מיסה (מוזיקה)

במוזיקה, מיסה היא יצירה כוראלית, הכתובה לטקסט של המיסה הקתולית. רוב המיסות מושרות בלטינית, שהיא השפה המקורית של הטקסטים. מיסות כתובות להרכבים שונים, בהם מקהלה ללא ליווי (א-קאפלה), בליווי עוגב כנסייתי או בליווי הרכבים כליים שונים. מיסות רבות נכתבו לשירה בליווי תזמורת, קאמרית או סימפונית, ולא נועדו לביצוע בטקס מיסה כנסייתי.

ערך מורחב – תפילת המיסה

המיסה מחולקת לשישה חלקים קבועים:

1. Kyrie Eleison – "אדון רחם עלינו". הטקסט בנוי בדרך כלל במבנה סימטרי. במיסות רבות בנוי פרק זה במבנה הטרינארי (ABA), כאשר A הוא Kyrie eleison, ו-B הוא Christe eleison ("משיח רחם עלינו").
2. Gloria – הלל.
3. Credo – "אני מאמין". הקרדו הוא הטקסט הארוך ביותר במיסה. הקטע מציג למלחין אתגר ייחודי בגלל אורכו.
4. Sanctus – "קדוש, קדוש, קדוש". בנוי משני חלקים, סנקטוס והושענא.
5. Benedictus – המשך רצוף של קטע הסנקטוס. בדרך כלל מופיע אחריו שוב קטע ה"הושענא", על פי רוב אף עם אותם חומרים כמו בסנקטוס. בזמרה גריגוריאנית, הקטע Sanctus-Benedictus הושר כחלק אחד רצוף. ככל שמלחינים הוסיפו קישוטיות לקטע הוא התארך במידה כזאת, עד שעלה על ההקדשה של היין והלחם. כיוון שזה החלק החשוב ביותר בטקס, רוב המלחינים הפסיקו את הסנקטוס באמצע, והמשיכו אותו רק לאחר ההקדשה.
6. Agnus Dei – "שה האלוהים".

לפעמים נמצאים גם חלקים אחרים, שאינם קבועים.

מלבד מלחינים עצמאיים שכתבו מיסות, המוזיקה הייתה בעיקר זמרה גרגוריאנית. הזמרה הגרגוריאנית סיפקה הרבה אפשרויות מוזיקליות למיסות, שנועדו לביצוע בימים ספציפיים. הקטעים לעיל הפכו לתקן מוזיקלי למיסה מאז ימי הביניים. היצירות המוקדמות ביותר מכילות גם קטעים אחרים, ואף משמיטות לפעמים חלק מהקטעים הסטנדרטיים. כמה מיסות אנונימיות מהמאות 13 ו-14 שרדו, אך למרות זאת כמה סתירות בסגנון מראות כי הקטעים נכתבו בידי אנשים שונים ורק לאחר מכן נאספו כרשומה אחת. המיסה הראשונה שזהות מחברה ידועה, היא "Messe de Nostre Dame" ("מיסה של גבירתנו") שנכתבה בידי גיום דה מאשו (Guillaume de Machaut) במאה ה-14. במאות ה-15 וה-16, השתמשו מלחינים רבים במלודיות פופולריות בתור קנטוס פירמוס, נוהג שעורר שערורייה בקרב השמרנים.

המיסה שגשגה בתקופת הרנסאנס, אז שימשה מלחינים רבים כצורה עיקרית להלחנה עשירה ומתוכחמת. בסוף המאה ה-16, הגיעו לשיאו הקונטרפונקט של מקהלת א-קאפלה בקטעים של ויליאם בירד, תומאס לואיס דה ויקטוריה וג'ובאני פלסטרינה, (שהמיסה שלו "Missa Papa Marcelli" נחשבת כמצילת המוזיקה הפוליפונית מצנזורה של הוועדה האקומנית). אך בזמנו של פלסטרינה, כבר תפסו צורות אחרות את מקום המיסה כצורה המוזיקלית הדתית העיקרית. מלחינים בתקופה זו כבר כתבו פחות מיסות והעדיפו צורות כגון מדריגל ספיריטואלה ומוטט.

אחרי תקופת הרנסאנס, כבר לא היוותה המיסה ז'אנר מרכזי למלחינים. למרות זאת, מיסות תופסות מקום של כבוד בין היצירות המפורסמות של תקופת הבארוק, של התקופה הקלאסית ושל התקופה הרומנטית. רבות ממיסות אלו של הרומנטיקה הן מיסות רקוויאם (תפילת אשכבה נוצרית). במאה ה-20, חזרו המלחינים לכתוב מיסות, בגיוון רב יותר של סגנון, צורה ופונקציונליות מאשר לפני כן (בהם מלחינים מודרניים כגון איגור סטרווינסקי, ליאונרד ברנשטיין, אריאל רמירס ודויד מסלנסקי).

דוגמאות למיסות הידועות ביותר הן: יוהאן סבסטיאן באך – מיסה בסי מינור; לודוויג ואן בטהובן – מיסה סולמניס; פרנץ יוזף היידן – מיסת נלסון; וולפגנג אמדאוס מוצרט – מיסה בדו מינור, שלא הושלמה; רקויאם; פרנץ שוברט – מיסה בסול מז'ור; ובמאה העשרים, איגור סטרווינסקי כתב מיסה למקהלת גברים, אך היא לא מצאה חן בעיני הוותיקן, שמצא אותה פראית מדי לטעם המאמינים. מיסה קריאוז'ה (Misa Criolla), המכונה בעברית גם מיסה קריאולה, נכתבה בשנות ה-60 על ידי המלחין הארגנטינאי אריאל רמירס. היא בנויה כמיסה מסורתית, אך בשפה הספרדית ובשילוב מוטיבים וסגנונות מחול מהמוזיקה הדרום-אמריקאית העממית.

• ספר הליטורגיקה ("מילים לצלילים", ד) / בעריכת עדה ברודסקי, ירושלים: כרמל, תשע"ג–2013.

• "Messa in Si minore" יוהאן סבסטיאן באך.
• מיסות, דף שער בספרייה הלאומית