|
אבי לניר
 אברהם (אבי) לניר (25 בינואר 1940 – אוקטובר 1973) הוא טייס הקרב הישראלי הבכיר ביותר שנפל אי פעם בשבי האויב. דמותו נחקקה בתודעה הישראלית כדמות הרואית, כאדם שמסר נפשו תוך עינויים קשים בשבי סוריה ולא הסגיר את סודות המדינה עליהם היה אמון - סודות שנגעו, כנראה, בנושא "הנשק שישראל מעולם לא הודתה בקיומו"[1]. על מעשה זה ניתן לו עיטור העוז. ראשית ימיואבי לניר נולד בשם אברהם לנקין בהרצליה. הוריו, יעקב ומלכה, היו חברים פעילים באצ"ל. לימים הפך אביו לבכיר בשב"כ. דודו של לניר היה אליהו לנקין, מפקד אוניית הנשק "אלטלנה". לניר למד בבתי ספר שונים, משום שתפקידיו של אביו בשירות המדינה חייבו את המשפחה להחליף מקומות מגורים לעיתים, בשנת 1953 עברה המשפחה לוושינגטון, במסגרת שירותו של אבי המשפחה בשירות המדינה. בגיל 17 חזר לניר לישראל עם משפחתו, ובשנה שנותרה עד לגיוסו למד במגמת אלקטרוניקה של בית הספר הטכני של חיל האוויר. באוגוסט 1962 נשא לאישה את מיכל ברזילי[2]. משפחתה של ברזילי הייתה מקורבת למפא"י ובעלת אידאולוגיות הפוכות לזו של משפחתו. דודה של מיכל, אריה פולונסקי, היה חבר בארגון "ההגנה" ונרצח בידי מתנקשים מהאצ"ל בשנת 1939. לזוג נולדו שני ילדים, נעם (לימים איש עסקים מצליח) ונורית. קריירה צבאיתלניר התגייס לצה"ל בשנת 1959. כחניך בקורס טיס הצטיין לאורך הקורס ולימים נודע בקור רוחו ובתפקוד מושלם במהלך תרגיל המדמה נפילה בשבי. ב-1963, כששירת כמדריך בבית ספר לטיסה, התנגש מטוסו, מסוג פוגה מגיסטר, במטוס ווטור בעת טיסת לילה מעל אזור התחנה המטאורולוגית בבית דגן. לניר הצליח לנטוש את המטוס, שלא היה מצויד בכסא מפלט אך החניך שישב במושב הקדמי נהרג בהתרסקות המטוס סמוך לקיבוץ גבעת ברנר. זו הייתה הנטישה האווירית הראשונה מדגם זה בשירות חיל האוויר הישראלי מאז כניסת המטוס לשירות ב-1956, לאחר מספר נטישות מוצלחות בחילות אוויר אחרים[3][4]. במסגרת שירותו כטייס קרב נשלח בשנת 1965 לטכניון ללמוד הנדסת אלקטרוניקה, וסיים בהצלחה את לימודיו בשנת 1969. בעקבות הכשרה זו היה מטייסי הניסוי של ה"טכנולוג", אב הטיפוס שקדם למטוס הכפיר. באפריל 1967, הוזנק לניר ליירט מטוסי מיג סורים שחדרו לישראל. במהלך קרב אוויר שבו הופלו 6 מיגים, דלק לניר אחרי מטוס מיג-21 ופתח עליו באש תותחים מטווח של כ-200 מטר. מטוס המיג נפגע והתפוצץ, מטוסו של לניר חדר לאזור הפיצוץ וכוסה בשכבת פיח עבה שהקשה על הראות מבעד לחופה. על אף הראות הנמוכה הצליח לניר לשוב לשטח ישראל ולהנחית את המטוס בעזרת הנחיות של טייס אחר שטס לצדו והנחה אותו במכשיר הקשר. לימים כונה האירוע בשם "פרשת המיראז' השחור". סיפור זה הפך לאחת מאגדות החיל, בדומה להנחתת המיראז' ללא טייס בתוכו, שביצע רן פקר מספר שנים קודם לכן. בשנת 1969, במהלך מלחמת ההתשה, יצא לניר לגיחת הפצצה מעבר לתעלה. לאחר ביצוע יעף מקלעים נמוך נפגע מטוסו של לניר מרסס התפוצצות מטען של מוקשים אותם הובילה המשאית. לניר נחת בשלום למרות חורים גדולים שהיו בכל גוף המטוס. באוגוסט 1971 מונה למפקד טייסת המיראז'ים, טייסת הקרב הראשונה (101), שהייתה מוצבת בבסיס חצור. מספר חודשים לאחר שהתמנה למפקד הטייסת נאלץ לנטוש את מטוסו שוב, לאחר שבן זוגו לטיסה התנגש בו. לניר נפצע באורח קשה, אך התעקש וחזר לטוס שבועות ספורים לאחר האירוע. במסגרת שירותו הצבאי השתתף לניר בכ-200 גיחות קרב, שבהן הפיל שלושה מטוסי אויב מסוג מיג. הנפילה בשביבמהלך מלחמת יום הכיפורים, ב-13 באוקטובר 1973, סמוך לשעה 11 בבוקר, הוזנק לניר למשימת יירוט בעומק השטח הסורי. ככל הנראה לא נכח בתדריך הבוקר של הטייסת, ולא היה מודע למיקומן של סוללות הטילים הניידות שהסורים הציבו במהלך הלילה. בדרכו חזרה לישראל נקלעו לניר ומספר 2 שלו למארב טילים. מטוס המיראז' של לניר נפגע בחלקו האחורי מטיל קרקע אוויר SA-3 והחל לבעור. לניר הצליח לנווט את מטוסו הפגוע מערבה עד שנאלץ לנטוש אותו מעל שטח ישראל. לרוע מזלו, רוח מערבית חזקה סחפה את המצנח לכיוון הכוחות הסורים. לניר הגיע לקרקע בריא באזור מזרעת בית ג'אן. חיילי שריון ישראלים מחטיבה 188 ראו אותו צונח אך חשבוהו לטייס מיג. לאחר דקות אחדות יצר קשר מפקד יחידת החילוץ אליעזר כהן עם מג"ד השריון שבגזרה, ששלח במהירות מספר טנקים לחלץ את לניר[5]. לניר התנתק מהמצנח והחל לרוץ לעבר השריון הישראלי[6]. הסורים, שביקשו להפסיק את ריצתו של לניר, ירו עליו מספר פגזי ארטילריה. אך ככל שחלפו הדקות הצליחו חיילי קומנדו סוריים להקיף את לניר[7]. לניר נצפה כשהוא מתרומם מהקרקע ומוכנס לנגמ"ש סורי, שהסתלק במהירות מזרחה. משנודע דבר נפילתו בשבי של לניר, נרשמה תכונה ודאגה רבה בצה"ל ובצמרת המדינית של ישראל. חששם של אלו גבר משום שבניגוד למנהגם של הסורים להציג בטלוויזיה טייסים ישראלים שנפלו בשבי, לניר לא נראה בפומבי. על פי עדותו של פרופ' יובל נאמן, העבירה ראש הממשלה גולדה מאיר מסר להנרי קיסינג'ר, כי ממשלת ישראל מוכנה לוותר על שיא החרמון בתמורה ל-28 טייסים ישראלים (ולניר בתוכם) שנפלו בשבי הסורי. הצורך לחלץ את לניר מידי שוביו היה קריטי.[8][9]. מעדותו של סרן עמיחי רוקח, איש צוות אוויר שנפל בשבי יום לפני נפילתו של לניר, התברר כי השניים שוחחו ביניהם בבית חולים סורי כשהם שוכבים משני עברי פרגוד. לשאלתו של רוקח ענה לניר "המצב שלי קשה מאוד, יש לי שברים בידיים וברגליים, שברו לי את העצמות". ב-9 ביוני 1974 החזירו הסורים את גופתו המעונה של לניר. על הגופה ניכרו סימני חבלה רבים, כגון עצמות שבורות, ציפורניים עקורות וסימני מכות חשמל. מפקד חיל האוויר לשעבר, האלוף במיל' מוטי הוד, אמר שבידי לניר היה מידע שהיה מעמיד את קיומה של ישראל בסכנה, אילו היה נשבר וחושף את סודותיו[10]. אחרי בדיקה של הגופה במכון לרפואה משפטית, ואחרי תחקיר מקיף של ענף ביטחון מידע במחלקה לביטחון שדה של אגף המודיעין, שביקשה לדעת האם דלפו הסודות לסורים, נקבע בדוח מפורט שהתשובה היא חד־משמעית לא. במכתב פורסם לראשונה בשנת 2023 שכתב מפקד חיל האוויר במלחמת יום הכיפורים, בני פלד, אשר היה ממוען לידי הרמטכ"ל מוטה גור, וכותרתו היא "הנדון: הענקת צל"ש לסא"ל אבי לניר ז"ל", נכתב: "לאחר בדיקה ארוכה ומקפת על נסיבות מותו בשבי של אבי לניר בסוריה, הגעתי למסקנה שעליי להמליץ על הענקת עיטור העוז למפקד טייסת 101 ז"ל. בתפקידו כמפקד 101 היה סא"ל אבי לניר שותף סוד מלא (לפרויקט), והיה היחיד מבין כל השבויים ממלחמת יום הכיפורים שהיה בעל מידע כזה". פלד מגיע למסקנה כי סודותיה של המערכת נשמרו בקפידה, למרות שלניר "עונה ונחקר קשות", וממליץ כי מיכל, אלמנתו, תקבל את העיטור בשמו.[11] לניר נטמן בבית הקברות הצבאי בהר הרצל. באפריל 1976 הוענק ללניר עיטור העוז. בתיאור הסיבות לעיטור נאמר:
את העיטור הפקיד הרמטכ"ל מרדכי גור בידי מיכל, אלמנתו של לניר. ראו גםלקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||
