|
קידוש השם
קידוש השם (ולא קידוש ה', כפי שטועים לעיתים לכתוב, מפני שהקידוש הוא את שמו של אלוהים, ולא אלוהים עצמו) היא מצוות עשה מתוך תרי"ג מצוות, לפיה יהודי חייב לקדש ולגדל את שמו של ה', על ידי מעשים שגורמים לרואה אותם להעריך יותר את אלוהים ואת מאמיניו. למיתה למען קידוש שמו של האל יש מעלה גבוהה מאוד במקרים בהם חל דין של יהרג ואל יעבור, למשל כאשר נכרי מאיים ברצח אם לא יעבור על אחת משלוש העבירות החמורות - עבודה זרה, שפיכות דמים, וגילוי עריות, אך גם במקרה בו היהודי לא נשאל ובחר במוות אלא נהרג רק מפני שהוא יהודי, הוא נחשב ליהודי שמת על קידוש השם. מלבד מסירות הנפש, בספרות הראשונים[1] הוזכרו פעולות נוספות שמקדשות את השם ונחשבת למצווה: התנהגות נאותה הגורמת לבני אדם לשבח את ה' ומאמיניו; אמירת שבחי ה' במניין; וכן קיום כל המצוות מתוך נכונות והסכמה למסירות נפש. מקור בתורהלשון התורה, ממנו למדו חז"ל את הציווי על קידוש השם, מופיעה בספר ויקרא בהמשך לציווי על מניעת חילול השם:
טעםבקיום המצווה, מתקדש ומתכבד שמו של ה' בעיני האנשים, הרואים שמאמיניו דבקים בו אף במחיר חייהם, כפי שכתב הרמב"ם בספר המצוות:
בספר החינוך, מצווה רצ"ו כתב טעם למצווה זו : ”שורש מצווה זו, ידוע כי האדם לא נברא רק לעבד בוראו ומי שאינו מוסר גופו על עבדת אדוניו איננו עבד טוב, והרי בני אדם ימסרו נפשותם על אדוניהם, קל וחמר על מצות מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא”. פרטי הדין
עיקר קיום המצווה מתמקד במצב שֶׁגוֹי כופה על ישראל לעבור על אחת מצוות התורה או תקנות חכמים, כגון לחרוש בשבת או לגנוב, ואם לא - יהרגנו. מהמקורות ההלכתיים נראה, כי עניין מסירות הנפש על קיום התורה מובן מאליו לכל, ולא נדרש דיון על עצם המצווה. וזאת למרות העובדה, כי עצם המצווה עומדת בסתירה לעיקרון יהודי חשוב אחר של פיקוח נפש, והוא שהקדוש ברוך הוא חפץ בחייהם של יהודים יותר מקיום המצוות, והיהודי מחויב לעבור על כמעט כל חוקי התורה אם חייו בסכנה. עיקר הדיון ההלכתי בנושא קידוש השם, כפי שמובא בגמרא[2], מתמקד בביאור התנאים[3] של "יהרג ובל יעבור" ומהי הגדרת ה'קהל' הנחשב 'רבים' בפניהם מתחייבים לקדש את השם, אך לא נזכר שם שמצווה זו היא מן התורה וכן אינה מוזכרת בשם "קידוש השם". למשל במדרש תורת כהנים מביא פירוש לגודל הקהל: ”כשהוא אומר "ונקדשתי" מסור את עצמך וקדש שמי. יכול ביחידי? תלמוד לומר "בתוך בני ישראל" המרובים”[4]. הרמב"ם, לעומת זאת, הביא את שתי המצוות - קידוש השם וחילול השם - בפרק אחד, בהלכות יסודי התורה, ברומזו כי שתי המצוות הן חלק מאותו עניין יסודי בדת היהודית. לכן, אם התקיימו תנאים של יהרג ובל יעבור והיהודי נהרג - הרי זה קידש את השם, ואם עבר ולא נהרג - הרי זה חילל את השם.
השולחן ערוך הביא הלכות אלו בחלק יורה דעה בהלכות עבודת כוכבים (סימן קנ"ז). שם הוסיף כי אף בשאר עבירות: ”ואם ירצה להחמיר על עצמו וליהרג רשאי אם העובד כוכבים מכוין להעבירו על דת”. קידוש השם בשעת השמד
בשעת השמד, כאשר גוזרים הגויים על ישראל שלא לקיים את המצוות על מנת להעבירם על דתם, מצווה למסור את הנפש אפילו על מצווה קלה[5].לפי חלק מהדעות[6] אף על מנהג שאינו מצווה כלל יש למסור את הנפש, שכן עצם הציות למצוות המלכות בשעת השמד הוא חילול השם. ישנה מחלוקת האם ניתן למסור את הנפש בשעת השמד על מצוות עשה[7]. התלמוד מביא סיפור על רבי עקיבא, שהיה מעשרה הרוגי המלכות, שלימד תורה ברבים (שזוהי מצוות עשה) למרות האיסור ונהרג על כך לפני רבים במיתה אכזרית[8]. דוגמה נוספת היא סיפורם של פפוס ולוליאנוס, אשר הפלילו את עצמם על מנת להציל קהילה שלמה. הרב חיים חזקיהו מדיני בספרו 'שדי חמד' מדגיש שמצווה זו שייכת דווקא "שבא לידו במקרה להעבירו לידו... אבל לא שיביא עצמו לקידוש השם, כי באלו לא חפץ ה'", ולפיכך לא מוזכר במפורש בתורה הניסיון של אברהם אבינו באור כשדים. וכן ר' עקיבא אמר: "מתי יבוא [ולא אבוא] לידי ואקיימנו"[9]. התאבדות לצורך קידוש השםבמקור, קידוש השם נידון במקרה של הצבת הברירה או לחטוא או למות בידי המחטיא, אך קיימת גם סיטואציה של התאבדות על מנת שלא להגיע לידי חטא חמור מאלו שבכלל ייהרג ובל יעבור. בתלמוד מסופר על ילדים וילדות שנשבו על ידי הרומאים אחר חורבן בית שני, ואחר שהבינו כי מטרת שבייתם היא לשם עבדות מין - התאבדו כולם על מנת למנוע זאת. לדעת רבים, גם התאבדות שאול נועדה למנוע חילול השם בהתעללות הפלשתים במלך ישראל, או כדי למנוע העברתם אותו על דתו או התעללות מינית בו. קידוש השם בשגרת החייםהתלמוד במסכת יומא[10] מביא מספר הנהגות של אנשים חשובים וגדולים בתורה שיכולות להתפרש כחילול השם בעיני הבריות. הרמב"ם הביא את הדברים בהמשך להלכות חילול וקידוש השם, אלא שהוסיף, שכשם שדברים אלו מהווים חילול השם, כך היפוכיהם יהיו דוגמה ראויה לקידוש השם:
בלקסיקון הדתי והחרדי בימינו, משמש המושג "קידוש השם" בעיקר לחובה זו, ובנוסף[11], כל ויתור רצוני על ממון או נוחיות או בריאות הנעשה במטרת שמירה המצוות וחיזוקן. רצח יהודי בשל יהדותובהיסטוריה קיימים אירועים בהם נהרגו יהודים רק בשל מוצאם או דתם, כאשר ניתנה להם אפשרות המרת דתם או אף ללא אפשרות כזו. מהמפורסמים שבהם: גזירת המן בימי אחשוורוש, מות אלעזר הזקן, מות חנה ושבעת בניה, מות אברהם בן אברהם (הגרף ולנטין פוטוצקי), גזירות אדריאנוס, גזירות תתנ"ו, גזירות ת"ח-ת"ט והשואה ובשמחת תורה תשפ"ד. רבנים רבים במהלך השואה התבטאו על מצבם ומצב קהילתם בצורה מפורשת בדבר היות מיתתם קידוש השם. גם אם מיתת יהודי הייתה ללא צד של בחירה מצדו[12]. התואר "מקדשי השם" על הרוגי השואה מופיע לרוב בכל ספר יזכור, בספרות המסורתית ובספרות ההנצחה. כך הם נחקקו גם בסידורי התפילה והקינות – "במעלות קדושים וטהורים"[12] הרב אלעזר מנחם מן שך, כתב: שהנהרג על ידי אומות העולם רק בגלל שהוא יהודי, נחשב שנהרג על קידוש השם שעליו אמרו חז"ל "אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן" (תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף י', עמוד ב'). וכינה הרוגים הללו בשם "קדושים"[13]. הרב יהושע משה אהרונסון, והרב אליהו דסלר, נמנעו להחשיב את מצוות קידוש השם לתקופת השואה מכיוון שמצווה זו חלה רק בשעת השמד שאם הגוי כפה לעבור על מצוות הדת ("בגוי האונס לעבור על הדת"), ואילו בתקופת השואה לא נתנו ליהודים ברירה לעבור על הדת ולהינצל, אלא כל מי שיכונה יהודי - נגזר דינו למוות, בין דתי ובין מתבולל[14]. קידוש השם באמצעות לחימה על עצם החייםיש דעות שבאירועים בהם אין האמונה היהודית עומדת למבחן יש לנצל כל הזדמנות המוצעת על מנת להינצל ולא להיהרג. הרב מנחם זמבה הסביר מתוך גטו ורשה (אחרי שתשעים אחוזים מיהודי ורשה גורשו לטרבלינקה) את מצוות קידוש השם בתקופתו: "... אבל היום, כשאין דרך אחרת ליהודי אלא להיות יהודי, כשאין תועלת בהמרת הדת, כשאין ברירה אחרת – אז הריגתו של יהודי על היותו יהודי אין בה משום קידוש השם. היום אין קידוש השם אלא במרד מזוין"[15]. קידוש השם במחשבהבתשובות הרשב"א (חלק ה' סימן נ"ה) נאמר שכשאומרים בקריאת שמע את המילים "ובכל נפשך" ומסכימים למסור את הנפש על קידוש השם, מקיימים את מצוות קידוש השם "כי כל המסכים על זה כאילו עשאו". בצעטיל קטן לרבי אלימלך מליז'נסק סעיף א' נאמר: ”בכל עת ורגע שהוא פנוי מן התורה ובפרט שהוא יושב בטל לבדו בחדר או שוכב על מטתו ואינו יכול לישן יהיה מהרהר במצות עשה זו של "וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא כב, לב) וידמה בנפשו ויצייר במחשבתו כאלו אש גדול ונורא בוער לפניו עד לב השמים והוא בשביל קדושת השם יתברך שובר את טבעו ומפיל את עצמו להאש על קידוש השם יתברך ומחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה ונמצא שאינו שוכב ויושב בטל רק מקיים מצות עשה דאורייתא”. אמירת דבר שבקדושה במנייןבתלמוד[16] נדרש מפסוק זה שאמירת קדושה, קדיש, ברכו, חזרת הש"ץ, ברכת כהנים וקריאת התורה נאמרים רק בעשרה: ”אמר רב אדא בר אהבה מנין שאין היחיד אומר קדושה שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה”. צורת הדרשה נעשית בגזירה שווה מהמילה "תוך", שמדובר על מניין. גזירה שווה זו מלמדת גם שחובת מסירות נפש היא רק באונס לעשות עבירה ליד או בידיעת מניין יהודים. על אף שחובת אמירתם אינה מן התורה, הרא"ש כתב שבאמירתם וקיומם מקיימים את מצוות קידוש השם[17] וכך כתב האר"י לכוון לקיים מצוות קידוש השם בשעת אמירת קדושה[18], וכן פסק המשנה ברורה[19]. מקרים נודעים של קידוש השם
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||
