|
אופקים חדשים "אופקים חדשים" (בפרסומיה אוית השם כאפקים חדשים) הייתה קבוצת אמנים שפעלה בישראל בשנים 1948–1963 וביקשה לעודד את השפעת האמנות הבינלאומית על האמנות החזותית בישראל. תרומתה העיקרית הייתה בגיבוש סגנון ציור ופיסול לירי, בעל סממנים של הפשטה. הקמת אופקים חדשים עם הקמת מדינת ישראל בשנת 1948 פעלה בארץ ישראל "אגודת הציירים והפסלים בארץ ישראל" (שהוקמה כ"אגודת אמנים עברית"). היא הציגה החל משנת 1923 תערוכות קבוצתיות שונות. היו אלה תערוכות אקלקטיות ובהן הרבה יצירות אמנות ברמות אמנותיות שונות.[1] לצד תערוכות אלו נערכו מדי פעם תערוכות קבוצתיות שונות על בסיס מסחרי או אמנותי. אחת מן התערוכות הללו - "תערוכת השמונה" - התקיימה בחודש דצמבר 1942 ב"בית הבימה" ובה הוצגו עבודותיהם של אריה ארוך, אהרון גלעדי, צבי מאירוביץ, אברהם נתון (נתנזון), אביגדור סטימצקי ויחזקאל שטרייכמן. פסל נוסף - דב פייגין הופיע בקטלוג אך לא השתתף לבסוף בתערוכה. תערוכה נוספת - "תערוכת השבעה" - התקיימה בשנת 1947, במוזיאון תל אביב, בהשתתפות ארוך, גלעדי, מאירוביץ, נתון, שטרייכמן, יעקב וכסלר ויוסף זריצקי. בתערוכות אלו שאפו האמנים ליצירתה של אמנות מודרנית בהשפעה אירופית וליצירה של "סגנון מקורי, ששורשיו במציאות שלנו".[2] בתערוכות אלו, הגם שלא ביססו מצע אמנותי משותף ברור, בלטה הנטייה להדגשת האמצעים הציוריים. בנוסף, סימלו תערוכות אלו התבדלות מסוימת וכ"הופעה חיובית" של האמנים על רקע "משטר ה'כלליות' [...] המסייע לטשטש גבולין ומידות, כדי להשליט את הבינוניות"[3] המניע הישיר להקמה של קבוצה אלטרנטיבית לאגודה הכללית נולד בשנת 1948, עם ההזמנה להציג תערוכה של אמנים ישראלים במסגרת הביתן האיטלקי בביאנלה של ונציה. יוסף זריצקי, שכיהן כיו"ר האגודה באותה עת, החליט לבחור על דעת עצמו, ולא מתוך שיתוף כלל האמנים, את רשימת האמנים המשתתפים; זאת, בשל חששו מפני בחירתם של אמנים בינוניים על ידי הכלל. הדבר עורר שערורייה באספה הכללית של האגודה, שהתקיימה בביתו של חיים גליקסברג. במהלך האספה הוחלט על הרחקתו מן האגודה של זריצקי. בתגובה להאשמות הודיעו 15 אמנים נוספים ובהם משה קסטל, יחזקאל שטרייכמן ויוחנן סימון על פרישה מיידית מן האגודה, והזמינו את זריצקי להקים אגודה עצמאית. הצעד הראשון של 16 האמנים הפורשים היה החרמת התערוכה הכללית של אמני ארץ ישראל, שחנכה את בית האמנים החדש בתל אביב. ב-2 ביולי 1948 פרסמו הפורשים גילוי דעת בעיתון "הארץ" ובו טענו כי האגודה חייבת להבליט את הישגי הציור העברי, ולא לשקוע בבינוניות. ב-9 בנובמבר 1948 הציגה הקבוצה החדשה תערוכה במוזיאון תל אביב תחת השם "אופקים חדשים". על פי סברה מקובלת השם ניתן לקבוצה על ידי חיים גמזו. סברה אחרת, המבוססת על זכרונות זריצקי ווכסלר, טוענת כי היה זה אברהם שלונסקי שהגה את השם.[4] יצירותיהם של חמישה עשר המציגים לא הציגו אחידות אסתטית או סגנון ציור משותף, אולם התערוכה נתפשה כרצון לשינוי טבעה של האמנות המקומית. לקבוצה לא היה זיהוי מפלגתי מוצהר, אך היא הייתה קשורה עם "המרכז לתרבות מתקדמת" של מפ"ם. קשר זה היה עילה לחלק מההתקפות על הקבוצה, בטענה שהם יוצרים תרבות בהשפעת הקומוניזם הסובייטי. עילות אחרות להתקפת חברי הקבוצה היו דווקא היעדר משנה חברתית והיותם אינדיבידואליסטים.[5] בינואר 1950 אישרה הקבוצה, שהציגה בשנת 1949 שתי תערוכות נוספות, נוסח של תקנון ובו נוסח מעודכן של מטרתה: "טיפוח אמנות פלסטית מקורית, תוך הקפדה על רמה גבוהה והזדהות עם אמנות זמננו הנושאת את רעיון הקדמה". בשנת 1956 התרחש פילוג בקבוצת "אופקים חדשים" כאשר קבוצה בראשות מרסל ינקו פרשה. טענתם העיקרית הייתה נגד ההתבדלות של "אופקים חדשים" ואי־רצונם להופיע עם ציירים אחרים. שהיא נעשתה כיתתית מדי, סגורה ומצומצמת וקפאה על מקומה. כמו כן באו בטענות נגד "פולחן האישיות" של זריצקי הדומננטי. הקבוצה ערכה תערוכה בבית המלין בתל אביב, בה השתתפו מלבד ינקו, גם אהרן כהנא, משה מוקדי, צבי מאירוביץ, אביגדור סטימצקי, ז'אן דוד, משה קסטל, דוד פלומבו, לואיז ובצלאל שץ.[6] בשנת 1957 הקימו אנשי "אופקים חדשים" אגודת ציירים חדשה ואלטרנטיבית אשר כל אנשי הקבוצה המזוהים עמם פרשו רשמית מהאגודה הוותיקה. האגודה החדשה החלה לנהל מגעים עם מוסדות שונים לגבי תערוכות שתכננו לכבוד שנת העשור למדינה, לרבות תערוכות מחוץ לגבולות ישראל. אמני "אופקים חדשים" התנגדו להציג במסגרת תערוכות משותפות עם אמנים מהאגודה הוותיקה. הם ראו עצמם כנציגים בלעדיים של המודרניזם והמופשט הישראלי, עמדה שעוררה התקוממות. גם בתוך "אופקים חדשים" הייתה התנגדות לעמדה זו, משום שבקבוצה דבקה תדמית של מי שמכשילה תוכניות ממשלתיות להצגת אמנות. לבסוף הושגה פשרה שאיפשרה לחברי הקבוצה להשתתף בתערוכות שונות לפי צו מצפונם, בכפוף לאישור הוועד.[5] בחמש עשרה שנות קיומה הציגה "אופקים חדשים" עשר תערוכות שנערכו במוזיאון תל אביב לאמנות (1948, 1949, 1953, 1955, 1956, 1959), בית האמנים תל אביב (1952), בית האמנים בירושלים (1949), המוזיאון לאמנות חדשה חיפה (1957), והמשכן לאמנות עין חרוד (1963). כל אחת מן התערוכות לוותה בקטלוג (למעט שתי התערוכות של שנת 1949, להן נדפס קטלוג משותף אחד). סגנון אמנותישלושת האמנים הבולטים בקבוצה והמזוהים עמה יותר מכל היו יוסף זריצקי, יחזקאל שטרייכמן ואביגדור סטימצקי. הבולט ביניהם היה יוסף זריצקי, שהיה המנהיג, האמן המרכזי והאידאולוג של הקבוצה. אמנים רבים נוספים נמנו אף הם על קבוצה זאת (אם כמייסדים ואם כמצטרפים). בין אלה ניתן למצוא את חיים קיוה, מרדכי אריאלי, אביגדור לואיזאדא, פנחס אברמוביץ, אהרון כהנא, צבי מאירוביץ, מרסל ינקו, משה קסטל, דב פייגין, יחיאל שמי, יעקב וכסלר, רוברט בזה, אבשלום עוקשי, אברהם נתון, שמואל רעיוני ואחרים. ייחודה העיקרי של הקבוצה היה גיבוש חבריה סביב גישה כללית - העדפת האוניברסלי והבינלאומי על החברתי והמקומי. למרות מאפיינים אוונגרדים בקבוצה, היא אומצה עד מהרה על ידי הממסד האמנותי (ובפרט על ידי מוזיאון תל אביב לאמנות) וחבריה הפכו לנציגיה הבולטים של המדינה בתערוכות בינלאומיות שאליהן הוזמנו נציגי ישראל. בהעדפתם את האוניברסלי על המקומי, השפיעו חברי הקבוצה, על כל הפעילות האמנותית בארץ. זריצקי הסביר בקטלוג התערוכה הראשונה של הקבוצה כי מטרתה היא "להסביר לקהל את דרכיה וצורותיה של האמנות החדשה, ולהחדיר בו ערכי אמת אלה למען יוכל לעכלם ויצעד קדימה יחד איתנו". מקור ההשפעה החזק על חברי הקבוצה הייתה האמנות האירופית המופשטת, ובייחוד השפעת האמנות הצרפתית של פיקאסו וז'ורז' בראק, אשר היו מחלוצי ההפשטה. השאיפה לאוניברסליזם הביאה את האמנים להתרכז באמנות שנחשבה בעיניהם באותה עת כאוונגרד אמנותי מתקדם. אמנות אשר תתבסס על האלמנטים הכי בסיסים והכי טהורים של ציור: קו, מרקם, צבע, קומפוזיציה. התנועה הציגה גרסה מקומית לסגנון הציור המופשט שהיה מפותח באירופה ובארצות הברית זה מכבר. להדגיש כי אמני הקבוצה הושפעו מן המופשט הפריזאי של שנות החמישים והשישים ודומה שהתעלמו מן האקספרסיוניזם המופשט של אסכולת ניו יורק. רוב חברי הקבוצה כלל לא הגיעו לאמנות מופשטת "טהורה", אלא להפשטה בעלת זיקה לנוף המקומי. במרוצת השנים גדל מספרם של הפסלים בקבוצה משלושה שהציגו בתערוכה הראשונה לשישה ובהדרגה תפס הפיסול מקום חשוב לצד הציור. סגנון הציור האקספרסיבי של הקבוצה, שימש פעמים רבות מסגרת לציור בעל מאפיינים לאומיים שונים. יוסף זריצקי, לדוגמה, יצר בשנים אלו סדרות של ציורים הנושאים שמות של יישובים וקיבוצים כגון "יחיעם" (1951) ו"נען" (1950-1952) ובהם הפשטה צורנית של הנוף. דב פייגין יצר פסל מופשט בשם "אלומות" (1956), כך גם מרסל ינקו, אשר פיתח סגנון פיגורטיבי-אקספרסיבי המציג "חיילים" או "צופרי אזעקה". אחרים, כמו משה קסטל ואהרון כהנא, הוסיפו לסגנון מוטיבים "מזרחיים" בהשפעה של האמנות הכנענית. מחברי הקבוצההרשימה להלן כוללת את שישה עשר האמנים המייסדים ועוד שבעה שהצטרפו והשתתפו ברבות מן התערוכות של הקבוצה. אין הרשימה כוללת ארבעה אמנים (רוברט בזה, אהרון גלעדי, ז'אן דוד ואריה נבון) שנמנו עם מייסדיה אך פרשו כעבור זמן לא רב, כמו גם אמנים אורחים שהוזמנו לעיתים להציג בתערוכותיה. לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
