|
מדלן ל'אנגל
מדלן ל'אנגל (באנגלית: Madeleine L'Engle; 29 בנובמבר 1918 – 6 בספטמבר 2007) הייתה סופרת אמריקאית הידועה בשל ספרי הנוער שלה, ובמיוחד הספר זוכה מדליית ניוברי "קמט בזמן", וספרי ההמשך שלו: רוח בדלת, A Swiftly Tilting Planet, אשר זכה בפרס הספר הלאומי,[1] Many Waters, ו-An Acceptable Time. עבודותיה משקפות גם את אמונתה הנוצרית ואהבתה למדע המודרני. ביוגרפיהילדותמדלן ל'אנגל קאמפ נולדה בניו יורק ב-29 בנובמבר 1918, ונקראה על שם הסבתא רבתא שלה, מדלן ל'אנגל, שהייתה מכונה מאדו.[2] סבה, ביון ברנט, היה בנקאי פלורידאי, מייסד-שותף של בנק ברנט בג'קסונוויל, פלורידה. אמה הייתה פסנתרנית, וגם שמה היה מדלן. אביה היה צ'ארלס ודוורת קאמפ, סופר, מבקר, כתב לענייני חוץ אשר, לדברי בתו, סבל נזק לריאות מגז חרדל במהלך מלחמת העולם הראשונה (בפרופיל שפורסם בניו יורקר ב-2004, קרובי משפחתה של ל'אנגל חלקו על הסיפור הזה, וטענו שמחלתו נגרמה עקב היותו אלכוהוליסט).[3] ל'אנגל כתבה את הסיפור הראשון שלה בגיל חמש והתחילה לכתוב יומן בגיל שמונה.[4] הניסיונות הספרותיים המוקדמים שלה לא הביאו לה הצלחה אקדמית בבית הספר הפרטי בו למדה. היא הייתה ילדה ביישנית ומגושמת, וסומנה כחסרת אינטליגנציה על ידי חלק ממוריה. כשלא הצליחה לרַצות אותם, היא נסוגה אל תוך עולם משלה של ספרים וכתיבה. ההורים שלה לא תמיד הסכימו כיצד לגדל אותה, ולכן שלחו אותה ללמוד במספר פנימיות וכן עברה בטיפולן של הרבה אומנות.[3] ל'אנגל טיילה הרבה. בשלב מסוים, עברה המשפחה לבית שאטו סמוך ל שאמוני באלפים הצרפתיים, מתוך תקווה שהאוויר הנקי ייטיב עם ריאותיו החולות של אביה. משם, מדלן נשלחה לפנימייה בשווייץ. אך בשנת 1933, סבתה חלתה, אז המשפחה עקרה לג'קסונוויל, פלורידה, כדי להיות בקרבה אליה. שם היא נשלחה לפנימיה נוספת בצ'ארלסטון, דרום קרוליינה. כאשר אביה נפטר ב-1935, מדלן הגיעה הביתה מאוחר מדי מכדי להיפרד ממנו. בגרותלאחר שסיימה תואר ראשון בהצטיינות מסמית קולג',[5] היא עברה לדירה בניו-יורק. בשנת 1942, היא פגשה את השחקן יו פרנקלין כשהשתתפה בהצגה "גן הדובדבנים" מאת אנטון צ'כוב.[6] ל'אנגל ופרנקלין נישאו ב-26 בינואר 1946, שנה לאחר פרסום הרומן הראשון שלה, הגשם הקטן.[5] בתם הבכורה, ג'וזפין, נולדה ב-1947. ב-1952 עברה המשפחה לבית חווה בגושן, קונטיקט. כדי להשלים את הכנסתו האבודה של פרנקלין כשחקן, הם קנו חנות מכולת קטנה, ול'אנגל המשיכה בכתיבתה. בנם ביון נולד באותה שנה. ארבע שנים מאוחר יותר, בתם של חברים שמתו, מריה בת השבע, באה לחיות איתם, והם אימצו אותה כעבור זמן קצר. בתקופה זו ל'אנגל גם שימשה כמנהלת של המקהלה של הכנסייה המקומית.[7] קריירהל'אנגל החליטה לוותר על הכתיבה ביום הולדתה ה-40 (נובמבר 1958), כאשר קיבלה עוד מכתב דחייה בשורה של מכתבים כאלה. היא הייתה מתוסכלת שעל אף השקעתה הגדולה בכתיבה, אין היא מצליחה לתרום דרכה לכלכלת המשפחה. אך עד מהרה גילתה שאין ביכולתה לוותר, כי היא המשיכה לכתוב סיפורים בתת המודע שלה.[8] המשפחה חזרה לניו יורק ב-1959, כדי שיו יוכל לחדש את קריירת המשחק שלו. לפני המעבר, המשפחה יצאה למסע מחנאות של עשרה שבועות ברחבי ארצות הברית, שבמהלכו היה לל'אנגל את הרעיון לרומן המפורסם ביותר שלה, "קמט בזמן", אותו היא סיימה לכתוב ב-1960. גם הספר הזה נדחה יותר משלושים פעם לפני שהיא מסרה אותו לג'ון סי. פראר;[8] והוא סוף סוף יצא לאור בהוצאת פראר, שטראוס וג'ירו ב-1962.[7] ל'אנגל התחילה ללמד במספר בתי ספר בניו יורק, והתנדבה כספרנית בקתדרלה של סיינט ג'ורג'. היא גם שימשה כסופרת הבית של הקתדרלה. משנות השישים ועד שנות השמונים, ל'אנגל כתבה עשרות ספרים לילדים ולמבוגרים. ארבעה ספרים היו לסדרת "יומני קרוסוויק" (שם הייתה מבלה את חודשי הקיץ), ובהם זכרונותיה האוטוביוגרפיים. באחד הספרים, The Summer of the Great-grandmother (1974), ל'אנגל מספרת על חוויית הטיפול באמה לעת זקנתה; ובספר Two-Part Invention (1988), היא סיפרה על נישואיה. את הספר הזה היא סיימה לאחר מות בעלה מסרטן בספטמבר 1986. שנותיה המאוחרותב-1991 ל'אנגל נפצעה קשות בתאונת דרכים, אך החלימה מספיק כדי לבקר באנטארקטיקה ב-1992.[7] בנה, ביון פרנקלין, נפטר בדצמבר 1999 בגיל 47.[9] לקראת סוף חייה, ל'אנגל כבר לא יכלה ללמד או לטייל בגלל מצבה הבריאותי, בעיקר דלדול העצם ושטף דם מוחי בו לקתה ב-2002. היא גם הפסיקה את מסעות הנאומים שלה והסמינרים שהייתה עורכת. בתקופה זו, יצאו לאור מספר אוספים של כתבים מוקדמים שלה, חלקם בפעם הראשונה. לא'נגל נפטרה במוסד סיעודי לא רחוק מביתה בקונטיקט, ב-6 בספטמבר 2007.[10] היא נקברה בכנסיית הקתדרלה של סיינט ג'ון במנהטן. אמונה דתיתל'אנגל הייתה אפיסקופלית אדוקה אשר האמינה בגאולה אוניברסלית. היא כתבה "כולם יגאלו בזמנו של האל, לא רק החלק הקטן של האוכלוסייה שניתן לו החסד להכיר ולקבל את ישו. אלא כל הצאן האובד והגנוב. כל הקטנים האבודים".[11] בגלל אמונתה, חנויות ספרים נוצריות רבות סירבו למכור את ספריה, שגם הוחרמו לעיתים קרובות מבתי ספר וספריות נוצריות. מנגד, חלק ממבקריה החילונים טענו שכתביה דתיים מדי.[12] פרסים, הוקרה, וארגוניםבנוסף למספר רב של פרסים, מדליות, ואותות אשר זכתה עבור ספריה, ל'אנגל עצמה גם זכתה בפרסים והוקרה רבים במהלך השנים.[7] אלה כללו הסמכה כגבירת צדק במסדר ג'ון הקדוש (1972);[13] קבלת תליון האוניברסיטה מאוניברסיטת דרום מיסיסיפי (1978); מדליה מסמית קולג', "עבור שירות לקהילה או למכללה אשר מדגימה את המטרות של מדעי הרוח" (1981); פרס סופיה להצטיינות בתחומה (1984); מדליית רג'ינה (1985); פרס ALAN לתרומה יוצאת דופן לספרות נוער, מאת המועצה הלאומית של מורים לאנגלית (1986);[14] ואת פרס קרלן (1990). ב-1985 היא הייתה מרצה אורחת בספריית הקונגרס, ונתנה נאום שכותרתו "העז להיות יצירתי!" באותה שנה היא החלה קדנציה של שנתיים כנשיאת גילדת הסופרים. בנוסף היא קיבלה יותר משנים עשר תוארי דוקטור לשם כבוד.[15] ב-1995 היא הייתה סופרת הבית של "מגזין ויקטוריה". ב-1997 היא קיבלה הכרה למפעל חיים בפרסי עולם הפנטזיה.[16] ל'אנגל קיבלה את פרס מרגרט א. אדוארדס מאגודת הספרנים האמריקאית ב-1998. פרס אדוארדס מוענק בשל "תרומה משמעותית ומתמשכת לספרות נוער".[17] ב-2004 היא קיבלה את המדליה הלאומית למדעי הרוח,[8] אך לא השתתפה בטקס בשל בריאות לקויה. ל'אנגל נכנסה להיכל התהילה לסופרים של ניו יורק ב-2011. ב-2012, בסקר של ז'ורנל ספריות בתי הספר, "קמט בזמן" נבחר כספר השני בפופולריות שלו בין כל הרומנים לילדים, מאחורי "חוות הקסמים".[18][19] ב-2013, מכתש על כוכב הלכת מרקורי נקרא על שמה של ל'אנגל.[20] אוסף מדלן ל'אנגלמאז 1976, במכללת וויטון באילינוי, קיים אוסף מיוחד של מסמכים של ל'אנגל, ועוד מגוון של חומרים אחרים, מתאריכים החל מ-1919.[21] אוסף ל'אנגל כולל כתבי-יד של רוב עבודותיה, אלה שראו אור ואלה שלא, כמו גם ראיונות, תמונות, אודיו, וידאו, מצגות, וכן מערך נרחב של התכתבות עם ילדים ומבוגרים, כולל יצירות אמנות שנשלחו לה על ידי ילדים. סקירה ביבליוגרפיתספריה הידועים יותר של ל'אנגל מחולקות בין שתי מסגרות קיומיות - "קרונוס" ו"קאירוס".[22] בכרונוס מתרחשים סיפוריהם של משפחת אוסטין, והיא מוצגת בעיקר כמציאותית, אבל מדי פעם עם אלמנטים שעשויים להיחשב כמדע בדיוני. בקאירוס מתרחשים סיפוריהם של משפחות מארי ואוקיף, והיא מוצגת בעיקר כעולם מציאותי, עם אלמנטים של פנטזיה וקסם. למרות ההבדלים, אי אפשר לראות את הסביבות כמציאויות נפרדות, מכיוון שיש "קרוס-אובר" בין הדמויות של המשפחות השונות, וההבדלים מתרחשים בעיקר בין דורות, וישנם אירועים היסטוריים המשותפים להן. בנוסף לרומנים ושירה, ל'אנגל כתבה הרבה עבודות עיוניות, כולל אוטוביוגרפיה (יומני קרוסוויק) וכן חקירות של נושאים של אמונה ואמנות. עבור ל'אנגל, ההבחנה בין כתיבה בדיונית וכתיבת זכרונות הייתה לעיתים מטושטשת. אירועים אמיתיים מהחיים שלה וההיסטוריה המשפחתית מצאו את דרכם לתוך ספריה, בעוד אלמנטים בדיוניים, כגון שמות בדויים של אנשים ומקומות, נמצאים ביומניה. תמה שחוזרת על עצמה בעבודתה, לעיתים מרומזת ולעיתים מפורשת, היא שהתופעות שאנשים קוראים להן אמונה, מדע, וקסם הם רק היבטים שונים של המציאות. עבודות נבחרותקרונוס
קאירוסדור ראשון (מארי)
ספרים נוספים
ספרים לא-בדיוניים
ביבליוגרפיה
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
 מדלן ל'אנגל (1918-2007), דף שער בספרייה הלאומיתהערות שוליים
|
||||||||||||||||||||||||||||
