|
לימבולִימבּוֹ (מלטינית מאוחרת, מהמילה הטווטונית "limbus" שפירושה אימרת הבגד, גבול) בתאולוגיה של הכנסייה הקתולית הוא הגבול בין גיהנום לגן עדן שבו שוהות נשמות של אנשים שלא חטאו אישית אך לא נוקו מהחטא הקדמון. על אף שלא נידונו להיענש, נשמות אלו אינן נהנות מהשהות הנצחית עם אלוהים בגן עדן. מושג הלימבו התפתח כנראה באירופה בימי הביניים. קיימים שני סוגים של לימבו בתאולוגיה הנוצרית-קתולית:
 מושג זה אינו חלק מהדוקטרינה הרשמית של הכנסייה (בהשוואה לכור המצרף למשל). על פי ספרי ההדרכה הרשמיים של הכנסייה, "לימבו" הוא מצבן של נשמות שלכאורה אינן ראויות לגיהנום, אך אינן יכולות לפסוע בנתיב השמימי לגן העדן. בהשאלה נעשה שימוש במונח זה בספרות האנגלית (לדוגמה בגן העדן האבוד של ג'ון מילטון) לתיאור מקום או מצב של ריתוק או בידוד, כלומר ל"כלא". מהספרות עברה המלה לשפה האנגלית לתיאור מצב של אדם או מיזם הנמצאים בקיפאון עד שפעולה חיצונית תניע אותו. לימבו האבות (limbus patrum)מכונה גם "חיק אברהם". קטעים אחדים בברית החדשה תומכים באמונה כי אנשים טהורים שמתו לפני תחייתו של ישו לא עלו לגן עדן אלא נאלצו להמתין שישו יפתח את שערי גן עדן. ישו אמר ל"גנב הטוב" כי שניהם יהיו יחדיו "היום" ב-"גן עדן" (הבשורה על-פי לוקאס כג 43). אך בין תחייתו של ישו לעלייתו השמימה אמר ישו לחסידיו כי הוא "עדיין לא עלה לאביו" (הבשורה על-פי יוחנן כ 17). הוא גם מתואר כמי שמטיף ל"נשמות שבכלא". בימי הביניים תיארו לעיתים מחזות דתיים את ישו המוביל התקפה דרמטית המכונה "שידוד הגיהנום" במהלך שלושת הימים בין הצליבה לתחייה. התקפה זו הוצגה כשחרור נשמותיהם של הצדיקים והובלתן המנצחת לגן העדן. דימויים אלה מצויים עדיין בליטורגיה של הכנסייה האורתודוקסית בין יום שישי הטוב לפסחא. לימבו הילדים (limbus infantium או puerorum)על פי ההלכה הקתולית נידונה נשמתו של מי שלא הוטבל אך לא חטא (כדוגמת תינוקות שמתו בטרם הוטבלו, או הסובלים מפיגור שכלי) לשהות בלימבו. החשיבות המהותית של סקרמנט הטבילה בתאולוגיה הקתולית חייבה את המסקנה כי מי שלא הוטבל אינו זכאי להיכנס לגן העדן. על פי תאולוגיה זו, אדם מטוהר מהחטא הקדמון של הטבע האנושי על ידי הטבילה, שבה הוא מתאחד עם ישו שהסיר מהאנושות חטא זה. לפיכך נמנע מאלו שלא הוטבלו לחוות את ה"חזון המבורך" שממנו נהנות נשמות בגן עדן. אבות הכנסייה הקתולית כדוגמת אוגוסטינוס קבעו באופן פסקני כי במקרה זה ילכו נשמות התינוקות שמתו בטרם הוטבלו לגיהנום. הצהרות של הכנסייה הקתולית במאות ה-13 וה-15 קבעו כי נשמות של אלו שמתו כשחטאם היחיד היה החטא הקדמון (כלומר תינוקות שטרם הוטבלו) אכן יורדות לגיהנום אבל מקבלות עונשים קלים מאלה האשמים בחטא ממשי. קללת התינוקות ומידת קלות העונש שלהם הפכו חלק מהאמונה, אך המקום בשאול בו שוכנות נשמות אלה ואופי העונשים שיקבלו נותרו פתוחים. תאולוגים אחדים סוברים כי התינוקות בלימבו סובלים מידה מסוימת של עצב בשל האושר האלוהי שנגזל מהם. אחרים, כדוגמת תומאס אקווינס, סוברים כי הם נהנים מאושר טבעי בלתי מוגבל, שאינו נפגם מתחושת האובדן של האושר העל־טבעי שיכלו לחוות לו הוטבלו. בשנים האחרונות יש מגמה לבטל את קיומו של לימבו הילדים, בין השאר משום שמונח זה מחליש את טיעוניהם של הקתולים כי ביצוע הפלה מלאכותית שקול לרצח כיוון שהעובר הוא אדם שלם. כך למשל האפיפיור יוחנן פאולוס השני באנציקליקה Evangelium Vitae (בשורת החיים) נגע בנושא כשכתב על ה"קורבנות" של ההפלות. הוא אמר כי הכנסייה אינה יודעת את גורלם של תינוקות שלא הוטבלו, אך הציע לקתולים לבטוח באהבתו ובחמלתו של אלוהים. האפיפיור לשעבר בנדיקטוס ה-16 שקל כנראה לאשר את הקטכיזם של ועדה בינלאומית של תאולוגים (שהוא עמד פעם בראשה) שהתכנסה בדצמבר 2005 והכריזה שהלימבו אינו חלק מהגיהנום ואף פעם לא היה, וכי גבר או אישה חייבים לחטוא מעבר לחטא הקדמון על מנת שישכנו במחיצתו של השטן. קישורים חיצוניים
|
