|
אבנר בן-עמוס
אבנר בן-עמוס (נולד ב-21 באוגוסט 1951) הוא היסטוריון של החינוך, פרופסור חבר (בגמלאות) בבית הספר לחינוך, של אוניברסיטת תל אביב, איש תיאטרון ופעיל חברתי ישראלי. ביוגרפיהאבנר בן-עמוס נולד וגדל בתל אביב. אביו, עמנואל בן-עמוס, היה שחקן תיאטרון הקאמרי. אמו עבדה כאחות. לאבנר אחות צעירה ממנו, תמר שפטרו (בן-עמוס) ואח מנישואיו השניים של אביו. למד בתיכון עירוני ה', תל אביב ושירת בחיל המודיעין. בן-עמוס בוגר תואר ראשון בחוג ללימודי התיאטרון ובחוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית (1973–1977). בוגר תואר שני (1978–1980) ושלישי (1981–1988) במחלקה להיסטוריה, אוניברסיטת קליפורניה בברקלי. נושא עבודת הדוקטור היה: עיצוב הזיכרון הלאומי: ההלוויות הממלכתיות ברפובליקה הצרפתית השלישית. מדריכו בדוקטורט היה פרופסור מרטין ג'יי (אנ'). העבודה יצאה לאור כספר באנגלית בהוצאה לאור של אוניברסיטת אוקספורד וכספר בצרפתית בהוצאה לאור של בית הספר ללימודים גבוהים במדעי החברה, פריז. במסגרת המחקר לדוקטורט שהה מספר שנים בפריז. בשנת 1990 התמנה למרצה בבית הספר לחינוך של אוניברסיטת תל אביב, בו עבד עד יציאתו לגמלאות. בשנת 1996 התמנה למרצה בכיר וב-2008 לפרופסור חבר. היה מרצה וחוקר אורח באוניברסיטה העברית בירושלים, באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, במכון הלאומי למחקר מדעי (C.N.R.S) בצרפת; בניו קולג', אוניברסיטת אוקספורד; באוניברסיטת ראטגרס; ב-Maison des Sciences de l'Homme, פריז; באוניברסיטת פריז 7; במכון לחינוך באוניברסיטת לונדון ובבית הספר ללימודים גבוהים במדעי החברה, פריז. הוא חבר הוועדה הפדגוגית של מכון משואה; חבר המועצה המדעית של מוזיאון לוחמי הגטאות ומוזיאון ארץ ישראל, תל אביב. הוא חבר מערכת של כתבי העת "הגר", "amnis", "Ecrire l'Histoire" ו"גילוי דעת". כתב מאמרים פובליציסטיים בענייני חינוך שהתפרסמו באתר "העוקץ" ובעיתון "הארץ", כתב ביקורות ספרים ב"הארץ". אבנר בן-עמוס התגורר במשך שנים רבות בעומר וכיום הוא מתגורר בתל אביב, הוא נשוי ולו שני ילדים. מחקריםאבנר בן-עמוס עוסק במחקריו בהיסטוריה של ריטואלים פוליטיים, בעיצוב הזיכרון והתודעה הלאומיים ובהוראת ההיסטוריה והאזרחות; הארצות אותן הוא חוקר הן צרפת וישראל. אודות ספריולוויות, פוליטיקה וזיכרון בצרפת המודרנית 1996-1789הספר הוא מחקר בינתחומי של ההלוויות הרשמיות שנערכו בצרפת בין המהפכה הצרפתית ובין מותו של הנשיא פרנסואה מיטראן. מטרתו היא להסביר כיצד ההלוויות של אישים נערצים כוולטיר, נפוליאון בונפרטה, ויקטור הוגו ושארל דה-גול הפכו לאירועים ציבוריים מרכזיים אשר עמדו במוקד תשומת הלב במשך ימים ואף שבועות, ותרמו לעיצוב הזיכרון הלאומי הצרפתי. תשובתו של בן-עמוס, הנשענת על תובנות מתחום החינוך, האנתרופולוגיה, התיאטרון ומדע המדינה, היא כי מדובר בטקס בעל אופי כפול: ההלוויה הרשמית הייתה בעת ובעונה אחת ריטואל פוליטי וטקס מעבר אישי, וכל אחד ממאפייניה חיזק את השני. כך נוצר אירוע מרשים, שמשך לרחובות ולכיכרות הפריזאיים קהל של עשרות ומאות אלפי איש, ואף הגיע, הודות לאמצעי התקשורת, לכל רחבי צרפת. הספר מתמקד במסורת הרפובליקנית של ההלוויות הרשמיות, שצמחה בתקופת המהפכה הצרפתית עם הפיכת הפנתיאון לאתר קבורה יוקרתי, ונמשכה לאורך המאות התשע עשרה והעשרים, עד – וכולל - תקופת הרפובליקה הצרפתית החמישית. בין אם היו בשלטון או באופוזיציה, הרפובליקנים השתמשו בהלוויות של פעיליהם ומנהיגיהם על מנת לחנך את ההמונים ולגייס תמיכה עממית. אירועים אלה היו, אם כן, חלק בלתי נפרד מן התרבות הפוליטית הרפובליקנית, אשר כללה גם סמלים, טקסים, סיסמאות, שירים ואתרים קדושים, ותרמה רבות לחיזוק שלטון הכוחות הרפובליקנים. ישראל: עיצוב הזהות הלאומיתספר זה עוסק באופן שבו הציונות, כתנועה לאומית מודרנית בעלת יומרות חינוכיות, ניסתה להקנות את ערכיה לציבור היהודי תוך התגברות על הקשיים שניצבו בפניה: הצורך לעצב אוכלוסייה של מהגרים, שהגיעו ממסורות תרבותיות שונות, ולהפוך אותה לקהילה לאומית מאוחדת בארץ בלתי מוכרת, ישנה-חדשה. בנוסף לכך פעלה התנועה הציונית בארץ ישראל בתנאים פוליטיים קשים – תחילה במסגרת של שלטון זר, עות'מאני ובריטי, ולאחר מכן תוך ניהול של סכסוך צבאי מתמשך עם מדינות ערב והתנועה הלאומית הפלסטינית. כל זאת הביא להשקעה מאסיבית בתחום החינוך אשר נחשב, יחד עם הביטחון וההתיישבות, לתחום מרכזי בפעולת התנועה ומדינת ישראל. הספר מחולק לשלושה חלקים, שכל אחד מהם דן בהיבט אחר של החינוך הציוני. החלק הראשון עוסק בבית הספר, וכולל הקדמה היסטורית למערכת החינוך העברית, וניתוח של מקצוע לימודים (היסטוריה) ושל מערכת הטקסים הבית ספריים. החלק השני, אודות עיצוב הזיכרון הקיבוצי הישראלי, כולל דיון בהנצחת הלוחמים בזמן, במרחב ובדפוס, וכן ניתוח של טקס פרס ישראל ושל ציון יובל המאתיים של המהפכה הצרפתית בישראל, כשני אירועים חינוכיים. החלק השלישי עוסק בהעברת מסרים באמצעות תרבות חזותית, ומתמקד באיורים בספרים, במוזיאונים היסטוריים ובתוכניות טלוויזיה. החלקים הללו מצטרפים ביחד לתמונה מורכבת, המראה את האופנים המגוונים שבאמצעותם ניסתה התנועה הציונית לעצב הן את היחיד והן את החברה בהתאם לערכיה הלאומיים. תיאטרוןבן-עמוס החל בפעילותו התיאטרונית בהיותו סטודנט באוניברסיטה העברית. הוא הקים ביחד עם הדס עפרת תיאטרון בובות למבוגרים בשם "תיאטרון הקופסה". במסגרתו הציגו שני מחזות: "דון פרלימפלין ואהבתו לבליסה בגן ביתו" מאת פדריקו גארסיה לורקה ו"שרה אשה עיקשת" מאת אבנר בן-עמוס. שני המחזות הועלו בתיאטרון החאן ב-1978. בן-עמוס עיבד את מחזהו לשחקנים והציג אותו בפסטיבל עכו ב-1986, בבימויו של מיכאל בודנשטיין.[1] בן-עמוס עיבד ביחד עם רות קנר את ספרה של תמר ברגר "דיוניסוס בסנטר". ההצגה, שבוימה על יד רות קנר, הוצגה תחילה כפרויקט גמר של החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, ולאחר מכן הועלתה בפסטיבל עכו ובמרכז סוזן דלל בשנת 2004. בן-עמוס עיבד ביחד עם מור פרנק את המחזה והספר "הוא הלך בשדות" מאת משה שמיר. העיבוד הוצג על ידי קבוצת תיאטרון רות קנר ב-2013 במוזיאון תל אביב, בבימויה של מור פרנק. שיחקו בהצגה רונן בבלוקי, שירלי גל-שגב, אסף דגני ועדי מאירוביץ'. בן-עמוס עיבד ביחד עם הבמאי מיכה לבינסון והשחקן דרור קרן את הרומן של דויד גרוסמן "סוס אחד נכנס לבר". המחזה הוצג על ידי תיאטרון הקאמרי בשנים 2017 – 2019. זכה יחד עם מיכה לבינסון ודרור קרן בפרס מחזאי השנה 2017. בן-עמוס עיבד את הפרוטוקולים של ממשלת ישראל ממלחמת ששת הימים ואת מכתבי הילדים לעיתון "הארץ שלנו" מהחודשים יולי-אוגוסט 1967 למחזה "קיץ 1967 – Read their lips". המחזה, בבימויו של סיני פתר, הוצג תחילה בתיאטרון יפו ולאחר מכן במוזיאון תל אביב בשנים 2018-2017. כתב את המחזה "שנת האפס: תרפ"ט/1929", על פי ספרו של הלל כהן תרפ"ט: שנת האפס בסכסוך היהודי-ערבי, אותו ביים סיני פתר והוצג בתיאטרון יפו בשנים 2023-2021.[2] פעילות חברתיתאבנר בן-עמוס היה בין מקימי עמותת פורום דו-קיום בנגב לשוויון אזרחי ב-1997. העמותה מורכבת מבדואים תושבי הנגב ואזרחים יהודים מבאר שבע, עומר וקיבוצי הסביבה. מטרתה לקדם את זכויות הבדואים בנגב, בייחוד תושבי הכפרים הלא-מוכרים. בן-עמוס חבר במזכירות הפורום ומיוזמי "מולתקא-מפגש" - בית תרבות ערבי-יהודי בבאר שבע[3]. בתחילת שנות האלפיים הצטרף לאמנסטי ישראל וב-2010 נהיה חבר הוועד המנהל של אמנסטי ישראל. בשנת 2014 הצטרף להנהלת הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל. ספרים שכתב
בתרגום לצרפתית:
Trans. by Rachel Bouyssou, Paris, Éditions de l'EHESS, 2013.
ספרים שערך
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים |
||||||||||||||||||
