האישה החדשה

האישה החדשה (באנגלית: The New Woman) הייתה אידיאל פמיניסטי שצץ בסוף המאה ה-19 והייתה לו השפעה עמוקה על הפמיניזם במאה העשרים. בשנת 1894, הסופרת האירית שרה גרנד השתמשה במונח "אישה חדשה" במאמר כדי להתייחס לנשים עצמאיות המבקשות שינוי קיצוני, ובהמשך הסופרת האנגלית קואידה (מריה לואיזה רמה) השתמשה במונח ככותרת למאמר המשך.^[1] המונח הפך לפופולרי עוד יותר על ידי הסופר הבריטי -אמריקאי הנרי ג'יימס, שהשתמש בו כדי לתאר את הגידול במספר הנשים בקריירות מצליחות, שהיו משכילות ועצמאיות באירופה ובארצות הברית. העצמאות הייתה כרוכה גם בשינויים גופניים בפעילות ובלבוש, שכן פעילויות כמו רכיבה על אופניים הרחיבו את יכולתן של נשים להשתלב בעולם פעיל ורחב יותר.^[2]

האישה החדשה דחפה את הגבולות שקבעה חברה שנשלטה על ידי גברים, במיוחד כפי שבוטאה במחזותיו של הנריק איבסן הנורווגי (1828–1906).

הסופר הנרי ג'יימס היה בין הסופרים שהפיץ את המונח "אישה חדשה", דמות שהייתה מיוצגת בגיבורות הרומנים שלו - בהן הדמות המרכזית של הרומן "דייזי מילר" (בהמשכים 1878), ו"איזבל ארצ'ר " ברומן בהמשכים 1880). לדברי ההיסטוריונית רות בורדין, המונח "אישה חדשה" נועד על ידי הנרי ג'יימס, לאפיין נשים אמריקאיות שחיות באירופה: נשים בעלות אמצעים ורגישות, שלמרות או אולי בגלל עושרן, הפגינו עצמאות והיו רגילות לפעול בכוחות עצמן. המונח "אישה חדשה" תמיד התייחס לנשים שהיה להן שליטה בחייהן בתחומי האישיות, החברה או הכלכלה.

אף שהאישה החדשה הפכה למשתתפת פעילה יותר בחיים ובכוח העבודה, היא תוארה בספרות, בתיאטרון ובייצוגים אמנותיים אחרים, כמפעילה את האוטונומיה שלה בתחום הבית הפרטי. תנועת הסופרג'יסטיות של המאה ה-19 שאפה לקבל זכויות דמוקרטיות לנשים, הייתה לה ההשפעה משמעותית ביותר על דימוי "האישה החדשה". הזדמנויות חינוך ותעסוקה לנשים הלכו וגדלו ככל שמדינות המערב הפכו עירוניות ומתועשות יותר. כוח העבודה - "הצווארון הוורוד", נתן לנשים דריסת רגל בתחום העסקי והמוסדי.

בשנת 1870, נשים מקצועיות היו רק 6.4% מכוח העבודה הלא-חקלאי של ארצות הברית; עד שנת 1910 עלה הנתון ל-10%, ואז ל-13.3% בשנת 1920.^[3] נשים נוספות זכו ללמוד באוניברסיטה או במכללה. חלקן השלימו השכלה מקצועית והפכו לעורכות דין, רופאות, עיתונאיות ופרופסוריות, לעיתים קרובות במכללות יוקרתיות לנשים כמו: שבע האחיות, ברנרד, ברין רדקליף, סמית, וסאר וולסלי. האישה החדשה בארצות הברית השתתפה בתחילת המאה העשרים בחינוך העל-תיכוני במספרים גדולים יותר.

אוטונומיה הייתה יעד רדיקלי לנשים בסוף המאה ה-19. נשים היו תמיד תלויות מבחינה משפטית וכלכלית בבעליהן, בקרובי משפחה גברים או במוסדות חברתיים. הופעתם של הזדמנויות חינוך וקריירה לנשים בסוף המאה ה-19, כמו גם זכויות משפטיות חדשות ברכוש (אם כי טרם קיבלו זכות הצבעה), גרמו לכך שהן נכנסו לעמדה חדשה של חופש ובחירה בכל הנוגע לזוגיות ומין.

האישה החדשה נתנה חשיבות רבה לאוטונומיה המינית שלה, אך קשה היה להוציא את זה לפועל מכיוון שהחברה עדיין השמיעה הסתייגות גדולה מכל סימן של חריגה נשית. עבור נשים בעידן הוויקטוריאני, כל פעילות מינית מחוץ לנישואין נתפסה כבלתי מוסרית. שינויי דיני גירושין בשלהי המאה ה-19 יצרו אישה חדשה שיכולה לשרוד גירושין בעצמאותה הכלכלית. מספר הולך וגדל של נשים גרושות נישאו בשנית. שמירה על מכובדות חברתית תוך מימוש זכויות משפטיות שנחשבות עדיין לא מוסריות בעיני רבים הייתה אתגר עבור האישה החדשה.

ברומנים של הנרי ג'יימס היה ברור כי ככל שגיבורותיו החופשיות מנסות לממש את האוטונומיה האינטלקטואלית והמינית שלהם, הן שילמו בסופו של דבר מחיר עבור בחירותיהם.

חלק מהמעריצות של תנועת האישה החדשה העזו לעסוק במערכות יחסים לסביות דרך הרשתות שלהן בקבוצות נשים. עבור חלקן "אהבה של נשים אחרות הפכה לדרך לברוח ממה שראו כהסתברות לשליטה גברית הגלומה במערכת יחסים הטרוסקסואלית". עבור אחרות העצמאות הכלכלית פירושה שהן לא מאפשרות את האחריות לאפוטרופוס, בגלל בחירותיהן המיניות והן ניצלו את החופש החדש הזה.

האישה החדשה הייתה תוצאה של שינוי הולך וגובר של חינוך ותעסוקה לנשים שהשתייכו לשכבות הגבוהות המיוחסות בחברה. החינוך האוניברסיטאי עצמו עדיין היה תחום סגור למדי המיועד לגברים עשירים בראשית המאה העשרים, ופחות מעשרה אחוזים מהאנשים בארצות הברית היו בעלי השכלה גבוהה.

הנשים שנכנסו לאוניברסיטאות השתייכו בדרך כלל למעמד הבינוני הלבן. כתוצאה מכך, מעמד הפועלים, אפרו-אמריקאיים, והמהגרים הושארו לרוב במירוץ להשגת מודל פמיניסטי חדש זה. סופרות נשים המשתייכות לקהילות אלה הוסיפו לרוב ביקורת על האופן בו חירותן הקשורה למגדרן באה על חשבון גזען, אתניותן או מעמדן. אף על פי שהם הודו וכיבדו את עצמאותה של האישה החדשה, הם לא יכלו להתעלם מהעובדה לפיה את הסטנדרטים של אישה חדשה יכולות להשיג בעיקר נשים מהמעמד הביניים הלבן.

דיונים ספרותיים על הפוטנציאל ההולך וגדל של נשים בחברה האנגלית מתוארכים לפחות לספר "בלינה" של מריה אדוורת (1801) ו"אורורה ליי" (מאת אליזבת בארט) (1856), שבחנו את מצוקתה של אישה בין נישואים קונבנציונליים לבין האפשרות הרדיקלית שהיא יכולה להיות אמנית עצמאית. בדרמה, בסוף המאה התשע-עשרה הוצגו מחזות ברוח ה"אישה חדשה" כמו "בית הבובות" של הנריק איבסן (1879) ו"הדה גאבלר" (1890), מחזהו של הנרי ארתור ג'ונס "המקרה של סוזן המורדת" (1894) ושל ג'ורג' ברנרד שו "קנדידה" (1898).

הספר "דרקולה" של ברם סטוקר מציין את האישה החדשה בדפיו, כששתי הדמויות הנשיות הראשיות בו דנות בתפקידיהן של נשים ובאישה החדשה בפרט. מינה הרקר ממשיכה לגלם כמה מאפיינים של האישה החדשה, תוך שימוש בכישורים לשעשע את הדמויות הגבריות. לוסי ווסטנרה תוהה אם האישה החדשה יכולה להתחתן עם כמה גברים בבת אחת, מה שמזעזע את חברתה מינה. ניתוחים פמיניסטיים של דרקולה רואים בחרדה גברית בשאלת האישה ומיניות האישה, נושא מרכזי בספר.^[4]

סופרים וסופרות שעסקו בנושא באותה תקופה כללו: אוליב שריינר, אנני סופי קורי, שרה גרנד, מונה קהיר, ג'ורג' אגרטון, אלה ד'ארסי ואלה הפוורת' דיקסון. ראוי להזכיר גם את "מאדאם בובארי" של פלובר (1856), שמתעד את חיפושה הנחרץ של אישה אחר עצמאות ומימוש עצמי באמצעות ניסויים מיניים.

אמניות הפכו לחלק מאנשי המקצוע, כולל הקמת עמותות אמנות משלהן. יצירות אמנות שנעשו על ידי נשים נחשבו לנחותות, וכדי לסייע להתגבר על כך נשים הפכו ל"קולניות ובטוחות יותר" בקידום עבודותן, וכך הפכו לחלק מהדימוי המתהווה של "האישה החדשה "המשכילה, המודרנית והחופשית יותר.^[5]

אמנים "מילאו תפקידים מכריעים בייצוג האישה החדשה, הן על ידי רישום תמונות של האייקון והן באמצעות אימוץ אורח חיים חדש". בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה העשרים כ־88% מהמנויים של 11,000 כתבי-עת וכתבי-עת היו נשים. עם כניסת נשים לקהילת האמנים, שכרו המו"לים נשים כדי ליצור איורים המתארים את העולם בראייה של אישה.

ציירות ומאיירות מצליחות כללו את רוזה בונר, אנה קלומפק, ג'ני אוגוסטה בראונסקום, ג'סי וילקוקס סמית, רוז אוניל, אליזבת שיפן גרין, ויולט אוקלי קורנליה בארנס.

במהלך המאה ה-19 היה מספר לא מבוטל של נשים שהפכו לאמניות מצליחות ומשכילות, שהיו נדירות לפני אותה תקופה, למעט כמה כמו אנג'ליקה קאופמן (1741–1807), לואיז אבמה ולואיז אליזבת 'ויג'ה לה ברון (1755–1842). האמניות החדשות יצרו יצירות בפרספקטיבה שונה מהגברים, וייצגו את הנשיות בתיאורים פרחוניים של פסיביות, קישוטים וטוהר מיני. איתגרו את המושגים המוגבלים של נשיות, ויצרו ז'אנר של ציורים פרחוניים שבהם "האמנית הציבה אישה אחת או יותר בסביבת גן פרחים, צבע, מרקם וצורה כדי לגרום לנשים להיראות כמו פרחים ככל האפשר".

הגישה לא שימשה לציור דיוקנאות. צורת הייצוג הנשי לא הוכרה ברובה על ידי חוקרי האמנות האמריקאים והחברה השמרנית, והתעלמה כתגובה ל"האישה החדשה" המתפתחת החל בסוף המאה ה-19.^[6]

אנה לאה מריט (1844–1930) יצרה ציורי פרחים-נשיים; מציינת סמליות פרחונית-נשית המופעלת על ידי אמנים גברים כמו צ'ארלס קורטני קורן ורוברט ריד. אנה מריט אמרה כי היא ראתה "פרחים כ"נשים נהדרות".

אמה למפרט קופר (1855–1920) הייתה אחת האמניות המשכילות שהפכו לציירות נוף ודמויות מצליחה לאחר שהחלה כמאיירת ספרי ילדים וציירת מיניאטורות וציורי פרחים. קופר הבינה את הקושי בביצוע המעבר לצייר מצליח, במיוחד ציורי נוף ודמויות, והזהירה אמניות מהקושי ביצירת קריירה מצליחה ביצירות כאלה, אך הצליחה לעשות זאת בעצמה לאחר שהפכה להצלחה ברוצ'סטר, ניו יורק ולמדה באירופה.

בתחילת שנות ה-1890 הביעו נשים קתוליות ממעמד הביניים רצון ללמוד במוסד להשכלה גבוהה. מנהיגים קתוליים הביעו את דאגתם כשנשים למדו בבתי ספר "פרוטסטנטיים" אלה, כפי שתיארה אותם הכנסייה, שעלולות לאיים על אמונת הנשים הקתולית.^[7]

הכנסייה ראתה באישה החדשה איום על האישה המסורתית ועל הסדר החברתי. הכנסייה ציטטה נשים קתוליות שמרניות, כדי לבקר את "האישה החדשה". על ידי ציטוטן של אותן נשים טענה הכנסייה כי היא, ולא תנועת האישה החדשה, הציעה לנשים את ההזדמנויות הטובות ביותר. אחרים העבירו ביקורת על "האישה החדשה" ועל חירותה המינית המרומזת ועל רצונה להשתתף בנושאים שהיו שמורים לגברים.

תנועת "האישה החדשה", מהווה את הגל הראשון של פמיניזם, שהתפתח בעיקר במאה ה-20.

דמויות ספרותיות מהטקסטים המערביים, כמו "בית הבובות" של הנריק איבסן (1879), הפכו לדוגמאות של נשים חדשות ודמויות מהפכניות באותה עת בקרב אינטלקטואלים עירוניים סיניים. דמויות אלה היו משכילות ועצמאיות. נורה, גיבורת בית הבובות, עוזבת את נישואיה הפטריארכליים. הרצאה חשובה, "מה קורה אחרי שנורה עוזבת את הבית", הועברה באוניברסיטה בבייג'ינג בשנת 1923.

הופעתה של תנועת התרבות החדשה בתחילת המאה העשרים בסין גינתה את "המסורת הקונפוציאנית", שהקריבה את הפרט לקונפורמיות ולתפיסות נוקשות של כניעה, נאמנות וצניעות נשית.

בגרמניה, לאחר שנשים קיבלו את זכות הבחירה ונבחרו בעקבות מלחמת העולם הראשונה, הפכה ה- Neue Frau לחלק חשוב בתרבות הפופולרית הגרמנית, המייצג שיח חדש על מיניות, רבייה וחברה עירונית. האישה החדשה הגרמנית הוצגה על ידי סופרים כמו אלזה הרמן (So ist die neue Frau, 1929) ואירמגרד קון (Das kunstseidene Mädchen, 1932). נשים עובדות, ומשוחררות מינית אלה, לבשו בגדים אנדרוגניים, קיצצו את שיערן ונראו לרוב כגברים.

בקוריאה בשנות העשרים של המאה העשרים קמה תנועת האישה החדשה בקרב נשים קוריאניות משכילות שהפגינו נגד המסורת הפטריארכלית הקונפוציאנית. בתקופה של אימפריאליזם יפני, הנצרות נתפסה כתנופה ללאומנות קוריאנית והייתה מעורבת באירועים כמו התנועה הראשונה לעצמאות במארס 1919. לפיכך, בניגוד למקומות מערביים, הנצרות זירזה את האידיאלים של פמיניזם מערבי וחינוך נשים, במיוחד באמצעות אוניברסיטת אווה וומן.^[8]

לתנועת האישה החדשה רואים לעיתים קרובות קשר למגזין הקוריאני New Women, שנוסד בשנת 1920 על ידי קים איריפ.

גם ביפן התפשט רעיון ה"אישה החדשה", שנתפסה תחילה כאישה מופקרת, רדודה - ההפך מהאישה היפנית הכנועה המסורתית. עם זאת Hiratsuka Raichō, מייסדת ועורכת כתב העת Seitō, אמרה: "אני אישה חדשה. כנשים חדשות, תמיד התעקשנו שנשים הן גם בני אדם. קבענו כי לנשים יש זכות לבטא את עצמן כיחידות ולכבד אותן כפרטים." במאמר שלה, "דרכה של האישה החדשה", שפורסם ב-Seit issue בגיליון ינואר 1913, איטו נואו (Itō Noe) הכריזה על מחויבותה ללכת בדרכה של אישה חדשה והפצירה באחרים לעשות זאת למרות התגובה החברתית."