|
ח'טבההחֻ'טְבּה (בערבית: خطبة, מילולית: דרשה) היא הדרשה הנישאת לפני תפילת יום שישי במסגדים, או לאחר התפילה בימי העיד. הבטים שוניםהח'טבה בדרך כלל נאמרת במסגד מעל הדוכן (מינבר), אם כי מוחמד העדיף לעמוד על האדמה, באזור לא מוגבה. מצופה מהקהל כי ישתתק ויאזין בקשב, וחכמי דת רבים טענו כי על הקהל להימנע מלעשות דבר (אפילו להתפלל), ולהעניק לנושא הדרשה את תשומת לבם המלאה. הח'טיבהאדם שנושא את הדרשה מכונה ח'טיב (خطيب) והוא בדרך כלל האימאם - מנהל התפילה, אולם לעיתים נושא הדרשה יכול להיות אדם אחר. אין דרישות לתפקיד הח'טיב, אם כי הוא צריך להיות גבר מעל גיל 13. כמו כן, הח'טיב חייב להיטהר לפני נשיאת הדרשה. שפת הח'טבהישנן צורות רבות לשאת את החטבה. מרבית המוסלמים מסכימים כי יש לשאת את הדרשה בשפה המובנת למרבית ציבור המתפללים, אולם יש המתנגדים לכך, וטוענים כי הח'טבה תמיד צריכה להאמר בערבית. יש הנושאים את הח'טבה בערבית, אך מקדימים אותה בנאום בשפה המקומית. אחרים מחמירים עוד יותר, וטוענים כי הדרשה צריכה אך ורק לחזור על דבריו של הנביא מוחמד. ח'טבה ביום שישיהח'טבה הנפוצה ביותר, נישאת לפני תפילות יום שישי (המכונות גָ'מֻעַה, קרי- התכנסות). במדינות מוסלמיות, שישי הוא היום הקדוש בשבוע (על פי פס' 9 בסורה 62 של הקוראן). הח'טבה ביום שישי, כוללת בדרך כלל שני חלקים, המופרדים בדקות דומייה כדי לאפשר למאמינים לחשוב על ששמעו. תוכן הדרשה ואורך חלקיה נקבעת על ידי הח'טיב, אם כי מוערך שהח'טבה של מוחמד לא ארכה יותר מ-15 דקות. עם סיום נשיאת הדרשה, וטרם התפילה (צלאה), הקהל קורא אחר הח'טיב קריאות פומביות לאללה המכונות דֻעַאה. ח'טבה בתקופת העידהח'טבה שנאמרת בתקופת עיד אל-פיטר ועיד אל-אצ'חא ארוכה הרבה יותר מזו של יום שישי (30–40 דקות) וכוללת רק חלק אחד ללא הפרעה. הח'טבה הנישאת במהלך ימי החג עוסקת בעניינים כלל אסלאמיים, ונועדה לחזק את אחדותם. בשל העובדה כי הדרשות נשאות בימי חג, בדרך כלל הח'טיבים אינם עוסקים בסוגיות פוליטיות. הדרשה המרכזית, הנאמרת בהר הערפא שליד מכה, עוסקת בענייניו החברתיים, כלכליים ופוליטיים של כלל העולם המוסלמי. מסר הדרשה מופץ בחזרה למדינות המוסלמיות על ידי התקשורת והעולים לרגל. הח'טבה שנשאה במהלך החג' בינואר 2006 עסקה ב"סבלם של המוסלמים ברחבי העולם". מחלוקתתוכן ח'טבת יום שישי שנויה במחלוקת, זאת בשל האמונה כי הדרשה צריכה לכלול גם התייחסויות לחיי היום-יום, מלבד תכניה האסלאמיים. לפיכך, בשנים האחרונות הח'טבות הפכו ליותר ויותר פוליטיות. במספר מדינות מוסלמיות, כגון סעודיה ופקיסטן תוכנן של דרשות יום שישי מפוקח על ידי המשטרים. משמעות פוליטיתבעבר, מעבר לעניינים הדתיים, חייבים היו הח'טיבים להזכיר את שמו של המנהיג (בסוף הח'טבה למשל, באחולי הבריאות), ובכך הפגינו נאמנות לשלטון. השמטת השם פורשה כהכרזת מרד, ופעמים רבות במהלך ההיסטוריה המוסלמית היא שמשה מנהיגים שונים, להכרזת עצמאותם (כמו גם, למשל הימנעותם של בני הקהילה להתפלל במסגד בעל דרשן שתומך בשלטון); הזכרת שם של שליט אחר, הייתה איתות ברור למעבר מחנות. גם כיום לחֻ'טְבּה ישנה משמעות פוליטית, אם כי האימאמים אינם מחויבים (מבחינה חוקית) להזכיר את שם השליט, ואי הזכרתו, אינה מאותתת על התנגדות פוליטית. עם זאת, אימאמים שרוצים להפגין נאמנות לשלטון, ולשמור על מערכת יחסים טובה עם השלטון כדי לשמור על משרתם, מקפידים להזכיר את שם השליטים. כאשר השליט אינו דתי מוסלמי (כדוגמת מחמוד עבאס, למשל) נמנעים בדרך כלל הח'טיבים מלהזכיר את שם המנהיג. אימאם שמעוניין להדק את יחסיו עם השלטון, ירבה להזכיר את שם המנהיג מעל המינבר (למשל, ברכות כמו "שאלוהים יכניס אותו לגן העדן", או שבחות כגון "הוא השליט הנאמן של המוסלמים"). שליטי המדיניות המוסלמיות בימנו, אינם מעוניינים בכך שהח'טיב ינצל את הדרשה על מנת לתקוף את השלטון או מדיניותו, ועל כן הם ממנים למשרת האימאם אך ורק אנשים, אשר נראים כדוגלים בתפישה הפוליטית של השלטון הקיים. קישורים חיצוניים
|
