he הארווי מילק

הארווי מילק
Harvey Milk
לידה	22 במאי 1930; וודמר, ניו יורק, ארצות הברית
נרצח	27 בנובמבר 1978 (בגיל 48); סן פרנסיסקו, קליפורניה, ארצות הברית
שם לידה	Harvey Bernard Milk
מדינה	ארצות הברית
מקום קבורה	San Francisco Columbarium
מקום מגורים	סן פרנסיסקו
השכלה	אוניברסיטת אולבני; Bay Shore High School ;
תקופת הפעילות	1951–1978 (כ־27 שנים)
מפלגה	המפלגה הדמוקרטית
השקפה דתית	יהדות
פרסים והוקרה	מדליית החירות הנשיאותית (2009); היכל התהילה של קליפורניה (2009) ;
	www.harveymilk.com

הארווי מילק (באנגלית: Harvey Milk;‏ 22 במאי 1930 – 27 בנובמבר 1978) היה פוליטיקאי, יהודי, פעיל זכויות האדם וזכויות להט"ב, והומוסקסואל אמריקאי. נרצח על רקע נטייתו המינית כשנה לאחר שנבחר לכהן כחבר במועצת העירייה של סן פרנסיסקו.

פעילותו הציבורית

מילק נולד בלונג איילנד שבניו יורק, בן שני למשפחה יהודית מהמעמד הבינוני. במהלך נערותו הבין שהוא הומוסקסואל. לאחר שסיים את לימודיו באוניברסיטה של אולבני, הוא התגייס לצי. כשהשתחרר מהצי לאחר 4 שנים, החל לעבוד בוול סטריט כאנליסט בבורסה. בשנות השישים שינה מילק את סגנון חייו – הוא גידל שיער ארוך, התרועע עם שחקני תיאטרון אוונגרד, היה עוזר במאי בכמה מחזות כמו "לני" ו"ישו כוכב עליון" והשתתף בהפגנות נגד מלחמת וייטנאם. בתחילת שנות השבעים עבר לסן פרנסיסקו, ופתח יחד עם שותפו לחיים, סקוט סמית', חנות צילום ברחוב קסטרו, שהפך באותן השנים ללב הרובע הגאה בעיר ומשך הומוסקסואלים רבים מכל רחבי ארצות הברית.

מילק החל לפעול לקדם אינטרסים של הומוסקסואלים בקליפורניה בכלל ובסן פרנסיסקו בפרט. הכינוי שבחר לעצמו, "ראש העיר של הקסטרו", ליווה אותו זמן רב. ב-1973 החליט לנסות להיבחר למועצת עיריית סן פרנסיסקו. רבים ראו אז את מועמדותו כבדיחה, והוא אכן לא נבחר. מילק לא התייאש וניסה להיבחר בשתי מערכות בחירות נוספות (ב-1975 ו-1976), שגם בהן כשל, אך הוא המשיך לנסות להיבחר לעירייה. ב-1977 שונו נוהלי הבחירה לעירייה ביוזמת ראש העיר, ג'ורג' מוסקונה, והעיר חולקה למספר אזורי בחירה שכל אחד מהם בחר נציג אחד לעירייה. לאחר שינוי זה הצליח מילק להיבחר לעירייה, בניסיונו הרביעי. הוא היה ההומוסקסואל הגלוי הראשון שנבחר לכהן כחבר בעיריית סן פרנסיסקו ואחד מנבחרי הציבור הראשונים בארצות הברית שהיו להט"בים מחוץ לארון (קדמו לו שתי נשים לסביות במישיגן ובמסצ'וסטס^[1]). בבחירתו הרגישו רבים בציבור ההומו-לסבי בעיר שקולם נשמע לראשונה.

בשנת 1978 נדונה בקליפורניה יוזמת בריגס, שמטרתה הייתה למנוע מהומואים, לסביות, וכל מי שתומך בזכויות להט"ב מלעסוק בהוראה בבתי הספר הציבוריים במדינה. זה היה הניסיון הראשון מסוגו להגביל זכויות הומואים ולסביות בארצות הברית. מילק היה ממובילי המאבק ביוזמה.^[2]^[3] הוא ופעילים נוספים פעלו למען יציאה מהארון כאקט של שחרור אישי וכצעד לשינוי פוליטי.

הפעילים תמכו בסלוגן "!Come out! Come out! Wherever you are" (בתרגום חופשי: "צא! צא! היכן שלא תהיה!") הלקוח משיר של פרנק סינטרה ומהווה פרפרזה ליציאה מהארון. במסגרת הקמפיין שזכה לשם "קמפיין מס' 6", עברו פעילים חברתיים הומואים ולסביות מדלת לדלת במחוזות מגוריהם ועסקו בהסברה אודות הנזק החברתי, לטענתם, שיוזמה זו עלולה לגרום. הקמפיין הביא ליציאה מהארון של להט"בים רבים, אשר סיפרו על נטייתם המינית למשפחותיהם, חבריהם וקולגות שלהם. רבים יזמו נאומים במרכזים חברתיים והכנסיות אליהן הם משתייכים ופנו בכתב לעורכי העיתונים המקומיים. מטרת הקמפיין הייתה להראות לציבור כי הומואים ולסביות הם חלק אינטגרלי מהחברה, וכי באוכלוסייה זו נכללים גם מכרים שלהם שעלולים להיפגע מהיוזמה.

במצעדי הגאווה בקיץ 1978 בלוס אנג'לס ובסן פרנסיסקו, השתתפו מאות אלפי אנשים. המארגנים ביקשו מהמשתתפים לשאת שלטים ובהם עיירות המוצא שלהם, ולהציגן למצלמות, כדי להראות כמה רחוק אנשים נדדו כדי להגיע למחוז קסטרו שהיה "מקום מפלט" לאנשי הקהילה הגאה. מילק נשא במצעד את אחד הנאומים המפורסמים ביותר שלו:

ביום זכרון זה למהומות סטונוול, אני מבקש מאחי ומאחיותי הגאים להתחייב למאבק. עבור עצמם, עבור חירותם ועבור ארצם...לא נזכה בזכויות שלנו אם נשב בשקט בארונות שלנו.. אנחנו יוצאים החוצה כדי להילחם בשקרים, במיתוסים, בעיוותים. אנחנו יוצאים החוצה כדי לספר את האמיתות על הגאים, מפני שאני עייף מהקונספירציה של השתיקה, ולכן אני הולך לדבר על זה. ואני רוצה שאתם תדברו על זה. אתם חייבים לצאת. צאו החוצה אל הוריכם, אל קרובי המשפחה שלכם.

הרצח

בשנת 1978 נרצחו מילק וראש העיר ג'ורג' מוסקונה. הרוצח, דן וייט, היה חבר מועצת העירייה לשעבר והיה ידוע בתמיכתו בהגבלות על הומוסקסואלים במערכת החינוך. לפני הרצח התפטר וייט ממועצת העירייה (בעקבות מצוקה כלכלית: שכר חברי העירייה היה אז סמלי והוא נאלץ לעזוב את עבודתו ככבאי כדי לכהן במועצה) אך חזר בו מהתפטרותו לאחר זמן קצר. וייט ציפה שראש העיר יחזירו לתפקידו, אך זה, בעידודו של מילק, סירב לעשות כן. בבוקר 27 בנובמבר 1978 נטל וייט אקדח שהיה ברשותו, טען אותו ושם בכיסו מחסנית נוספת. הוא נסע לבניין העירייה, נכנס אליו דרך חלון צדדי כדי להתחמק ממעבר דרך גלאי מתכות, עלה ללשכת ראש העיר ולאחר ויכוח ירה בו מספר פעמים מטווח קצר. משם הלך ללשכתו של מילק וירה בו למוות, גם כן מטווח קצר. אותו יום בערב, לאחר שנודע בעיר על הרצח הכפול, התארגן מצעד אבלות ספונטני ועשרות אלפי אנשים נושאי נרות צעדו מהקסטרו אל בניין העירייה.

וייט הכחיש כי תכנן את הרצח הכפול מראש, למרות התגנבותו עם האקדח דרך החלון הצדדי. הוא עמד למשפט ובחבר המושבעים לא נכללו בני מיעוטים או אנשים שציינו יחס חיובי לזכויות ההומוסקסואלים. כן נכללו תושבים רבים מאזור הבחירה של וייט. במהלך המשפט הודגשה בדיווחים עובדת היותו של מילק הומוסקסואל, עובדה שאיימה כביכול על "ערכי המשפחה" של הרוצח. פסיכיאטרים מטעם ההגנה העידו שווייט היה שרוי בדיכאון עמוק, שהתבטא בין השאר בצריכה מופרזת של חטיפים ומזון מהיר, בניגוד לאורח חייו עד אז. הערה של אחד העדים, פסיכיאטר, שלפיה צריכת החטיפים עשויה הייתה להחמיר את מצבו של וייט עקב הרעת האיזון הכימי המוחי שלו, פורשה לאחר מכן בציבור כאילו ההגנה טענה שהמזון הוא סיבת הדיכאון, ונודעה בתור "הגנת טווינקי" (Twinkie defense),^[4] אם כי טענה זו לא עלתה במשפט. למרות העדויות שהראו כי וייט התכונן לביצוע מעשי הרצח טען הסנגור שמעשי הרצח נבעו מחמת זעם רגעית וביקש להפחית את העונש. המשפט ארך 11 ימים. חבר המושבעים הרשיע את וייט בעבירת הריגה בלבד (התביעה ביקשה להרשיע ברצח מדרגה ראשונה, עבירה שהעונש המרבי עליה בקליפורניה היה עונש מוות^[5]). וייט נידון למאסר של שבע שנים ושמונה חודשים ושוחרר על תנאי כעבור חמש שנים וחצי. הוא לא קיבל בכלא טיפול פסיכיאטרי כלשהו. וייט שם קץ לחייו כשנה וחצי לאחר שחרורו. הארי בריט, מחליפו של מילק בעירייה, אמר לאחר היוודע גזר הדין כי המושבעים נתנו לווייט יחס מועדף שנאשם שחור או הומוסקסואל לא היה זוכה לו לעולם.

כשנודע בציבור גזר הדין המקל של וייט אורגנו בעיר הפגנות מחאה מול בניין העירייה, בהן דרש ההמון צדק בקריאות "We want justice". באותו לילה פרצו "מהומות ליל וייט" (על שמו של וייט): המון אנשי להט"ב ותומכיהם פרץ לבית העירייה והצית אותו ושרשרת של מכוניות של שוטרים שהיו במקום. מאוחר יותר התפתחה תגרה בין השוטרים שביקשו לסלק את המתפרעים מבית העירייה. בהמשך התלקחה תגרה נוספת בין שוטרים ומפגינים באזור הקסטרו. במהומות נפצעו כ-160 בני אדם.

מורשת והנצחה

מילק הפך לסמל של תנועות זכויות הלהט"ב והאדם. על שמו נקראו כיכר בצומת מרכזי ברובע הקסטרו שבסן פרנסיסקו, בתי ספר, רחובות ופארקים.

ב-1984 הופק הסרט התיעודי "The Times of Harvey Milk" המספר על חיי מילק ומותו. הסרט זכה בפרס אוסקר לסרט התיעודי הטוב ביותר באותה שנה.

ב-1985 נוסד בית הספר התיכון הארווי מילק בניו יורק, בית ספר ציבורי המיועד בעיקר לצעירים להט"בים.

ב-2008 יצא הסרט "מילק", המספר את סיפורו, בכיכובו של שון פן, את הסרט ביים גאס ואן סנט. פן זכה בפרס האוסקר כשחקן הראשי הטוב ביותר על תפקידו זה ודסטין לאנס בלאק זכה בפרס האוסקר על כתיבת התסריט המקורי הטוב ביותר.

למעלה משלושים שנים לאחר מותו, באוגוסט 2009, הוענקה למילק מדליית החירות הנשיאותית על ידי נשיא ארצות הברית ברק אובמה. את המדליה קיבל בשמו אחיינו, סטיוארט מילק.^[6]

בשנת 2009 התקבל בקליפורניה חוק הקובע את ה-22 במאי, יום הולדתו של מילק כ"יום הארווי מילק" - יום זיכרון למורשתו.

ביולי 2016 הודיע מזכיר הצי של ארצות הברית לקונגרס כי חיל הים האמריקני יקרא לספינה שלו על שמו של מילק.^[7]

ב-2019 יצא לאור הספר "הומוסקסואליות ופמיניזם" מאת דורון בראונשטיין (בו מופיעה בעטיפה הקדמית תמונתו של הארווי מילק), העוסק בפועלו, חשיבותו והשפעתו של מילק כאקטיביסט וכפוליטיקאי להט"בי.