|
מארי תרז, נסיכת צרפת
מארי תרז, נסיכת צרפת (19 בדצמבר 1778 - 19 באוקטובר 1851), הידועה גם בתואר מארי תרז, דוכסית אנגולם, הייתה בתם הבכורה של לואי השישה עשר, מלך צרפת ורעייתו, המלכה מארי אנטואנט, והיחידה ממשפחתה ששרדה את המהפכה הצרפתית. עד לנישואיה בשנת 1799 ללואי אנטואן, דוכס אנגולם, בנו של שארל העשירי, מלך צרפת, היא נקראה בתואר מאדאם רויאל, השמור לבת הבכורה של מלך צרפת. יש המחשיבים אותה כאחת ממלכות צרפת, שכן באופן טכני כיהן בעלה בתפקיד המלך במשך עשרים דקות בשנת 1830, בין ויתורו של אביו על הכתר לבין ויתורו שלו עצמו. ילדותה הנסיכה מארי תרז שרלוט נולדה בארמון ורסאי, ילדתם הבכורה של לואי השישה עשר, מלך צרפת ורעייתו מארי אנטואנט, שחיכו כמעט שמונה שנים מאז נישואיהם לילד. הנסיכה נקראה על שמה של סבתה, מריה תרזה, קיסרית האימפריה הרומית הקדושה, וכבתו הבכורה של המלך הצרפתי המכהן היא קיבלה את התואר מאדאם רויאל. מארי אנטואנט מינתה את חברתה הטובה, דוכסית פוליניאק כאומנת והמחנכת של מארי תרז, ומאוחר יותר גם של אחיה הצעירים. המהפכה הצרפתיתביוני 1789, בעוד הרוחות מחוץ לארמון סערו והמהפכה הצרפתית הלכה והתקרבה, חוותה הנסיכה מארי תרז בת ה-11 טרגדיה אישית, כאשר אחיה בן השבע, לואי ז'וזף, ואחותה התינוקת סופי מתו ממחלה בהפרש של שבועיים, חודש לפני הסתערות ההמון על הבסטיליה. ביולי, לאחר נפילת מבצר הבסטיליה, שלח המלך רבים מבני משפחתו וחבריו אל מחוץ לצרפת, בעוד שהוא בעצמו התעקש להישאר בממלכה יחד עם משפחתו. בין אנשי החצר שברחו לחו"ל הייתה גם אומנתה של מארי תרז, דוכסית פוליניאק, אותה החליפה בתפקיד לואיז אליזבת דה קרואי. פולין, בתה של לואיז אליזבת, הפכה לידידתה הקרובה ביותר של הנסיכה מארי תרז ונשארה קרובה אליה כל חייה. באוקטובר 1789 הסתער המון פריזאי על ארמון ורסאי. מארי תרז בת ה-11 ומשפחתה הובלו באלימות מהארמון, בצעדה שלוותה בראשיהם הכרותים של חיילי המשמר המלכותי, אל פריז שם אוחסנו בארמון טווילרי הנטוש, בתנאי מעצר בית, כאשר התפרצויות של מתנגדי המלוכה לתוך הארמון אל חדריהם של בני המשפחה מאיימות על חייהם מדי יום. עם הידרדרותו של המצב הפוליטי בצרפת ומספר ניסיונות רצח מהם התחמקו, הגיעו לואי ה-16 ומארי אנטואנט למסקנה כי חייהם וחיי ילדיהם בסכנה וכי עליהם לברוח מפריז הסוערת. ביוני 1791 ברחה המשפחה המלכותית בתחפושות של אצילים רוסים מארמון טווילרי וניסתה להגיע לטירת מונמדי המלוכנית שבצפון מזרח המדינה, אולם המשמר הרפובליקני זיהה את המלך בעיר וארן, עצר אותו ואת משפחתו והחזיר אותם לפריז. כתוצאה מכך הועברה מארי תרז בת ה-12 ומשפחתה להכלא במבצר הטמפל. המהפכנים הפרידו את המשפחה, לואי ה-16 ולואי שארל בן ה-6 התגוררו בחדר בקומה אחת, ואילו מארי תרז, אימה ודודתה, נכלאו בחדר בקומה אחרת. הם נפגשו מדי ערב, אך שהו בקומות נפרדות, כאשר שומרים הוצבו יום ולילה להשגיח על מעשיהם. בינואר 1793 הובא אביה של מארי תרז, המלך לואי השישה עשר, לחדרן של מארי אנטואנט, גיסתה ובתה על מנת להיפרד מהן. למחרת היום הוא הוצא להורג באשמת בגידה במדינה. הנסיכה שהייתה אז בת 14 ומאוד קרובה לאביה, הייתה שבורת לב ממותו. מאסרה במבצר הטמפל מארי תרז נשארה כלואה במבצר הטמפל יחד עם אמה ואחיה הקטן לואי שארל (שהוכר כעת על ידי תומכי המלוכה כמלך לואי השבעה עשר), עד יולי 1793, אז הופרד המלך בן ה-8 מאמו ואחותו ונכלא בתא נפרד. בתאה של מארי תרז נותרו כעת שתי נשים נוספות - אמה מארי אנטואנט, ודודתה, הנסיכה אליזבת. באוקטובר 1793 נלקחה מארי אנטואנט לכלא הקונסיירז'רי באשמת בגידה וגילוי עריות עם בנה. מארי תרז בת ה-14 נאלצה להיפרד מאימה, זמן קצר אחרי שאיבדה את אביה, מבלי לדעת מה עלה בגורלה. מארי אנטואנט נשפטה והוצאה להורג ב-16 באוקטובר אך מכתבה האחרון לאליזבת ולמארי תרז, אותו כתבה לילה לפני הוצאתה להורג, מעולם לא הגיע ליעדו. הן לא קיבלו כל ידיעה מה עלה בגורלה של המלכה ומארי תרז לא ידעה שאיבדה גם את אימה. כאשר הגיע חיילים לקחת את דודתה, ב-9 במאי 1794, אמרה לה אליזבת כי אין לה מה לדאוג וכי היא תשוב אליה במהרה. החיילים משכו את אליזבת מהתא ואמרו לה "את לא תחזרי". היא הוצאה להורג ביום שלמחרת באשמת מתן עזרה לתומכי המלוכה הגולים. מארי תרז בת ה-15 נותרה לבדה במבצר, כשהיא אינה יודעת מה עלה בגורלם של בני משפחתה. מזיכרונותיה עולה כי היא נהגה להאזין בדריכות לרחשים ולקולות מחוץ לדלתה, כדי לזהות מתי עוברים השומרים וניסתה לזהות את קולו של אחיה. היא נהגה לצפות מראש מתי השומרים נכנסו לחדרה והייתה ישנה בבגדיה כדי שלא יפתיעו אותה מבלי שתהיה לבושה כיאות בבואם. בטקסט שכתבה הנסיכה הצעירה על קירות תאה היא דיווחה כך על מצבה: "מארי תרז שארלוט היא האדם האומלל ביותר בעולם. היא אינה מקבלת חדשות על אמה ואינה מורשית להתאחד עמה על אף שביקשה זאת אלפי פעמים. אלוהים ישמור על אמי היקרה אותה אני אוהבת, ושאיני יודעת מה מצבה. אבי, שמור עלי מלמעלה. אלוהים, סלח לאלה אשר גרמו סבל להוריי"[1]. במהלך תקופת מאסרה נותרה מארי תרז בודדה בתאה, כששוב ושוב היא מבקשת מהשומרים שיספרו לה ידיעות על משפחתה או יאפשרו לה לראות את אחיה, אשר נכלא בקומה מעליה. ב-11 במאי 1794 נכנס מקסימיליאן רובספייר לתאה של מארי תרז ועל פי דיווחים על ביקורו הוא צפה בה, אך לא שוחח עמה. בדיוק ביום הולדתה ה-17 (19 בדצמבר 1795), כאשר שכך משטר הטרור, היא שוחררה בתמורה להשבתם של מספר שבויים צרפתיים שנשבו על ידי אוסטריה. לקראת שחרורה היא הורשתה לקבל מלווה שתכנס לתאה, תשוחח עמה ותעביר לה בגדים וספרים, וכן הורשתה לצאת מתאה ולנשום אוויר בגן המבצר. בגן היא זיהתה את הכלב של אחיה הקטן, העבירה אותו לרשותה ואף התעקשה לקחת אותו עימה כאשר עזבה את צרפת. לאחר שנה ו-8 חודשים של שהייה בבידוד בכלאה, בחרדה ובפחד לגורלה ולגורל אימה, אחיה ודודתה, מבלי יכולת לשוחח עם אף אדם, מארי תרז לא הצליחה לשוב ולשוחח עם אנשים לאחר שחרורה ורק לאחר שהתאחדה עם משפחת בורבון הגולה באוסטריה, החלה לעבוד עם המלווה שלה על תרגילי קול על מנת להצליח לנהל שיחה. לאחר שחרורה גילתה מארי תרז כי אימה ודודתה הוצאו להורג והיא הורשתה להיכנס לתא בו שהה אחיה, קומה מעליה במבצר. בזיכרונותיה היא מספרת שגילתה על קירות התא ציור של פרח שצייר עם הודעה לא גמורה לאמו, שבה ככל הנראה ביקש ממנה לסלוח לו[2]. היא קיבלה דיווח כי אחיה מת ממחלה בתאו, אולם לא השלימה עם כך ובמשך שנים רבות לאחר חזרתה לצרפת חיפשה אחריו והייתה נתונה לניסיונותיהם של מתחזים רבים לשכנע אותה כי הם אחיה האבוד. מארי תרז הייתה שבורה לאחר שחרורה. ילדותה נקטעה באופן טראומתי בגיל 11, עם לקיחתם בשבי והעברתם מוורסאי לארמון טויילרי, משם למבצר הטמפל שבו נקרעו ממנה אביה, אחיה, אמה ודודתה בזה אחר זה ללא שוב. בגיל 17 היא נותרה לבדה וממשפחתה הקרובה לא נותר איש. היא נלקחה לווינה, אל חצר המלוכה של בן דודה, פרנץ השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה. עם עזיבתה לקחה עמה חפצים מועטים שנותרו לה מהוריה ואחיה, אותם שמרה עד יום מותה והורישה אותה בהמשך, בצוואתה. החיים בגלותבאוסטריה מארי תרז התחברה למשפחת אביה, משפחת בורבון, שהייתה נחושה לשוב לצרפת ולהחזיר לעצמה את השלטון. הצעות נישואים שנתנו לה איפשרו לה לבחור בין משפחת הבסבורג, משפחת אמה, ולחיות את חייה איתם באוסטריה ובין משפחת בורבון, משפחת אביה הגולה. יורש הכתר לאחר מותו של אחיה, לואי ה-17, היה אחיו של אביה, דודה, שהכריז על עצמו כמלך לואי השמונה עשר. לואי ה-18 התגורר בשטחי האימפריה הרוסית כאורחו של הצאר פאבל הראשון. לואי, שלא היו לו ילדים משלו, רצה שאחייניתו תנשא לבן אחיו, לואי אנטואן, דוכס אנגולם, שהיה השני בסדר הירושה לכתר הצרפתי באותה התקופה (אחרי אביו, לעתיד המלך שארל העשירי). מחליפת מכתבים עם דודה, לואי ה-18 וקרובי משפחה נוספים, עולה כי מאסרה בצרפת והטרור שחוותה בכלאה הביאו אותה להקדיש את חייה לזיכרון בני משפחתה. על כן היא קיבלה את הצעתו של לואי ה-18 להתחבר למשפחת המלוכה באמצעות נישואים לדוכס אנגולם. היא קשרה את חייה למשפחת המלוכה הצרפתית ולחיים בגלות וסירבה להצעות הנישואים למשפחת הבסבורג ולחיים שלווים במשפחת המלוכה האוסטרית. החלטתה לסייע למשפחת בורבון לשוב לצרפת עלתה בקנה אחד עם רצונה לשוב לצרפת ולמצוא את גופותיהם של הוריה ודודתה, ולגלות מה עלה בגורלו של אחיה. מארי תרז ודוכס אנגולם נישאו בשנת 1799, אך נישואיהם היו עקרים. לאחר שהות קצרה באוסטריה עברה מארי תרז להתגורר בקורלנד (בלטביה של ימינו) יחד עם דודה ובעלה, משם עברה משפחת המלוכה הצרפתית להתגורר בבריטניה ב-1807. המלך ג'ורג' השלישי קיבל אותם בברכה והעניק למארי תרז מגורים והכנסת אורחים לחצר המלכות של המלך ג'ורג' הרביעי. חייה בבריטניה תוארו על ידה כמקום מפלט והגנה, מקלט בטוח מהסערה הפוליטיות בצרפת. היא התגוררה עם בעלה ועם בני משפחת בורבון הגולים בהארטוול האוס בבקינגהמשייר, והם נתמכו כלכלית על ידי הממשלה הבריטית. מארי תרז נשארה בבריטניה עד לנפילתו של נפוליאון בשנת 1814[3]. השיבה לצרפתב-6 באפריל 1814, לאחר נפילתו של נפוליאון, הוכתר דודה של מארי תרז, לואי השמונה עשר כמלך צרפת. המשפחה המלכותית חזרה לפריז ב-28 ביולי 1815. שלא כמו לואי ה-18, שברח מצרפת לפני מאסרם של לואי ה-16 ומארי אנטואנט וחזר לתפוס את מקומו כמלך צרפת, החזרה לצרפת הייתה קשה למארי תרז. היא לא רצתה לקחת חלק בפוליטיקה הצרפתית שאפשרה למשפחתה לחזור לשלטון ולא הייתה מוכנה לקבל את מתנגדי המלוכה שרצחו את הוריה, אך הפכו את עורם וקיבלו את משפחת בורבון בחזרה לכס השלטון, שלא כמו לואי ה-18. מארי תרז זיהתה את האנשים שלקחו חלק פעיל ברצח אביה ואימה ועם שובו של לואי ה-18 החליטו לעמוד לצידו על מנת לשמור על כוחם. בעבור לואי ה-18 זהו המחיר שיש לשלם בעבור הכתר, אולם מארי תרז לא בטחה עוד בשום אדם ולא רצתה לקחת חלק בחצר המלוכה הצרפתית. היא התגוררה בארמון וורסאי, אולם לא לקחה חלק באירועים, במסיבות או בחגיגות הארמון אליהם הוזמנו אנשי החצר ופוליטיקאים, שבעבר התנגדו ללואי ה-16, פעלו למאסרו וחתמו על הוצאתו להורג. עדויות על שנות שהותה בארמון מתארים את מארי תרז כתזכורת אבלה יומיומית מהלכת בעבור בני המשפחה ואנשי החצר למאורעות האימים של המהפכה. לואי ה-18 שהיה קרוב אל מארי תרז הבין ללבה ואיפשר לה לנהוג כרצונה, כמו גם שדמותה האבלה, כיתומה האומללה של מלך ומלכת צרפת, סיוע לדימוי הציבורי שרצה לבסס, לחיזוק מעמדו וזכותו לכתר הצרפתי. דוגמה להתנהלות חצר המלוכה בימיו של לואי ה-18 אל מול מתנגדי המלוכה ניתן למצוא בתיאור חייו של פושה, אחד ממתנגדיו הקולניים של לואי ה-16. חתימתו של פושה מתנוססת על גזר הדין שהוביל את לואי ה-16 לגליוטינה, אך הוא השכיל להפוך את עורו שוב ושוב ובכך שמר על כוחו בשלטונו של נפוליאון ובשלטונו של לואי ה-18. הוא אף זכה להתמנות לשר על ידי לואי ה-18 על אף חלקו הניכר ברצח המלך והמלכה. לואי ה-18 השתמש ביכולותיו הפוליטיות של פושה כדי לכבוש שוב את כס המלוכה והצלחתו הובילה למינויו של פושה לתפקיד לשר בחצרו. בני משפחת בורבון ידעו על מעורבותו של פושה, אולם זה היה המשחק הפוליטי בחצר המלוכה הצרפתי. לא כך בעבור מארי תרז. נוכחותו של פושה בחצר המלכות, לאחר ששיתף פעולה ברצח הוריה הייתה בלתי נסבלת בעבורה. בני המשפחה שראו את כאבה של מארי תרז דרשו מלואי ה-18 לגרש את רוצחי לואי ה-16 מהארמון, וביניהם פושה. לואי ה-18 נענה לבקשת משפחתו, שכן לאחר שכבש את השלטון לא נדרש עוד לעזרתו של פושה. הוא ציווה לפטר את השר באמירה ש"יש למנוע מהדוכסית המסכנה את הדבר, שתהא צפויה תמיד לפגישה עם הפרצוף המתועב הזה"[4]. בניגוד למשפחת בורבון שחזרו לצרפת במטרה לבסס את שלטונם מחדש, חייה של מארי תרז בצרפת לא הוקדשו לכך אלא לשימור זיכרון משפחתה. היא חזרה לצרפת במטרה למצוא את אחיה, לואי שארל. היא אמנם קיבלה דיווח על מותו, אולם שמעה גם את השמועות על בריחתו מהכלא והחלפתו בילד אחר שמת בכלא, והקדישה את זמנה לברר את האמת מאחורי השמועות, נפגשה עם כל מי שיכול לספק לה מידע בנושא וחיפשה אחר גופתו. מארי תרז ביקרה באתרים של קברי האחים בהם הושלכו גופות המתים מהגליוטינה ומתקופת הטרור של המהפיכה וארגנה חיפושים אחר גופות הוריה, אחיה ודודתה. רסיסי המידע על שעותיהם האחרונות ומקום קבורתם של הוריה התחברו יחדיו וגופותיהם נמצאו, אולם לא כך גופתו של לואי שארל. מארי תרז קיבלה פניות רבות מצעירים בני גילו של אחיה שטענו כי הם לואי ה-17 האבוד וחוותה מפחי נפש רבים ממתחזים שסיפרו על חייהם כילד לואי שארל וזכרונותיהם ממנה, אחותם, בחצר המלוכה. גופתו של אחיה הקטן לא נמצאה, אולם מארי תרז החליטה לאחר מפגשים רבים כי ככל הנראה יש אמת בטענה שמת בכלאו. יודעי דבר הובילו אותה למקום בו הושלכה גופתו ומאותו הרגע ואילך היא סירבה להפגש עם מתחזים נוספים, על אף שעדויות חותכות על מותו לא סופקו לה מעולם. זמן רב לאחר מותה של מארי תרז נמצאו שרידי לואי ה-17: לבו של הילד הוצא מגופו על ידי הרופא שקבע את מותו ונשמר ברשותו. באמצעות שריד זה נערכו בדיקות ונקבע כי אכן לואי ה-17 מת בכלאו. כיום נמצא שריד זה בבזיליקת סן-דני, בה קבורים הוריו. לואי ה-18, תמך בפעולותיה של מארי תרז שכן ראה את אהדת הצרפתים אליה. הניסיונות לערער את שלטונו נענו על ידו ביחסי ציבור ענפים ל"יתומה המלכותית" וזיכרון העוול שנעשה לאחיו לואי ה-16 ואשתו מארי אנטואנט. על כן תמיכתו ועזרתו של לואי ה-18 סייעה למארי תרז במטרתה לשמור את זכרם של הוריה ואחיה: בינואר 1815 נערך טקס זיכרון מפואר בו הועברו גופותיהם של לואי ה-16 ומארי אנטואנט מקבר האחים בו הושלכו לאחר הוצאתם להורג לבזיליקת סן-דני. הם נקברו במרתפי הבזיליקה ופסל הוצב בקומת הכניסה המתאר אותם בתנוחת תפילה. לואי ה-18 החליט על כך, בניגוד לרצונה של מארי תרז שסירבה להעביר את גופות הוריה ואף לא השתתפה בטקס עצמו. במקום זאת, מארי תרז החליטה ותכננה את הקמת קפלת אקספיואטורי במקום שבו הושלכו גופותיהם של מארי אנטואנט ולואי ה-16 בחצר כנסיית מדלן, שם הושלכו לא רק הוריה אלא רבים אחרים, כולל חיילי המשמר אשר הגנו על המשפחה המלכותית בארמון טווילרי ושילמו בחייהם. היא הקדישה את הקפלה לכל המתים האלמונים שנקברו באותו המקום בתקופת הטרור וחצר הקפלה מעוצבת במצבות זיכרון ללא שמות המתים המקיפים שיחי ורדים המוקדשים לאימה, מארי אנטואנט. במרתף הקפלה ניצב מזבח שיש במקום בו נמצאה גופתו של לואי ה-16 ובקומת הכניסה ניצבים שני פסלים מפוארים המתארים מצד אחד את מארי אנטואנט ומהצד השני את לואי ה-16 מלווים במלאכים שעולים איתה השמיימה. הפסלים ניצבים על בסיס אבן שעליו חקוקים מילותיהם האחרונות: צוואתו של לואי ה-18 מצד אחד, ומכתבה של מארי אנטואנט לדודתה של מארי תרז [5] מארי תרז הוציאה לפועל את הקמתה של קפלת זיכרון נוספת, שהוצבה בתא בו הוחזקה אימה, מארי אנטואנט בכלא הקונסיירז'רי. הכלא מהווה כיום אתר תיירות ואחד מחדריו מציג את דמותה של מארי אנטואנט לצד שני שומרים על מנת להציג למבקרים את האסירה המפורסמת ביותר ששהתה בו, אולם התא המקורי בו סבלה המלכה בימיה האחרונים נשמר על ידי מארי תרז בקפדנות כקפלת זיכרון ותפילה. מארי תרז אחראית גם לקביעה כי אחיה, לואי ה-17, נקבר בקבר האחים בסנט מרגוט. בהתבסס על עדויותיהם של תומכי המלוכה שאיתם שוחחה מארי תרז, כי גופתו הועברה ממצודת הטמפל לקבורה שם, יחד עם כ-300 בני אדם אשר הוצאו להורג בגליוטינה. חפירות חוזרות ונשנות שנערכו במקום לא הובילו למציאת שרידי גופתו של המלך בן ה-10, גילו של לואי שארל במותו. מארי תרז לא ידעה בוודאות עד יום מותה האם והיכן נקבר אחיה, אך היא הקדישה מקום זה לזכרו. מצבת קבר קטנה ולוחית שנקבעה בקיר בסנט מרגוט מציינים כי זהו המקום בו הושלכה גופתו של לואי ה-17. שהותה של מארי תרז בצרפת הסתיימה עם שובו של נפוליאון במרץ 1815. הוא הקים צבא שנועד להחזיר לו את השלטון ולואי ה-18 נמלט מהמדינה. מארי תרז ובעלה, ששהו בבורדו באותה התקופה, החליטו להישאר ולארגן את הכוחות המקומיים להגן על העיר מפני תומכי נפוליאון. עד מהרה גלתה מארי תרז כי נוכחותה מסכנת את העיר, שכן נפוליאון הורה על מעצרה וחיסול תומכיה. מתוך חשש כי הצבא שיבוא אחריה יגרום לשפיכות דמים ולהרס של בורדו, היא החליטה לעזוב את מולדתה בשנית להימלט לבריטניה. עם זאת גלותה השנייה בבריטניה לא נמשכה זמן רב, שכן המשפחה המלכותית שבה לצרפת לאחר תבוסתו של נפוליאון בקרב ווטרלו. לואי ה-18 נפטר ב-16 בספטמבר 1824 ואת כתרו ירש אחיו הצעיר, שארל העשירי, שהיה דודה של מארי תרז ואבי בעלה. לואי אנטואן, בעלה של מארי תרז, היה כעת יורש העצר למלוכה הצרפתית ומארי תרז קיבלה את התואר מאדאם לה דופין, השמור לרעייתו של יורש העצר הצרפתי. תקופת שלטונו של שארל העשירי הייתה סוערת בשל דעותיו השמרניות ובשל כך הוא נאלץ לוותר על הכתר ב-30 ביולי 1830. בנו לואי אנטואן ואשתו, מארי תרז, הפכו למלך ומלכת צרפת באופן אוטומטי עם ויתורו של שארל העשירי על הכתר. עם זאת גם לואי אנטואן וויתר על זכותו לכתר עשרים דקות מאוחר יותר. יש המגדירים את מארי תרז כמלכת צרפת בשל עשרים הדקות הללו, בהן בעלה היה רשמית המלך. את כס המלוכה ירש בן דודה של מארי תרז, לואי פיליפ, בנו של הדוכס מאורליאן שהיה בראש מתנגדי המלוכה ואחד מקושרי הקשר המרכזיים נגד לואי ה-16 ומארי אנטואנט ואף חתם על גזר דין המוות של המלך ב-1793. על אף הכאב הרב שאביו של לואי פיליפ הסב למארי תרז ולמשפחתה, היא ובעלה ויתרו ביודעין על הכתר והעבירו אותו לידיו לטובת המשכיות השלטון בצרפת. משפחת בורבון אמנם נשארה לשלוט בצרפת, אך מארי תרז, בעלה ושארל העשירי, אבי בעלה, החליטו לעזוב את צרפת ולא לשוב אליה. הגלות האחרונההמשפחה המלכותית לשעבר חזרה לבריטניה לשהות קצרה והתגוררה בארמון הולירוד באדינבורו עד לשנת 1833. אז החליט שארל העשירי לעבור לפראג כאורחו של בן דודה של מארי תרז, פרנץ השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה. מארי תרז עברה עימם ולאחר מכן עברה המשפחה להתגורר באחוזה ליד גוריציה שבצפון-מזרח איטליה. מארי תרז סעדה את דודה החולה, אבי בעלה, שנפטר בשנת 1836 ממחלת הכולרה. בעלה, לואי אנטואן, נפטר בשנת 1844 ונקבר בגוריציה לצד אביו. לאחר מותו של בעלה עברה מארי תרז להתגורר בארמון פרוסדורף שמחוץ לווינה יחד עם אחיינה, אנרי, רוזן שמבור. הזיכרונות מתקופת המהפכה וחייה בצל הטרור העיקו עליה כל חייה, היא התקשתה לספר לקרובי משפחתה הצעירים על חוויותיה, אולם הפרטים שסיפרה והמסמכים שהשאירו אחריה מעידים כי לא הפסיקה להתאבל על אביה, אמה, אחיה ודודתה עד ליום מותה. תיעודים שהותירה אחריה מעידים כי היא תוארה כאישה חזקה ואצילית, בעלת זיכרון חד ונאמנות רבה למשפחתה. היא סבלה מטראומה עמוקה כל חייה בעקבות חוויותיה בתקופת המהפיכה שבאה לידי ביטוי בבעיות שינה, התקפי חרדה, חשדנות, ריחוק רגשי וקושי ביצירת קשרים חברתיים והימנעות לשוחח על עברה. בזיכרונותיה ניכרת כתיבה מאופקת ומרוחקת רגשית והעדפה לתיאור עובדתי של אירועים ולא תיאורים של תחושותיה וחוויותיה. סממנים פיזיים כגון הזדקנות מוקדמת ושערה שהלבין בגיל צעיר מאוד (עוד בזמן כליאתה בטמפל) מיוחסים אף הם לטראומה של איבוד כל עולמה בגיל צעיר מאוד, ושנות ילדותה שחוותה בבידוד כמעט מוחלט בכלא. סירובה לאמץ או לגדל ילדים על אף העובדה שלא יכלה ללדת, חוסר יכולתה לסלוח לעם הצרפתי ועמדותיה הפוליטיות והשמרניות מובנים לאור העובדה שהייתה עדה להשפלות ולאלימות כלפי וכלפי משפחתה כבר בגיל 11, כאשר גורשו מוורסאי ועברו להתגורר בארמון טווילרי. ציטוט מעניין המיוחס לה: "אין לי אושר בחיים האלה, וכל מה שאני יכולה לעשות הוא לשאת את גורלי בכבוד." הטראומה שחוותה מארי תרז שרלוט מדגימה את ההשפעות ארוכות הטווח של חוויות קשות בילדות ובנעורים, במיוחד כשמדובר באובדן משפחה ומעמד בנסיבות אלימות. מותהמארי תרז בגיל 73 עדיין נהגה לערוך הליכה יומית, כאשר במהלך חודש אוקטובר 1851, באחת מהליכותיה, היא התקררה. למחרת היא ביקרה בכנסייה לטקס המיסה ולאחריו מצבה החמיר. היא חלתה בדלקת ריאות והייתה רתוקה למיטתה, אולם התעקשה לקום ולציין את יום השנה ה-58 למות אימה, מארי אנטואנט, כמדי שנה, ב-16 באוקטובר. כאשר קרוביה וחבריה התרו בה כי היא חולה מדי מכדי ללכת לכנסייה, ענתה להם: "דבר לא יעצור בעדי מללכת לכנסייה ביום הזיכרון למות אימי. מעולם לא הזנחתי את חובתי זו"[6]. באותו בוקר היא עשתה כל מאמץ לקום ממיטתה וללכת לכנסייה, אולם היא הייתה כה חולה שלא הצליחה להגיע אליה. כדי להקל על עוגמת הנפש של מארי תרז, הגיע הכומר אל מיטתה כדי לכבד את זכר אימה ולערוך את הטקס בנוכחות בתה. כאשר הבינה מארי תרז כי מותה קרב, היא ארגנה את חפציה ושרפה מסמכים אשר לא רצתה שיגיעו לידי זרים והקפידה להעביר בצוואתה חפצים היקרים לה לאנשים עליהם היא סומכת. בין החפצים אשר נרשמו בצוואתה: הטבעות של הוריה, חולצה מוכתמת בדם של אביה, ושרפרף התפילה של אחיה. עד יום מותה היא הקפידה לשמור חפצים אלה קרובים אליה וציינה אותם בצוואתה. ב-19 באוקטובר 1851 היא נפטרה ונקברה לצד בעלה ודודה בגוריציה. על מצבתה היא קרויה "המלכה האלמנה של צרפת", בהתייחס לשלטון בעלה למשך עשרים דקות. אילן יוחסין
קישורים חיצוניים
הערות שוליים |
||||||||||||||||||||||||||||||
_of_France_at_her_own_marriage.png){kind=small}
