות רבה, ועורר מחלוקת. בשנות השמונים התפרסם ביטאון אובייקטביסטי "לאינטלקטואל החדש" (כשם אחד מספריה של ראנד), שמו הוסב מאוחר יותר ל"אנכי". בשנת 2005 הוקם אתר אינטרנט הנושא שם זה והוא "מהווה מרכז לפעילות בנושאי הפילוסופיה של איין ראנד בישראל"[36]. העורך הראשי של המגזין הוא בועז ארד (ארדר). בחודש אוקטובר 2012 הוקם בישראל "מרכז איין ראנד בישראל ARCI", הפועל כעמותה ומרכז פעילות רעיונית וחינוכית בנושאים הקשורים לספרות ולפילוסופיה של איין ראנד. המרכז מנהל מספר פרויקטים וביניהם תחרות חיבורים ארצית בעברית בנושאים מתוך הספרים "כמעיין המתגבר" ו"מרד הנפילים" במקביל לתחרות הבינלאומית המתקיימת בארצות הברית, תרגום מאמרי איין ראנד לעברית ולערבית, ואירוח מרצים וחוקרים אקדמאים מישראל ומארצות הברית העוסקים בפילוסופיה של איין ראנד[37]. מרכז איין ראנד בשיתוף עם TheMarker ו-Deloitte מעניקים כל שנה מאז 2016 את ה-Atlas Award לחברת הסטארטאפ הישראלית הטובה ביותר[38]. ספריה של ראנדספרים שתורגמו לעבריתסיפורת
עיון
ספרי עיון שלא תורגמו לעברית
קישורים חיצוניים
אתרי ארגונים ומקורות מידע
כתבות ומאמרים אודותיה
הערות שוליים
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
.jpg)
