|
גיל 110 גיל 110 הוא גיל שמגיעים אליו בערך אחד מכל 1,000 אנשים שהגיעו לגיל 100.[1] אנשים שמגיעים לגיל 110 חיים בדרך כלל חיים נטולי מחלות הקשורות לגיל (אנ'), עד זמן קצר לפני השגת תוחלת החיים המקסימלית שלהם.[2][3] המונח המתאר אנשים שחצו את גיל 110 הוא Supercentenarian.[4] שכיחות הקבוצה הגלובלית לחקר גרונטולוגיה (אנ') אוספת נתונים על גילים של אנשים מבוגרים, ומתחזקת בכל עת רשימה של 30–40 האנשים החיים המבוגרים ביותר שגילם מאומת.[5] בהתבסס על שיעור האנשים שגילם מעל 100 שנים שעוברים את גיל 110, שעומד על 0.15% עד 0.25%, החוקרים מעריכים כי אמורים להיות בין 300 ל-450 אנשים חיים שגילם מעל 110 שנים.[6][7] מחקר שנערך בשנת 2010 על ידי מכון מקס פלאנק למחקר דמוגרפי אימת את גילם של 663 אנשים, חיים ומתים, שעברו את גיל 110. המחקר הראה שהמדינות עם המספר הכולל הגבוה ביותר של אנשים המגיעים לגילים כאלו (בסדר יורד) היו ארצות הברית,[8] יפן, אנגליה, צרפת ואיטליה.[1][9] האדם הראשון בהיסטוריה שגילו אומת ונמצא שהוא בן מעל 110 שנים היה הולנדי בשם חירט אדריאנס בומחארט שנפטר בגיל 111 בשנת 1899.[10] רק בשנות ה-80, הגיל המאומת המבוגר ביותר היה גדול מ-115 שנים. ברשימת האנשים המבוגרים ביותר שתועדו, הגבר המבוגר ביותר שגילו אומת היה היפני ג'ירואמון קימורה, שנפטר ב-2013 בגיל 116 שנים.[11] האישה המבוגרת ביותר שגילה אומת היא ז'אן לואיז קלמן, שנפטרה ב-1997 כשהייתה בת 122 שנים ו-164 ימים.[12] המונחהמונח המשמש לתיאור אנשים שחצו את גיל 110 הוא Supercentenarian. הוא נמצא בשימוש לפחות מאז המאה התשע עשרה.[13][14] המונח המקביל, Semisupercentenarian, משמש לתיאור טווח הגילים של 105–109 שנים.[2] מונח נוסף שמשמש לתיאור אדם שגילו הרבה יותר מ-100 הוא Ultracentenarian.[15] נוריס מק'וירטר, עורך גינס שיאי עולם, השתמש בו בהתכתבות עם חוקר הגיל א. רוס אקלר ג'וניור ב-1976. התייחסויות מוקדמות ל-Supercentenarian משתמשות במונח במשמעות "אדם שגילו גדול בהרבה מ-100", אך הסף של 110 שנים ומעלה הוא הקריטריון המקובל אצל חוקרי דמוגרפיה. היסטוריהבעוד שהטענות על גיל מופלג החלו בתקופות מוקדמות בהיסטוריה, האדם הראשון שגילו היה מעל ל-110 שנים שהתקבל על ידי שיאי גינס הוא תומאס פיטרס ההולנדי (לפי הדיווחים, הוא חי בין השנים 1745–1857).[16] לעומת זאת, חוקרים כמו הדמוגרף הצרפתי ז'אן-מארי רובין מחשיבים את חירט אדריאנס בומגארד, שגם הוא מהולנד, כמקרה הראשון שניתן לאימות, שכן הראיות לגבי פיטרס ככל הנראה אבדו. חירט אדריאנס בומגארד חי בין השנים 1788-1899 .[10] עדויות קדומות יותר התומכות בכך שהאנגלי ויליאם הילנד הגיע לגיל 112 (לפי הדיווחים, חי בין השנים 1620–1732) אינן עומדות בסטנדרטים הנדרשים על פי ספר השיאים של גינס.[17] מרישומי הכנסייה בנורווגיה, שדיוקם שנוי במחלוקת, עולה כי במהלך המאות ה-16 וה-17 חיו מספר בני אדם שחצו את גיל 110 בחלק הדרומי-מרכזי של נורווגיה. הרישומים כוללים את יוהנס טורפ (1549–1664), ואת קנוד ארלנדסון אטון (1659–1770), שניהם תושבי אופלנד. בשנת 1902, מרגרט אן ניב שנולדה ב-1792, הייתה לאישה הראשונה שאומתה בוודאות כמי שהגיעה לגיל 110. נכון לשנת 2015, מעל ל-1700 איש בהיסטוריה תועדו כמי שחצו את גיל 110.[18] אנשים רבים נוספים טוענים (או שנטען לגביהם) כי הגיעו לגיל 110, אולם רובם לא אוחז בתיעוד תומך הניתן לאימות מלא. מגמה זו משתנה ברבות השנים שכן רבים מהטוענים נולדו לאחר שהחלה סטנדרטיזציה בנושא תיעוד ומרשם לידה במדינותיהם. מבין הישראלים שחצו את גיל 110, זכו לפרסום זכריה בראשי וישראל קרישטל, שקיבל את תואר הגבר המבוגר החי בעולם בזמן מסוים, ונפטר בגיל 113.[19] מבין בראשי וקרישטל, רק גילו של קרישטל הצליח להיות מאומת באמצעות תעודת לידה. מחקרמחקר סביב אותם אנשים שמגיעים לגיל 110, מהווה כר פורה להבנה מדעית של הדרכים האפשריות להארכת תוחלת החיים.[5][20][21] ישנם ארגונים ייעודיים העוסקים במחקר מהסוג הזה, דוגמת הקבוצה הגלובלית לחקר גרונטולוגיה ו-Supercentenarian Research Foundation.[22] במאי 2021, פורסמה אנליזה הכוללת ריצוף גנומי מלא של 81 איטלקים שהגיעו לגיל 105 ולגיל 110, בהשוואה לקבוצת ביקורת ובה 36 איטלקים בגיל מתקדם כלשהו.[23] תחלואהמחקר שנעשה לגבי תחלואה בקרב אנשים שחצו את גיל 110, מצא כי הם הצליחו לחמוק מהמחלות המרכזיות הכרוכות בהזדקנות (כגון שבץ, מחלות קרדיו-וסקולריות, דמנציה, מחלת פרקינסון וסוכרת) וכי הסיבה למותם הייתה קשורה בהתשה תפקודית של האיברים והרקמות. כ-10% מבין החוצים את גיל 110 שורדים עד לשלושת החודשים האחרונים לחיים מבלי לחלות במחלות האופייניות לקשישים, וזאת בהשוואה ל-4% מבין החוצים את גיל 105 ול-3% מהחוצים את גיל 100.[24] על ידי מדידת הגיל הביולוגי של רקמות מאנשים שחצו את גיל 110, חוקרים עשויים להצליח ולזהות את טבעם של אלה המוגנים מפני אפקטי הזדקנות. על פי מחקר שבחן 30 חלקי גוף שונים באישה בת 112 מול קבוצת ביקורת צעירה יותר, הצרבלום מוגן מפני הזדקנות. מקריאת סמן ביולוגי אפיגנטי של גיל הרקמה, המכונה "שעון אפיגנטי", עלה כי היא צעירה בכ-15 שנים מהצפוי אצל נבדקת זו.[25] ממצאים אלו יכולים להסביר מדוע הצרבלום מציג סממנים נויורופתולוגיים מועטים של דמנציה תלוית-גיל, בהשוואה לאזורים אחרים במוח. מחקר גנומי שבוצע בשנת 2021 זיהה תכונות גנטיות המגינות מפני מחלות תלויות-גיל אצל אנשים שהגיעו לגיל 110, ובפרט וריאנטים אשר משפרים את תיקון ה-DNA. חמישה מבין הווריאנטים נמצאו כמשמעותיים. כמו כן, אצל אנשים שחצו את גיל 110 נמצאה רמה נמוכה מהצפוי של מוטציות סומטיות.[26] ראו גםקישורים חיצונייםהערות שוליים
|
