|
ליאור גריידי
ליאור גריידי (נולד בשנת 1966) הוא אמן רב תחומי ישראלי. עבודותיו המושגיות במדיות שונות, פיסול, צילום, וידאו וריקמה- חוקרות זהות פוליטית ומסורת, דרך שימוש באובייקטים יומיומיים ודימויים סמליים. ביוגרפיהגריידי, נולד ברמת גן להורים דתיים יוצאי תימן. בצעירותו יצא בשאלה. בגיל 30 עבר להתגורר בניו יורק, ממנה שב לאחר כ-17 שנה. עבודותיו המושגיות חוקרות זהות פוליטית ומסורת, דרך שימוש פואטי באובייקטים יומיומיים ובדימויים מוכרים. עבודותיו נכללות באוספים ציבוריים ופרטיים. ב־2019, יצא לאור ספר האמן הראשון שלו פועל טבעי, בהוצאת שטרנטל. גריידי הוא בוגר תוכנית קרן מנדל ישראל למנהיגות בתרבות יהודית לשנת 2020.[1] פעילותו האמנותיתעבודותיו של גריידי, עוסקות באופן מינימליסטי בייצוג תרבותי לאומי קווירי, מזרחי, תימני ומסורתי. גריידי מייצר אובייקטים תרבותיים המספרים על היסטוריות מחוקות במרחב הלאומי. בעבודותיו הוא מחבר בדרך פואטית בין אובייקטים יומיומיים, דימויים מוכרים, חומרים, וטכניקות מסורתיות (כגון רקמה והשימוש בשמן זית וזהב) לבין ההיסטוריה של האמנות המערבית. גריידי מתערב בנרטיב של הגוף הלאומי במספר מהלכים, כאשר הוא מייצר דימויים המנכסים מחדש את מה שההיסטוריה של הציונות ההגמונית ניפתה אל מחוץ לתחומיה והגדירה כקטגוריות מוציאות: מודרניזציה/מסורת, לאומיות/דת, הטרוסקסואליות/הומוסקסואליות, עבריות/ערביות. בדימוייו מנכיח מערכת יחסים סימבולית חדשה המנטרלת את המונופול של נקודת המבט ההגמונית.[2] עבודותיופועל טבעי(הקיבוץ, גלריה לאמנות ישראלית, תל אביב יפו, אוצרת: יעל קייני, 2016) בתערוכה הוצגו וידאו, כתמים, מילים ומכתבים – עבודות חדשות הממשיכות את עיסוקו בנרטיב היסטורי מקומי דרך סיפורם של תימני כנרת אשר חיו בה בין השנים 1912–1930. סיפורם של תימני כנרת הוצל ועומעם מהנרטיב החלוצי אף ששהו שם ותרמו ממרצם, אונם ורוחם לצד החלוצים. סיפורם העגום מזכיר את סיפורה של רחל המשוררת שגופה ורוחה אף הם לא צלחו את הכנרת. אך יותר מכל תופסת השפה העברית מקום וערוץ יוצא דופן לבחינת ההיסטוריה. הטקסטים הרקומים בעבודות השונות לקוחים מתוך מכתביהם של תימני כנרת לראשי היישוב. בשפה פואטית, ובלשון עשירה ומוקדמת הם מתארים ומאירים את נסיבות ישוב הכנרת מנקודת מבטם. עבודת הווידאו הדו ערוצית שחזרה ריקוד תימני מסורתי בבחינת היסטוריה המועברת דרך הגוף.[3] ישנן בנות(גלריה קו 16, תל אביב יפו, אוצרת, רווית הררי, 2014) בלב התערוכה עומד הווידאו "פוסטרים", המורכב ממסך מפוצל שבצדו האחד מככבת עפרה חזה ובשני דנה אינטרנשיונל. זהו וידאו אילם לחלוטין, והאלם גורם לצופה לבחון את שפת הגוף, את הבעות הפנים, את הדימוי והתדמית הוויזואלים הדומים והשונים של השתיים, את הגוף והפנים החשופים ללא מגננת הקול השר, לנתח את שפת הזוהר, לפצח את חידת הנשיות. גריידי מחזיר אותן אל כור מחצבתן, וכור מחצבתו, בתערוכה שנוצרה במיוחד לגלריה קו 16 שבדרום מזרחה של העיר. הוא מחזיר אותן אל השוליים מהן צמחו ופרשו כנף, השוליים הרקומים שבשולי הצלחתן, מחזיר אותן אל התום הראשוני שאבד ולא אבד בסיפור החיים והמוות. אל מול הווידאו גולש על הקיר הנגדי אשד של מטפחות ראש ססגוניות, שקצוותיהן נטבלו בצבע זהב, והצבע נקרש על ציציותיהן כברכה שהייתה לקללה, או כשריון מגונן. כשמקרבים את הפנים אל רכות המטפחות עולה מהן קול חרישי של גבר הקורא את מילות שיריה של דנה - כתת־מודע נסתר, אחר, הבוקע מחיק מעטה הנשיות, שהוא נוכח מאוד אך גם חשוף לחלוטין לכל פגע מזדמן או זומם. בהמשך הקיר תלוי בד ציור גולמי שגריידי רקם עליו בחוט זהב את שמות אלבומיה של חזה. כך גריידי מערב קודש וחול, זכרי ונקבי, ללא הפרד. עדויות במטפחות הראש של אמותיהן, וזר צמחי גינה בידיהן, חולמות על העולם הגדול שמעבר לשכונת התקווה ויפו. [4] גוף זר (גלריה P8, תל אביב יפו, אוצרת, רווית הררי, 2019) גריידי מציג בגלריה את תפארת הקוביה הלבנה. בתערוכה מוצג מעין מזבח מרכזי על הרצפה בצורת האות חית, המזבח מורכב מקירות חרסינה שעליהן נשפך אספלט שחור הזולג לצדדים. מסביב לעבודה המרכזית 5 עבודות. החרסינות הלבנות, שהן למעשה ציורים לבנים המייצרים את תחושת החרסינות הלבנות והפשוטות של פעם, לוקחות את הצופה הישר אל מחוזות הניקיון וחדר הרחצה. עבודה נוספת, מעין וילון רחצה ועליו הכיתוב הרקום בזהב "ורחץ במים כל בשרו". המשפט הרקום על הווילון הוא משפט הנאמר לאחר שפיכת זרע לשווא. הניקיון, הרחצה והטהרה יוצרים הקבלה בין ההצבה בתערוכה למקדש. על הקיר משמאל תמונה רקומה של המילה "לפניך". המעלה על הדעת מיד השתחוויה לאלוהים של הנביאים, המלכים, בבית המקדש. הכל בנוי לקראת קדושה, היטהרות ושאיפה לנשגב, אך מסתכם בשפיכת זרע לשווא, בריק, זוהי סוג של בלדה ל"בזות" המונח שטבעה קריסטבה. כמו בכל תזה מוצלחת התערוכה מציגה קונטרסט. בין קדושה לביזוי שלה, בין היטהרות לליכלוך, בין הפרט המתפלל ומיטהר לאל שאינו שועה לתפילה. שאלות הנוגעות לניגודיות הזועקת שבין לבן ושחור, הלבן הוא יפה, נקי בוהק ונשגב, ואילו השחור, הוא מחוספס, מונע ישיבה, זולג. כמו כן, לניגודיות שבין הצבע החום לפנינה, החום מקיף את הפנינים הנשיות שהן הן "הגוף הזר" וממסגר אותן. שאלות הנוגעות לנשיות המאד נוכחת בתערוכה באמצעות הפנינים, הניקיון הבוהק, וכך בשאלות מגדר והשתייכותו של האמן לקהילת הלהט"ב ולעדה התימנית. כתוצאה, העבודות הנובעות מהספירה האישית, הפרטית, הגוף של גריידי עצמו הן למעשה פוליטיות ורלוונטיות לשדות רחבים הרבה יותר -פוליטיים, התערוכה היא מעשה מפגן של "הפרטי הוא הפוליטי". [5] תערוכות יחיד
תערוכות קבוצתיות
פרסים
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
||||||||||||||
