פיתומות

המונח "פיתום" מפנה לכאן. אם הכוונה למשמעות אחרת, ראו פיתום (פירושונים).

פיתומות היא אמנותו של הפיתום, ש"מדבר מן הבטן" כביכול ואינו מזיז את שפתיו. הפיתום משתמש פעמים רבות בבובה שאת שפתיה הוא מניע בעזרת ידו, כדי ליצור אשליה שהבובה היא זו שמפיה בוקע קולו.

אשליה זו נוצרת בעקבות אפקט הלכידה החזותית (Visual capture) של מערכת הקשב, שבה הנטייה לאתר באופן חזותי את המקור של צליל מסוים יכולה ליצור נטאי שיוביל לתפיסה בלתי מדויקת של המציאות. במקרה זה מקור הקול מיוחס על ידי הקהל לבובה במקום לאמן^[1].

היוונים כינו את הפיתומות בשם לזאת εγγαστριμυθία (אנגסטרימיתיה), כלומר, "סיפורים מן הבטן", או גסטרומנטיה ("ניבוי מהבטן"), צורת דיבור המתקשרת גם לנקרומנציה, היינו העלאה באוב של רוחות המתים לצורך השגת מידע לאחר מותם. בימי הביניים התופעה נחשבה למעשה כשפים. כשם שספיריטואליזם הוביל למופעי קוסמות, כך הפיתומות נהפכה למופע בימתי החל מהמאה ה-16.

ראשיתו של מופע הפיתום כשם שהוא מוכר כיום הוא בימי הוודביל בסוף המאה ה-19. הפיתום ישב על כיסא ועל ברכיו בובת עץ, התלוצץ וחיקה לעיתים כמה דמויות תוך החלפת הבובות. מבין האמריקאים שהתפרסמו כפיתומים ידועים בין היתר ג'ולס ורנון, פרד ראסל והארי לסטר, שהיה ידוע בשם "לסטר הגדול".

הפיתומות נעשתה פופולרית באמצע המאה ה-20 בזכות תלמידו של "לסטר הגדול", אדגר ברגן. ברגן הופיע עם הבובה החביבה עליו, צ'ארלי מקארתי, גם בתסכיתי רדיו ששודרו משנת 1937 ועד לשנת 1956. הוא המשיך להופיע עד למותו בשנת 1979, והפופולריות של מופעיו סיפקה השראה לאמנים שבאו בעקבותיו, ובהם פול וינצ'ל, ג'ימי נלסון וסניור וונצס. מאז דעכה מעט הפופולריות של המדברים מהבטן, בין היתר בגין היכולת הטכנולוגית לספק את אשליית הדיבור - אפקט שהיה לב לבם של הפיתומים - בשלל אופנים חלופיים.

לואיס אלברט רוסו היה אחד הפיתומים שהחלו להופיע בתוכניות טלוויזיה מאז 1949. רוסו, שלפני הגעתו למדיום הטלוויזיוני הופיע בבורלסק, בקרקסים, וכן במופע וודביל באולם המוזיקה רדיו סיטי אשר בניו יורק, רשם לזכותו 30 הופעות בתוכניות אירוח שונות יחד עם הבובה 'ברוקלין בירץ'. בנוסף, הוא הופיע בלאס וגאס וכן במסגרת ארגון השירות המאוחד (United Service Organization), שנועד לספק שירותי בידור לחיילים שנמצאים מחוץ לגבולות ארצות הברית. האמן היה בין הראשונים שזכה להופיע מול הנשיא דאז ג'ימי קרטר.

מאז שנות השמונים ועד היום, ממשיכים להופיע פיתומים כג'יי ג'ונסון (שהופיע כפיתום בסדרה בועות), רמדאס פדהיי, פיתום ויצרן בובות מהודו, החקיין טרי פאתור, שמתמחה בחיקוי זמרים שונים דרך השימוש בבובותיו, וג'ף דנהאם, שפרץ לאחרונה בזכות מופעיו בקומדי סנטרל. מופעים אלו זיכו אותו פעמיים בפרס "קומיקאי הסטנד-אפ המצחיק ביותר", פרס כבוד שהוענק עד כה לקומיקאים כג'רי סיינפלד ורובין ויליאמס. הילדה דרסי לין זכתה במקום הראשון בתוכנית הטלוויזיה האמריקאית "לאמריקה יש כישרון" לשנת 2017 כפיתומית. היא זכתה בפרס של מיליון דולר ומופע משלה בלאס וגאס. חלומה הוא להמשיך את הפיתומות כאומנות ומקצוע.

בשנות ה-60 וה-70 פעלה בישראל ג'ודי אבן-חן, שעלתה מארצות הברית עם בובת הפיתום שלה, וודי. בישראל בובת העץ קיבלה את השם העברי אודי, והשניים הופיעו בהצלחה רבה, באירועים ובטלוויזיה תחת השם ג'ודי ואודי^[2]. בנה, שחר אבן-חן, המשיך את דרכה עם בובת פיתום בשם שוקי^[3].

מופע פיתום ''בראוני וברנר'' של מוזיקאי הג'אז שי ברנר, המגלם את סיפור חייו של אמן הג'אז המפורסם לואי ארמסטרונג.^[4]

• תיאטרון בובות
• הקש בעץ

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: פיתומות
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: פיתומות

• פיתומות בחודש אחד, אתר ללימוד שיטת הפיתומות
• פיתומות, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)