|
ליליאן הלמן
ליליאן פלורנס הֶלְמַן (20 ביוני 1905, ניו אורלינס, לואיזיאנה, ארצות הברית – 30 ביוני 1984, טיזברי, מסצ'וסטס, ארצות הברית) הייתה מחזאית ותסריטאית יהודיה-אמריקאית, שנודעה בדעות שמאליות ובאקטיביזם פוליטי. היא הוכנסה לרשימה השחורה של הוליווד בשיאה של הפאניקה האמריקאית מקומוניזם בין השנים 1947 ו-1952. על אף שהמשיכה להעלות מחזות בתיאטראות ברודוויי בשנות ה-50, החרם מצד תעשיית הקולנוע האמריקאית פגע בה כלכלית באופן חד. הלמן זכתה לשבחים על הקרבת הקריירה בכך שסירבה להשיב על שאלות ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי-אמריקנית. היא הכחישה שהייתה חברה במפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית, אך רבים פקפקו בהכחשה, ובהם כתבת המלחמה מרתה גלהורן ומבקרת הספרות מרי מקארתי. הלמן הייתה נשואה לארתור קובר, הומוריסטן, תסריטאי ויחצ"ן, בין השנים 1925 ל-1932. הלמן קיימה מערכת יחסים זוגית עם הסופר דשיל האמט משנת 1931 עד מותו בשנת 1961. הם לא נישאו מעולם, משום שהאמט היה נשוי. ב-1966 כתבה את התסריט לסרט "רדיפה" בבימויו של ארתור פן. המוניטין של הלמן ספג מכה קשה לאחר שמרי מקארתי תקפה את אמינותה, בתוכנית הטלוויזיה המופע של דיק קאווט בשנת 1980. הלמן תבעה את מקארתי בגין הוצאת דיבה. במהלך המשפט (שלא הסתיים בימי חייה של הלמן) עלה כי זכרונותיה של הלמן, שזכו להצלחה מסחרית, בספרים כגון Pentimento, אכן זרועים בטעויות, וכן שהחלק בספר Pentimento שנקרא Julia, אשר שימש בסיס לסרט באותו שם משנת 1977, הוא ככל הנראה המצאה על בסיס חייה של מיוריאל גארדינר, פסיכיאטרית אשר סייעה למאות לברוח מהנאצים באוסטריה, ולא אוטוביוגרפיה.[1] גם מרתה גלהורן הצטרפה להתקפה על הלמן, והוכיחה שזכרונותיה של הלמן על אודות בעלה לשעבר של גלהורן, ארנסט המינגוויי ומלחמת האזרחים בספרד היו שגויים. אות הקין של תומכת-סטאליניזם שהותירה בה מקארתי נותר מוטבע על מורשתה של הלמן, שעדיין נתפסת כדמות שנויה במחלוקת בציבור בארצות הברית.[2] קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
||||||||||||||||||||||||||||
