|
אורוול פובוס
אורוול יוג'ין פובוס (באנגלית: Orval Eugene Faubus; 7 בינואר 1910 – 14 בדצמבר 1994) היה פוליטיקאי אמריקאי מארקנסו, איש המפלגה הדמוקרטית, שכיהן כמושל ארקנסו ה-36 בשנים 1955–1967. בכך הוא היה המושל שמשך כהונתו הייתה הארוכה ביותר, וזה שנבחר במספר הרב ביותר של מערכות בחירות מבין כל מושלי המדינה לדורותיהם. פובוס זכור בשל כך שב-1957 הוא סירב להיענות להחלטת בית המשפט העליון של ארצות הברית מ-1954 בפסק דין בראון נגד מועצת החינוך, והורה למשמר הלאומי של ארקנסו למנוע מתלמידים אפרו-אמריקאים להתחיל ללמוד בבית הספר התיכון המרכזי של ליטל רוק, אירוע שנודע כמשבר ליטל רוק. ראשית חייואורוול פובוס נולד בפינה הצפון-מערבית של ארקנסו ליד הכפר קומבס, כבנם של ג'ון סמואל ואדי (לבית ג'וסלן) פובוס. אף על פי שסאם פובוס היה סוציאליסט בהשקפתו, ורשם את בנו אורוול לקולג' הקהילה (Commonwealth College), נטה הבן למסלול פוליטי שונה מאוד מזה של אביו.[1] התמודדותו הראשונה של פובוס על משרה פוליטית הייתה ב-1936, כאשר הוא ניסה ללא הצלחה להיבחר למושב בבית הנבחרים של ארקנסו. היו שדחקו בו לערער על התוצאות אך הוא ויתר, ובכך הוא זכה להכרת תודה במפלגה הדמוקרטית. כתוצאה מכך הוא נבחר כפקיד של מחוז מדיסון, משרה בה הוא החזיק במשך שתי תקופות כהונה. במלחמת העולם השנייה שירת פובוס כקצין מודיעין ברגימנט הרגלים ה-320 של צבא ארצות הברית. הוא השתתף במערכה בנורמנדי, במתקפת הריינלנד, בקרב על הבליטה ובפלישת בעלות הברית המערביות לגרמניה, והשתחרר ב-1946 בדרגת מייג'ור. לאחר שובו מהמלחמה הוא פיתח קשרים עם מנהיגי המפלגה הדמוקרטית בארקנסו, במיוחד עם המושל הפרוגרסיבי מקדם הרפורמות סיד מקמת', שהיה מנהיג "מרד החיילים המשוחררים" שלאחר המלחמה נגד השחיתות, ותחתיו הוא שירת כמנהל נציבות הכבישים של המדינה. בינתיים הביס פרנסיס צ'רי את מקמת' בניסיונו להתמודד על תקופת כהונה שלישית בבחירות המקדימות של הדמוקרטים ב-1952. לאחר מכן איבד צ'רי את אהדתו בקרב ציבור הבוחרים, וב-1954 התמודד פובוס מולו בבחירות המקדימות של המפלגה. הבחירות למשרת המושל 1954במערכת הבחירות של 1954 נאלץ פובוס להגן על היותו תלמיד בקולג' הקהילה הסוציאליסטי שבעיר מינה, וכן על גידולו בבית בעל נטייה סוציאליסטית. קולג' הקהילה נוסד על ידי פעילים אקדמיים וחברתיים מהשמאל, שחלקם נחשפו מאוחר יותר כבעלי קשרים הדוקים עם המפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית. רוב אלו שלמדו ולימדו שם היו צעירים אידיאליסטים ששאפו לרכוש השכלה או לעבוד שם. הבחירות המקדימותבמהלך הסיבוב השני של הבחירות המקדימות, האשימו צ'רי ושאר המועמדים את פובוס על כך שלמד במוסד חינוכי "קומוניסטי" ורמזו שהשקפותיו נותרו בשמאל. בתחילה הכחיש פובוס שלמד בקולג, ולאחר מכן הודה שהוא נרשם שם לתקופת לימודים של "מספר שבועות בלבד". מאוחר יותר הוכח שהוא נשאר בקולג' במשך יותר משנה, קיבל ציונים טובים, ונבחר כנשיא אגודת הסטודנטים. פובוס הוביל קבוצה של סטודנטים שהעידו לטובת הקולג' בפני בית המחוקקים של ארקנסו. יותר מכך, המאמצים לאפיין אותו כאוהד הקומוניזם גרמו לרגשות טינה כלפי המאשימים. בסופו של דבר ניצח פובוס את צ'רי בהפרש קטן וזכה במועמדות המפלגה. במשך שנים היו היחסים בין השניים קרירים, אך ב-1965, כאשר הלך צ'רי לעולמו, הניח פובוס את הרגשות הפוליטיים בצד ובאצילות נפש שיבח את קודמו בתפקיד. הבחירות הכלליותבבחירות הכלליות, בהן התמודד פובוס מול מועמד הרפובליקנים, ראש עיריית ליטל רוק פראט סי. רמל, הבטיח פובוס לעצמו את תמיכת מועמד הרפובליקנים בבחירות של 1950 ו-1952 ג'פרסון ו. ספק. הוא הביס את רמל בהפרש קולות של 63 מול 37 אחוזים. פבוס התנער מהגישה הרדיקלית של אביו לטובת הגישה הפרגמטית המרכזית יותר של הניו דיל, ונבחר כמושל בתור ליברל-דמוקרט. כאיש בעל מתינות בסוגיות גזעיות, הוא אימץ מדיניות גזעית שסיפקה את רצונם של מצביעים לבנים בעלי השפעה מאזור הדלתא של ארקנסו כחלק מאסטרטגיה שתשפיע על רפורמות מפתח חברתיות וצמיחה כלכלית של ארקנסו. מושל ארקנסומערכת הבחירות של 1954 הפכה את פובוס לרגיש למתקפות מהימין. נטען שרגישותו זו תרמה לעמדתו המאוחרת יותר כנגד האינטגרציה כאשר הוא אותגר על ידי תומכי ההפרדה הגזעית במפלגתו שלו. משבר ליטל רוק
שמו של פובוס עלה למודעות בינלאומית במהלך משבר ליטל רוק של 1957, כאשר הוא עשה שימוש במשמר הלאומי של ארקנסו כדי למנוע מאפרו-אמריקאים מללמוד בבית הספר התיכון המרכזי של ליטל רוק כחלק מהביטול הפדרלי של ההפרדה הגזעית. מבקריו של פובוס טענו במשך זמן רב שמאבקו בליטל רוק כנגד החלטת בית המשפט העליון של ארצות הברית בפסק דין בראון נגד מועצת החינוך של 1954 שבתי ספר נפרדים הם בהכרח בלתי שוויוניים, הונעה ממניעים פוליטיים. המאבק שלאחר פסק הדין סייע להגן עליו מפני קריסתו הפוליטית בעקבות העלאת המיסים. העיתונאי הארי אשמור, שזכה בפרס פוליצר על הטורים שכתב בנושא, תיאר את המאבק על בית הספר התיכון המרכזי כמשבר שנוצר על ידי פובוס. אשמור אמר שפובוס עשה שימוש במשמר הלאומי כדי להרחיק את השחורים מבית הספר בשל תסכולו מהצלחת יריביו הפוליטיים בשימוש ברטוריקה של ההפרדה הגזעית כדי לעורר מצביעים לבנים. החלטתו של פובוס הובילה לעימות מכריע מול הנשיא דווייט אייזנהאואר והמושל לשעבר סיד מקמת'. ב-5 בספטמבר 1957 שלח אייזנהאואר מברק לפובוס, שבו הוא כתב "הבטוחה היחידה שאני יכול לתת לך היא שהחוקה פדרלית תקוים על ידי בכל אמצעי חוקי על פי פקודתי" הייתה זו תגובה לחששותיו של פובוס בנוגע לאפשרות שהוא ייעצר ושיהיה ציטוט לקווי הטלפון שלו. אייזנהאואר אכן כתב במברק שמחלקת המשפטים ליקטה הוכחות על כך שהיו כשלים בציות לצווי בתי המשפט.[2] שליחת המברק הובילה להתוועדות שהתקיימה ב-14 בספטמבר בה דנו פובוס ואייזנהאואר על פסק הדין של בית המשפט בניופורט, רוד איילנד. הציטוט "דיון ידידותי וקונסטרוקטיבי" הוביל לטענת פובוס ששאיפתו לדבוק במחויבותו לחוקה, ולשים את דעותיו האישיות בצד. פובוס אכן הביע את תקוותו שמחלקת המשפטים תהיה סובלנית.[3] הוא נותר נאמן לדבריו מ-21 בספטמבר, הנשיא אייזנהאואר פרסם הצהרה שבה הוא הכריז שפובוס הורה לכוחותיו לסגת, מועצת בית הספר התיכון בליטל רוק נקטה בצעדים לתוכניות לביטול ההפרדה הגזעית, והחוק והסדר הושבו על כנם.[4] אף על פי כן, ב-23 בספטמבר, שלח ראש עיריית ליטל רוק וודרו וילסון מאן מברק לנשיא אייזנהאואר בו הוא הודיע שהמון התקהל בבית הספר התיכון המרכזי. משטרת המדינה נקטה במאמצים לשלוט על ההמון, אך למען בטיחותם של התלמידים החדשים, הם נשלחו לבתיהם. ראש העיר הדגיש כיצד היה זה צעד מתוכנן ושהתועמלן המרכזי, ג'ימי קרם, היה שותפו של המושל פובוס. ראש העיר המשיך ואמר שאמונתו שלא הייתה שום אפשרות שהמושל לא היה יכול להיות מודע למתקפתו המתוכננת.[5] באוקטובר 1957 הכפיף אייזנהאואר את המשמר הלאומי של ארקנסו לפקודתו והורה לאנשיו להחזיר את כל הנשק שלהם, ובכך הוא למעשה הוציא אותם משליטתו של פובוס. לאחר מכן שלח הנשיא יחידות של הדיוויזיה המוטסת ה-101 לארקנסו כדי להגן על התלמידים השחורים וכדי לאכוף את הוראות בית המשפט הפדרלי. מאוחר יותר הועברו למשמר הלאומי של ארקנסו תפקידי האבטחה מידי הדיוויזיה המוטסת ה-101. כתגובה לכך, סגר פובוס את בתי הספר התיכוניים בליטל רוק למשך כל שנת הלימודים של 1958–1959,שלעיתים מכונה "השנה האבודה" בליטל רוק.[6] בראיון שנתן ב-1985 לסטודנט מהאנטסוויל, ארקנסו, ציין פובוס שהמשבר התחולל בשל "תפיסת שלטון בכוח" של הממשלה הפדרלית.[7] המדינה ידעה שאינטגרציה כפויה על ידי הממשלה הפדרלית תיתקל בתוצאות שליליות מצד הציבור בליטל רוק. לעניות דעתו, פעל פובוס לטובתה של המדינה באותה עת. אף על פי שמאוחר יותר איבד פובוס את האהדה הציבורית כתוצאה מתמיכתו בהפרדה הגזעית, באותה עת הוא נכלל בין "עשרת האנשים בעולם המוערצים ביותר על ידי האמריקאים" על פי משאל גאלופ של 1958. דיכוטומיה זו סוכמה מאוחר יותר באופן הבא: פובוס היה הן "האהוב ביותר" והן "השנוא ביותר" מבין הפוליטיקאים בארקנסו של המחצית השנייה של המאה ה-20.[8] סגנונו הפוליטי_-_NARA_-_7865613.jpg) פובוס נבחר שש פעמים לתקופות כהונה של שנתיים כל אחת, ולפיכך כיהן כמושל בסך הכול 12 שנים. הוא שמר על תדמית פופוליסטית מתריסה, בעוד שהוא עבר לעמדה מתעמתת פחות עם הממשלה הפדרלית, במיוחד במהלך תקופות נשיאותם של ג'ון פיצג'רלד קנדי ולינדון ג'ונסון, כשיחסיו עם כל אחד מהם נותרו לבביים. בבחירות הכלליות של 1956, פובוס, שכבר ניצח את ג'ים ג'ונסון בבחירות המקדימות של הדמוקרטים, הביס את מועמד הרפובליקנים רוי מיטשל, לימים יושב ראש מפלגתו בארקנסו בהפרש של 321,797 (80.7 אחוזים) מול 77,215 (19.4 אחוזים) קולות. ב-1958 הוא הביס את מועמד הרפובליקנים ג'ורג' ו. ג'ונסון כאשר זכה ב-82.5 אחוזים מהקולות. ב-1962 הסתכסך פובוס עם "מועצות האזרחים" (Citizens' Councils) הלבנים ועם קבוצות נוספות, שהעדיפו לתמוך, אך לא עשו זאת באופן רשמי, בחבר בית הנבחרים של ארצות הברית דייל אלפורד בבחירות למשרת המושל באותה שנה. פובוס הציג את עצמו כמתון, התעלם לחלוטין מסוגיית המרוץ במערכת הבחירות של אותה שנה, ובקושי שמר על רוב מול אלפורד, מקמת' ושלושה מועמדים אחרים. לאחר מכן הוא הביס בקלות את הרפובליקני ויליס ריקטס, רוקח בן 37 מפאייטוויל בבחירות הכלליות. אף על פי שפובוס התנער ממנהיגי השחורים, הוא זכה באחוז גבוה של קולות השחורים. ב-1964, כאשר הוא הביס את הרפובליקני וינטרופ רוקפלר בהפרש של 57 מול 43 אחוזים, זכה פובוס ב-81 אחוזים מקולות השחורים. הוא אף הצליח לזכות בהצבעתם של חלק מהמצביעים השמרניים של הרפובליקנים, שתמכו ביושב ראש מפלגתם לשעבר בארקנסו, ויליאם ל. ספייסר, יריבו של רוקפלר במפלגה. הבחירות לנשיאות של 1960בבחירות לנשיאות של 1960, התקיימה פגישה סודית במעון כפרי ליד דייטון, אוהיו של המפלגה הלאומית לזכויות המדינות (National States' Rights Party), שם נבחר פובוס כמועמד המפלגה לנשיאות ואדמירל משנה לשעבר ג'ון ג. קרומלין מאלבמה כמועמד לסגנות הנשיא. עם זאת, פובוס לא לקח חלק פעיל במסע הבחירות וזכה ב-0.07 אחוזים בלבד מהקולות (6.76 אחוזים בארקנסו), והפסיד לקנדי וג'ונסון. שנותיו האחרונותב-1966 בחר פובוס שלא להתמודד בבחירות על תקופת כהונה שביעית, שכן מערכת הבחירות של אותה שנה לא הייתה אמורה להיות קלה. ג'יימס ד. ג'ונסון, אז כבר שופט בבית המשפט העליון של ארקנסו, ניצח בקושי בבחירות המקדימות של הדמוקרטים שופט אחר, פרנק הולט המתון. לאחר מכן הובס ג'ונסון בבחירות הכלליות על ידי וינטרופ רוקפלר, שהיה למושל הרפובליקני הראשון של ארקנסו מאז תקופת השיקום. שנים לאחר מכן היה ג'ונסון עצמו לרפובליקני ותמך בפרנק ד. רייט. בבחירות לנשיאות של 1968 היה פובוס בין חמשת האישים ששמם נשקל כמועמדים לסגנות הנשיא מטעם המפלגה השלישית בשותפות עם ג'ורג' וולאס. על כל פנים, לאור הראיה הציבורית של שניהם כתומכי ההפרדה הגזעית, בחר וולאס בגנרל לשעבר קרטיס לה מיי כשותפו למרוץ. ב-1969 נשכר פובוס על ידי ג'ס אודום כמנהל הכללי של הפארק הנושאי ליל אבנר (Li'l Abner) בהרי אוזארק. על פי מאמרים בעיתונות, צוטט פובוס באומרו שניהול הפארק דומה לניהול ממשלת המדינה בשל התחבולות הזהות בשני הגופים. בשנים 1970, 1974 ו-1986 שאף פובוס להיבחר שוב למשרת המושל, אך נוצח בבחירות המקדימות של הדמוקרטים על ידי דייל במפרס, דייוויד פריור וביל קלינטון, בהתאמה, כאשר כל השלושה ניצחו את יריביהם הרפובליקנים ונבחרו כמושלים. בבחירות של 1970, שני מועמדים דמוקרטים אחרים, ג'ו פרסל והייז מקלרקין, כשלו בעליה לסיבוב השני של הבחירות, ובמפרס עבר בקושי את פרסל וכמעט והתמודד ישירות מול פובוס. במערכת הבחירות האחרונה שלו ב-1986, זכה פובוס ב-174,402 קולות (33.5 אחוזים) מול 315,397 הקולות (60.6 אחוזים) של קלינטון. ב-1984 היה פובוס אחד הפוליטיקאים הלבנים היחידים שתמכו בפעיל זכויות האדם ג'סי ג'קסון כאשר הוא התמודד על הנשיאות. ב-1988 הוא תמך שוב בג'קסון בבחירות המקדימות של הדמוקרטים. ארוול פובוס נפטר בקונוויי כתוצאה מסרטן הערמונית ב-14 בדצמבר 1994. הוא נטמן בבית הקברות שבקומבס, ארקנסו. לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
||||||||||||||||||||||||||||
