|
דייוויד בומברג
דייוויד גרשן בומברג (באנגלית: David Garshen Bomberg; 5 בדצמבר 1890 – 19 באוגוסט 1957) היה צייר יהודי בריטי, אחד מבני ויטצ'אפל. בומברג היה אחד הנועזים בדור האמנים יוצא הדופן שלמד בבית הספר לאמנות סלייד אצל הנרי טונקס, וכלל את מארק גרטלר, סטנלי ספנסר, ודורה קרינגטון.[1] צייר סדרה של קומפוזיציות גאומטריות מורכבות המשלבות את השפעות הקוביזם והעתידנות בשנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה. הוא גורש מבית הספר לאמנות סלייד בשנת 1913, בהסכמה בין המורים הבכירים טונקס, פרדריק בראון ופיליפ וילסון סטיר, בגלל התעוזה של סטיה מהגישה המקובלת באותה תקופה.[2] בין אם בגלל אמונתו בעידן המכונה שהתנפצה בעקבות חוויותיו כחייל בתעלות ובין אם בגלל היחס הרטרוגרסיבי הנרחב למודרניזם בבריטניה, בומברג עבר לסגנון פיגורטיבי יותר בשנות העשרים ועבודתו נשלטה יותר ויותר על ידי דיוקנאות ונופים השאובים מהטבע. בהדרגה פיתח טכניקה אקספרסיוניסטית יותר, הוא טייל רבות במזרח התיכון ובאירופה. קורות חייובומברג נולד באזור לי בנק בברמינגהם ב-5 בדצמבר 1890.[3] הוא היה השביעי מתוך אחד עשר הילדים של עובד עור יהודי פולני, אברהם, ואשתו רבקה. אביו היה אדם אורתודוקסי בשנת 1895 עברה משפחתו לוויטצ'אפל שבאיסט אנד לונדון שם היה אמור לבלות את שארית ילדותו.[4] הוא הספיק ללמוד אצל וולטר סיקרט בבית הספר לאמנות בווסטמינסטר בין השנים 1908 ל-1910. הדגש של סיקרט היה על לימוד הצורה וייצוג של החיים העירוניים, להם הייתה השפעה מוקדמת חשובה על בומברג, [5] לצד תערוכתו של רוג'ר פריי, קלוד מונה והפוסט-אימפרסיוניסטים משנת 1910, שם ראה לראשונה את יצירתו של פול סזאן. בשנת 1911, בעזרת ג'ון סינגר סרג'נט והחברה לסיוע לחינוך יהודי, הצליח להשיג מקום בבית הספר לאמנות סלייד.[6] בבית הספר סליידבבית הספר לאמנות סלייד, בומברג היה בקבוצה חשובה של תלמידים שתוארה על ידי מאסטר הציורים שלהם הנרי טונקס כמחזור השני המבריק, שכלל את סטנלי ספנסר, פול נאש, בן ניקולסון, מארק גרטלר ואייזק רוזנברג. (המחזור הראשון המבריק היה בשנות ה-90 של המאה ה-19, כלל את אוגוסטוס ג'ון, ויליאם אורפן ואחרים.) בומברג ורוזנברג, היו יהודים ובאו מרקע דומה, נפגשו כמה שנים קודם לכן והפכו לחברים קרובים כתוצאה מהאינטרסים ההדדיים שלהם. הדגש בהוראה ב"סלייד "היה על טכניקה ושרטוט, שאליו התאים בומברג – והוא זכה לפרס על ציורו את הסטודנט רוזנברג בשנת 1911.[7] סגנונו התרחק במהירות מהגישות המסורתיות, אולם במיוחד הושפע מתערוכת הפוטוריסטים האיטלקית שהייתה בלונדון במרץ 1912 שחשפה אותו להפשטה הדינמית של פרנסיס פיקביה וג'ינו סווריני, והתערוכה השנייה של פריי הפוסט אימפרסיוניזם באוקטובר באותה שנה. הן הציגו את עבודותיהם של פבלו פיקאסו, אנרי מאטיס והפאוביסטים לצד עבודותיהם של ווינדהאם לואיס, דאנקן גרנט וונסה בל.[8]  תגובתו של בומברג לסגנון המודרני התבררה בציוריו כמו "חזון יחזקאל" (1912), בהם הוא הוכיח "שהוא יכול לקלוט את הרעיונות האירופיים הניסיוניים ביותר, למזג אותם עם השפעות יהודיות ולהעלות אלטרנטיבה חזקה משלו." ייצוגיו הדינמיים והגאומטריים של הצורה האנושית, המשלבים את ההפשטה הגאומטרית של הקוביזם עם אנרגיית הפוטוריסטים, ביססו את המוניטין שלו כאמן מרכזי באוונגרד והנועז ביותר מבני דורו. סגנון זה הביא אותו לתשומת ליבם של ווינדהאם לואיס (שביקר אותו בשנת 1912) ופיליפו מרינטי. בשנת 1913, הוא גורש מבית הספר סלייד בגלל הרדיקליות של גישתו, ונסע לצרפת עם ג'ייקוב אפשטיין, שם פגש בין השאר את אמדיאו מודיליאני, אנדרה דריין ופבלו פיקאסו.[9] אוונגרד לפני המלחמהבקיץ 1913, הקים בומברג קשרים עם כמה קבוצות מעורבות באוונגרד האנגלי, ופתח בקשר קצר וחזק עם סדנאות האומגה של קבוצת בלומסברי לפני שהציג עם קבוצת קמדן טאון בדצמבר 1913. התלהבותו מהדינמיות ומהאסתטיקה של עידן המכונה העניקה לו זיקה טבעית לתנועה המתהווה של וינדהאם לואיס, וחמש מעבודותיו הוצגו בתערוכה המייסדת של קבוצת לונדון בשנת 1914. בשנת 1914 הוא פגש את אשתו הראשונה אליס מייס, אשה בעלת תושייה ומעשית המבוגרת ממנו בעשר שנים שעבדה עם להקת הבלט של קוסלוב. העניין ההדדי שלהם בריקוד ניסיוני ובבלט הרוסי אולי עזר לקרב אותם. אליס עזרה לבומברג בתחילת דרכו, הן בתמיכה כספית והן בהשפעה על הופעתו ועל עבודתו. שנת 1914 היא נקודת השיא של הקריירה המוקדמת שלו – תערוכת יחיד בגלריה Chenil בצ'לסי, שזכתה לביקורות חיוביות ומשכה תשומת לב חיובית של אמני אוונגרד בינלאומיים. בתערוכה הוצגו כמה מיצירות המופת המוקדמות של בומברג, בעיקר אמבטיית הבוץ (1914), שנתלתה על קיר חיצוני מוקף בדגלי ברטניה. בעזרת אוגוסטוס ג'ון מכר בומברג שני ציורים מתערוכה זו לאספן האמריקני ג'ון קווין.[9] אליס ודייוויד נהנו מנסיעה לפריז עם הכנסות ממכירת מספר תמונות בשנת 1914 שהובילה אותם להתחתן בשנת 1916 לאחר שבומברג התגייס לחיל ההנדסאים המלכותיים בנובמבר 1915 ונשלח לחזית המערבית. מלחמת העולם הראשונה ואחריה מלחמת העולם הראשונה הביאה לשינוי עמוק בתודעתו של בומברג. חוויותיו כחייל פשוט ומות אחיו בתעלות – כמו גם חברו הצייר אייזיק רוזנברג – הרסו לצמיתות את אמונתו באסתטיקה של עידן המכונה. ניתן לראות זאת בצורה ברורה ביותר בעבודתו לאנדרטה לזכר חללי המלחמה הקנדיים, "פלסים בעבודה" (1918–1919): גרסתו הראשונה של הציור נדחתה, והתקבלה גרסה שנייה ייצוגית הרבה יותר. בהתנגדות קיצונית לזרמים שנוצרו באמנות האוונגרדית, כמו אלה שהתלהבו מהמיכון בקונסטרוקטיביזם ברוסיה בעקבות המהפכה, נסע בומברג לצייר בארץ ישראל בין השנים 1923–1927, בסיוע ההסתדרות הציונית. שם איחד את האנרגיות הגאומטריות של עבודתו לפני המלחמה עם המסורת של התבוננות פיגורטיבית בנוף האנגלי של טרנר, קונסטבל, גירטין וג'ון סל קוטמן. משם התחילה תקופת הציור והרישום הגדולה של בומברג בנוף, בספרד בטולדו (1928), ברונדה (1934–1935 ובשנים 1954–1957) ובאסטוריאס (1935), בקפריסין (1948) ולסירוגין בבריטניה. הוא היה שישה חודשים באודסה בברית המועצות במחצית השנייה של 1933. תפיסת השלטון של היטלר בגרמניה, הביאה את בומברג, בשובו ללונדון, להתפטרות מיידית מהמפלגה הקומוניסטית. במהלך מלחמת העולם השנייה הוא צייר את ה"ערב בעיר לונדון" (1944), והראה את העיר המבולבלת הנשקפת עולה אל ניצחון ושורדת. קתדרלת סנט פול באופק, התמונה תוארה כ"מרגשת מבין כל הציורים של בריטניה בזמן המלחמה". (מרטין הריסון). המשימה היחידה שלו כאמן מלחמה, הייתה סדרת ציורי הפצצות (1942) המבטאת את תחושתו של בומברג ממקור ראשון לכוחות ההרס של הטכנולוגיה המודרנית בלחימה.  הוא לא הצליח לקבל משרת הוראה לאחר מלחמת העולם השנייה באחד מבתי הספר היוקרתיים בלונדון, ועבד במשרה חלקית בבית ספר פוליטכניק בורו (אוניברסיטת לונדון סאות'בנק) ברובע הפועלים סאות'ווארק. בין תלמידיו היה פרנק אאורבך. אף על פי שתלמידיו לא קיבלו שום מענק ולא הוענקה להם תעודה, הוא משך אליו תלמידים מסורים ונמרצים ביותר, איתם הציג על בסיס שווה בלונדון, אוקספורד וקיימברידג'. בומברג נפטר בלונדון בשנת 1957. לאחר הצלחתו המוקדמת לפני מלחמת העולם הראשונה, הוא היה בחייו האמן המוחרג ביותר באנגליה. לאחר שחי שנים על הכנסות אשתו השנייה, האמנית ליליאן הולט והעברות כספים מאחותו קיטי, הוא נפטר בעוני מוחלט. הכרה מאוחרתשלושים שנה לאחר מותו, נערכה רטרוספקטיבה מרכזית של עבודתו של בומברג שאצר ריצ'רד קורק בגלריית טייט, לונדון, בשנת 1988.[10] ציורים מהאוספים הטובים ביותר הוצגה במלאת חמישים שנה למותו בתערוכה לזכר דייוויד בומברג 1890–1957 בגלריה דניאל כץ, רחוב אולד בונד, לונדון (30 במאי – 13 ביולי 2007). אוניברסיטת לונדון סאות 'בנק, מקום ההוראה של בומברג בפוליטכניק בורו לשעבר, קיבלה מתנה של יותר מ-150 ציורים ורישומים של בומברג וסטודנטים שלו בקבוצת בורו – בעיקר דורותי מיד, קליף הולדן, מיילס ריצ'מונד ודניס קרפילד – מורשת דייוויד בומברג.[11] הגלריה, שהושקה רשמית ב־14 ביוני 2012, כדי להציג את יצירות האמנות שתרמו שרה רוז לאוניברסיטה התאפשרה על ידי קרן המורשת הלאומית. בסדרת ה-BBC, "מאסטרס בריטניה", 2011, הוצג בומברג כאחד מגדולי הציירים של המאה העשרים. הוא היה אחד מששת האמנים שנכללו בתערוכת קיץ 2013 של גלריית דאליוויץ', "נאש, נווינסון, ספנסר, גרטלר, קרינגטון, בומברג: משבר של גאונות, 1908-1922". ראו גםקישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
||||||||||||||||||
